נוריתE
|
לפני 16 שנים •
27 באוק׳ 2008
אגדת אל הים...
לפני אלפי שנים, כאשר העולם היה עדיין שטוח ואלילים שונים
שלטו בים באוויר וביבשה. חי על אי נידח בקצה העולם שבט דייגים. הם חיו על הים והיו תלויים בחסדיו של אל הים, יציר זה, חזק ובעל עצמה רבה, הביא סערות בים וים נוח, קבע אם הם יחזרו עם שלל רב או ברשתות ריקות ובכלל קבע את כל עולמם וחייהם. איש לא ידע מה דמות לו, ומי "שזכה" לראות אותו לא שב מעולם לספר על כך.. בתמורה לחסדיו וכמחילה שלא יפגע בהם,הם נהגו מידי שנה בליל הירח המלא,לשלוח לו כלה.. אחת מנשות השבט שהסכימה להקריב עצמה למענם.. באותו לילה בו מסופר, היו זקני השבט והגברים על החוף, מתכוננים לטכס, נשים וילדים הסתגרו בבקתות בדממה. ושם, בין המדורות הלוהבות והתופים, בסירת קאנו קלה, שכבה כלתו של אל הים,אלמנה צעירה שבעלה אבד בים באחת הסופות. התפילות היו רבות,הם ידעו שאם הוא לא יהיה מרוצה מכלה זו הוא ישמיד אותם בחמת זעמו,ובשבט התהלכו ספורים עתיקים על הלילה בו נחרב ונשטף כמעט האי כולו, כאשר אלם לא היה מרוצה דיו מהמתנה שנתנה לו.. קול התופים והשירה נדם כמעט כליל והמדורות החלו לכבות, כאשר שולחה הסירה הקטנה אל הים והיא ישנה בתוכה, כולם הסתגרו בביקתות ממתינים בחרדה לבאות.. ושם,בלב ים, הוא עלה ממצולות,בוחן את הסירה ואת האישה הישנה בה, שולח ידו ולוקח אותה עמוק , למקום בו אף יציר ים לא הגיע מעולם, אל ארמונו ממלכתו העתיקה השחורה והקרה שם, הוא הניח אותה על סלע שיש שחור וקר,נגע בה קלות, מעביר את ידו הקרה על גופה החם, מרגיש את נשמתה החמה מתערבