JabberwockY(שולט)
|
לפני 16 שנים •
25 ביולי 2008
All In.
היא עמדה לידו ולא הצליחה לדמיין מה יקרה בשנייה שאחרי שתיפתח הדלת.
וכאילו כבר עבר נצח מאז הקיש האיש שלה - האיש שהייתה שלו - על דלת העץ ובמו ידיו כמו שיסף את גרונה. האיש שאהבה עמד לעשות את הדבר האחד שהיה מבחינתה בלתי אפשרי. בעוד מספר שניות, ידעה, תפתח לפניה הדלת לגיהנום והשטן בכבודו ובעצמו יזמין אותה להכנס. היא תיאלץ לקבל את הזמנתו בראש מורכן. תחושת האבדן וחוסר האונים ניכרו בה היטב והיא הרגישה, פיסית, את חייה אוזלים ואת הסומק הטבעי נעלם מהלחיים עם כל פעימה של הלב. ארבע נקישות הוא הקיש על דלת העץ הפשוטה, ארבע נקישות מהירות והחלטיות, כאלו שלא ישאירו זמן לחרטות. ככה היה האיש שלה: ברגע שנתקבלה החלטה בליבו לא היה כוח בעולם שיזיז אותו ממנה. היא כל-כך אהבה אותו, יותר משאהבה מישהו מעולם ויותר משחשבה שניתן בכלל לאהוב, וגם ידעה היטב ובבטחון מלא כמה אהבתו אליה היא אהבה גדולה ואמיתית וכנה. ועכשיו, בגלל אותה האהבה ובגלל אותה התמסרות מוחלטת שאין בה פגם, היה ראשה מונח על הגליוטינה שלו. כבר לפני ארבע נקישות משך בחבל ושחרר את הלהב הממהר להחליק ביסודיות על צווארה. היא יכלה לדמיין את ראשה מתגלגל על הרצפה, עיניה קרועות לרווחה והיא מביטה לאחור בתליינה האהוב מביט בה בחזרה, בוהה בראשה חסר הגוף במבט קפוא. זו אפילו לא הייתה הקרבה עצמית; זו הייתה לא פחות מהתאבדות, והיא הייתה של שניהם באותה המידה. אבל היא הייתה שייכת לו ושניהם ידעו היטב את משמעות העובדה הבלתי ניתנת לערעור הזו; עכשיו הזמן לשלם את המחיר. היא מעולם לא האמינה שהשייכות הזו, דווקא היא, תהיה העובדה שבגינה יאבדו זה את זו. * היה משהו בתחילתו של אותו ערב, אי-אז לפני מה שנראה כעידן אחר, שהיה קצת שונה. כאילו העולם עצמו התנגד למה שעמד לקרות שעות ספורות לאחר שהתעורר משנת הצהריים שלו והתארגן לצאת מהבית. הוא, כמובן, לא האמין בשטויות כאלו וסילק ממחשבותיו את התחושה מבשרת הרעות שהייתה באויר. ובכלל – הוא כבר התחייב להגיע למשחק ואי-אפשר לבטל עכשיו. אלו לא אנשים שאפשר לבטל להם ברגע האחרון ולא משנה כמה התחננה שלא ילך הפעם, רק הפעם, כמה ביקשה שיישאר איתה בבית. רק הפעם. עם זאת, ובניגוד לתחושה שליוותה את תחילת הערב, המשחק דווקא התנהל מצויין. האדרנלין - כטיבו של אותו סם - פשט בו תחושת אופוריה ככל שנערמו הז'יטונים לערימה קטנה בצד הנכון של השולחן. הוא הבטיח לה פעם שיקח אותה לראות את אירופה – היא רצתה לראות את ונציה לפני שתשקע – והנה הוא עומד להרוויח בשבילה את הטיול הזה. הוא חסך כבר כמעט את מלוא הסכום לטיול ארוך ואיכותי ומפנק וכבר ראה בעיני רוחו איך יפתיע אותה עם זוג כרטיסים במחלקה ראשונה ואיך היא תיפול על צווארו, מנשקת אותו בשפתיה הטעימות כל-כך בהבעת התודה המושלמת שלה שהייתה הדבר היפה והחושני ביותר שראה מעולם. הקלפים כאילו שיחקו בשבילו כל הערב והוא בקושי צריך היה להתאמץ. יש ימים כאלו בהם הכל מתנהל לטובתך. זה היה אחד כזה: כל חושיו היו חדים והוא קלט כל ניואנס של השחקנים האחרים בשולחן, ידע עוד לפניהם מה יעשו וידע היטב להשתמש בכך לתועלתו. הסכומים על השולחן היו גבוהים; לקראת סוף הערב הם כבר הפכו לגבוהים מאד ואז טיפסו עוד קצת. והנה, כשהכל עמד כבר להסגר, הוא עשה שגיאה. קשה להסביר, למי שלא חווה אותה, את אופוריית הניצחון ואת תחושת המובן-מאליו שבמזל המשחק לטובתך. הוא פשוט ידע שהוא עומד לנצח גם את היד הזו והקלפים שקיבל איששו את הרגשתו. אי-אפשר היה לחשוב על יד טובה מזו, בייחוד כשאלילת המזל לצדך, ואותו ערב היא לא היתה לצידו, אלילת המזל; היא הייתה למרגלותיו. בעוד רגע הוא עמד לגלות שהיא ללא ספק הגרועה שבנשים. נותר רק יריב אחד אמיתי בשולחן: הממושקף, שהיה שחקן זהיר ומחושב מאד ולכן נשארה ערמה לא קטנה גם בצד שלו של השולחן. הוא אהב שחקנים זהירים, כאלו שלא לוקחים סיכונים, שחקנים כמו הממושקף. אותם הוא הכי נהנה לנצח; שם היה הסיפוק הגדול ביותר. הוא אהב לראות את מבטם כשהיו מגלים לפתע, כשנשארו חסרי כל, שהסטטיסטיקה אכזבה אותם ושלמזל תפקיד חשוב יותר בעולם הזה. שני השחקנים האחרים כבר היו על סף פשיטת רגל והם כבר לא עניינו אותו; כבר לא היה להם מה לתת, גם לא את הסיפוק שבנצחון. הוא רצה את הכל: הוא רצה את הערימה הצבעונית הזו שליד הממושקף והוא תרגם אותה לחדר איכותי במלון ונציאני מפואר עם האישה שלו נחה לצידו, והנה הגיעה היד שתעזור לו להגשים את התמונה שבעיני רוחו, היד שבזכותה יפיל את שאר השחקנים וילך הביתה בחיוך שבע. כשידו האחת אוחזת בחזקה בצווארה של אלילת המזל וידו השניה בקלפים, הוא שם את כל מה שהרוויח במרכז השולחן. זה היה הרבה יותר ממה שהיה לשאר השחקנים. אם ינצח הם חייבים יהיו לפרוש והמשחק ייגמר. הוא היה עירני והם היו עייפים; הוא היה על הגל והם היו מתחתיו. אחריו, הניחו כולם את ערימותיהם במרכז השולחן ואז הורידו, בזה אחר זה, את הקלפים. הוא הפסיד את היד. לממושקף פשוט היתה יד טובה יותר, יד שאי אפשר היה לנצח; הקלות שבה זה קרה הממה אותו לחלוטין. בבת-אחת נטשה אותו האלה הבוגדנית, קמה ממקומה שלמרגלותיו ולקחה איתה את כל הצבע שהיה בפניו בדרכה לתעתע בפתי אחר. הוא נשאר מאחור והדבר היחיד שראה עכשיו בעיני רוחו היה את ונציה, שוקעת במהירות מפתיעה לנגד עיניו. לאיטה חדרה אליו ההכרה שהוא איבד כרגע הרבה, הרבה יותר מונציה. הוא גמע את שארית הכוס וקיווה שהוא לא נראה מבועת כפי שהרגיש. הממושקף החל לאסוף את הז'יטונים ממרכז השולחן והתכוון לקום, ובעקבותיו גם שני השחקנים האחרים. תוך כדי תנועות גריפה גדולות התרומם הממושקף, לחץ את ידם של שני האחרים ואז ניגש אליו והושיט לו יד מבלי להסתיר חיוך מתריס. "משחק טוב," אמר וידו מושטת. "חבל שנגמר". הוא לא הגיב למחווה ורק נשאר לשבת, מכריח את הדופק שלו להאט ומישיר מבט שכמעט ושבר את הזגוגיות שהיו ביניהם. - "שום דבר לא נגמר. ממשיכים." הממושקף הביט בו בתמהון ואחד השחקנים הנוספים לחש לו שלא יעשה שטויות. הוא התעלם משניהם. - "שב, המשחק ממשיך. אלא אם אתה פוחד להפסיד" - "הייתי שמח להמשיך אבל לא נראה שיש לך איך, ידידי. או שמא אתה מחביא איזו מזוודה קטנה מתחת לשולחן?" ענה הממושקף. "אל תיעלב, אבל אני לא חושב שיש לך עוד מה להציע." הוא צדק, לא נשאר לו מה להציע. נגמר לו כל הכסף והסכומים כבר הרקיעו שחקים. האדרנלין בער בעורקיו והוא מזג לעצמו כוסית נוספת מהמשקה המשובח שעל השולחן. הוא אפילו לא הרגיש את הטעם כששתה, ובתנועה מכנית תחב את ידו לכיס מכנסיו ושלף משם את קמע המזל שלו. הוא תמיד לקח איתו את הקולר שלה, צמיד עור חום ופשוט, כשהלך לשחק. הממושקף הביט בו ברצינות מהולה בעניין, ללא ללא שמץ של צחוק הפעם, בעוד הוא מניח בעדינות את הצמיד במרכז השולחן. - "מעניין," אמר. "נראה לי ששתית קצת יותר מדי, חבר. עשה לעצמך טובה ולך הביתה. זה רק כסף" - "הכל או כלום," הוא ענה בשקט. - "מה בדיוק אתה מציע? אולי כדאי שתסביר?" - "היא אישה טובה," ענה בשקט. "אתה תהיה מרוצה ממנה." הממושקף התיישב לאט במקומו ולא הסיר ממנו את עיניו מבעד לזגוגיות. שני האחרים נשארו נטועים במקומותיהם בשקט מוחלט. ברור היה שמילה אחת שלא במקומה תגרום לפיצוץ ואף אחד לא רצה להיות אחראי לפיצוץ הזה. הממושקף הוציא את ערימת הז'יטונים, זו שתהיה מתורגמת לכסף נטול-שם שייכנס מחר לחשבון הבנק של מישהו. סכומים גדולים מאד. הוא הניח את הערימה על השולחן, ליד צמיד העור הפשוט. - "קדימה, חלק," אמר לאחד מהשחקנים האחרים, שחילק בשקט את הקלפים. * גם עכשיו, כשעמדה מול הדלת הבלתי אפשרית הזו עדיין לא יכלה להבין לאשורו את המצב ולא הצליחה להדחיק את ה"אבל.." הזה שתפס לו שבת בדיוק מעל הסרעפת. היא ידעה היטב מה יחסו למילה הזו, "אבל", רק שעכשיו זה באמת היה יותר מדי. היא לא העזה להסתכל בפניו וידעה שגם הוא לא מביט בה ושכמוה גם חייו עוברים ממש עכשיו לנגד עיניו. זה הכבוד העצמי שלו, התכונה הזו שלו שאהבה כל-כך, שמנע ממנו להתחמק או לברוח מאותו הימור נוראי. הוא מאלו שמשלמים על טעויותיהם עד תום והיא העריצה אותו באותם רגעים יותר ממה שהעריצה אותו כל חייה. ובאותה נשימה, ובאותה עֹצמה, היא רצתה להרוג אותו עכשיו. היא הייתה מסתפקת בשמחה בלהרוג את עצמה במקום אבל היא הייתה שייכת לו וזו לא הייתה בחירה שלה. המחשבה על להיות שייכת לאדון אחר הייתה מעבר לבלתי נסבלת; היא הייתה בלתי נתפסת. ועדיין, היא לא יכלה להתעלם מהעובדה שרק לפני שניות מספר הקיש האיש שלה על הדלת הזו שלפניה, דלת העץ הפשוטה שתוביל אותה הישר לגיהנום. עכשיו, בשניות המעטות שנותרו, נשאר רק לחכות. היא לא ידעה מה לחשוב וניסתה לתאר לעצמה איך הם יראו, הגיהנום והשטן הפרטיים שלה, ניסתה לדמיין את הרגע בו תיתלש באכזריות מגן-העדן שלה ואת הרגע שיבוא אחרי. אבל אז נפתחה הדלת ואדם גבוה וממשוקף הציץ החוצה. הוא חייך דרך הזגוגיות וסקר את גופה באיטיות, יורד בעיניו מלמעלה למטה ועולה בחזרה. כשסיים לבחון אותה עבר להסתכל באדונה. הוא לא אמר כלום, האדון שלה, ורק נעץ מבט אלים בממושקף שלבש ארשת רצינית בעוד הוא סוקר שוב, במפגיע, את רכושו החדש. "תסתובבי, כלבה" אמר הבעלים החדש שלה והיא הביטה באדונה הקודם, נתלית בתקווה הנואשת למצוא את עיניו שרק המשיכו להביט, חסרות הבעה, בממושקף. איש מעולם לא דיבר אליה כך מאז הפכה להיות שלו. כשהשפילה את מבטה בתגובה להוראה נפלו עיניה על ידו של אהובה, של האיש שהיה אדונה ובעליה, שלקח אותה להיות שלו ושהשקיע בה ואילף אותה וחינך אותה בכזו מסירות, האיש שלו העניקה בשמחה חסרת תקדים את גופה ונפשה וחייה. היא הביטה ביד הזו שהכירה כל כך טוב ושהיתה כה חזקה וכה רכה וראתה אותה מתקמצת לאגרוף אל מול הגסות הבוטה של אדונה החדש. היד הקמוצה הזו שפרקיה הלבינו עכשיו, וחוסר האונים של בעליה בקונטרסט הכואב לשליטתו העצמית, היו הדבר העצוב ביותר שראתה בחייה. אבל הוא נתן את מילתו והוא הפסיד ושניהם חייבים לשלם את המחיר. לראשונה בחייה היא התאוותה, בכל ליבה, לראות אותו מאבד שליטה ונכנע ליצריו הקדמונים. לכן, כשראתה כיצד האגרוף של אדונה נרפה בעל כרחו וכיצד הדם חוזר למפרקים לא יכלה יותר לעצור בעד הדמעות שהתגלגלו להן באיטיות ונתלו בסנטרה. ואז, כשהבינה שאין עוד תקווה וכשהשקט שלאחר פקודתו של אדונה החדש הפך כבד מדי, הסתובבה בגבה לממושקף כפי שנצטוותה. "צדקת. היא באמת מוצלחת," אמר הממושקף, "ברוכה הבאה, כלבה". הוא פתח את דלת ביתו לרווחה והחווה בידו לעבר הסלון, פוקד עליה בשקט להכנס. היא הביטה בפעם האחרונה באהובה, מנסה לתפוס את עיניו, הפנתה את מבטה אל עבר בעליה החדש ואז השפילה את מבטה, לקחה נשימה עמוקה ופסעה קדימה. "כן, אדון". כשעברה את מפתן הדלת, מקפידה שלא להביט לאחור, החלה מאבדת את שיווי משקלה. כעבור רגע נפלה, מחוסרת הכרה, אל תוך ידיים חזקות שתפסו אותה בדיוק ברגע האחרון. * היא התעוררה למגע עדין של מטלית לחה מרפרפת על מצחה, כעבור זמן שלא ידעה להעריך. היא היתה מונחת על כורסא נוחה, לא מוכרת, בחדר זר. את העיניים שהביטו בה מעבר למטלית, לעומת זאת, היא הכירה היטב. הממושקף עמד מאחורי אדונה המטפל בה וחייך לעצמו. היא לא פצתה פה כשהסיע אותה בחזרה הביתה ולא שאלה כלום כל הדרך, מנסה לפנות את השאלות ממוחה ולתת לדברים להתנהל כרצון אדונה. כשירצה לספר לה, יספר. גם הוא לא פצה את פיו, מבטו נעוץ בכביש שלפניו משך הנסיעה כולה. כשהגיעו הביתה מזגה לו את כוסית הערב שלו, פניה עדיין לבנות, הדליקה לו סיגריה והתיישבה למרגלותיו. ממקומה שם הרימה את אליו עיניה ונתקלה בחיוך קטן, ספק אמיתי ספק מאולץ, על פניו. היא ניסתה לחייך בחזרה אבל לא ממש הצליחה. * הוא מעולם לא סיפר לה מה בדיוק קרה וכיצד הצליח לפרוע את חובו ולקבל אותה בחזרה; היא מעולם לא שאלה. חייהם חזרו לאיטם למסלולם הרגיל וכל העניין כאילו נשכח והיא חזרה להיות שלו, מאושרת. רק מפעם לפעם היה הוא מתעורר לקול צלצול טלפון באמצע הלילה ואז יורד ממיטתו, מתכופף ללחוש לה את אהבתו מבעד למסך שנתה ואז יוצא מהבית. היא מעולם לא שאלה לאן היה הולך והוא מעולם לא הסביר. באותם זמנים, כשהייתה הדלת נסגרת בשקט מאחוריו, הייתה מנסה לחזור במהירות לישון ומשתדלת בכל כוחה להתעלם מהמשפט האחרון שהיה אומר לתוך השפופרת, בקולו הגברי והיציב שאהבה כל כך: "כן, אדון". |
|
|
פרלין(נשלטת){ש}
|
לפני 16 שנים •
25 ביולי 2008
נחמד!
ועם טוויסט
אהבתי! |
|
|
להבה חשופה
|
לפני 16 שנים •
25 ביולי 2008
פשוט מצויין.
"שאפו". להבה חשופה!@! |
|
|
Cynthia
|
לפני 16 שנים •
26 ביולי 2008
הו...
אחלה סיפור.
|
|
|
שלגי
|
לפני 16 שנים •
26 ביולי 2008
כמו תמיד. קוסם המילים.
|
|
|
שיר כאב(שולטת){סוליקר}
|
לפני 16 שנים •
26 ביולי 2008
מזמן לא נתקלתי בהמחשה כל כך יפה של הביטוי "סוף טוב - הכל טוב"
|
|
|
לא סתם אישה(נשלטת){octopus}
|
לפני 16 שנים •
26 ביולי 2008
מעולה. פשוט כך.
|
|
|
lOli
|
לפני 16 שנים •
26 ביולי 2008
גדול.
ברוך שובך. |
|
|
Brida(נשלטת){DDDOM}
|
לפני 16 שנים •
26 ביולי 2008
...
הלב שלי היה שם בכל רגע.
טיפס לגרון בבחילה יחד איתה, נפל יחד איתה, התאושש מהעילפון יחד איתה, ובכה בשורה האחרונה. |
|
|
Black Lotus(מתחלפת){זאלופון}
|
לפני 16 שנים •
26 ביולי 2008
אתה מזעזע כאן את אמות הסיפים ומקלקל את הנוער! שאהבה תהיה חזקה מהתמסרות? איזה מסר חתרני (שכתוב בצורה מעולה, לא שגרתית ופנומנלית).
|
|
|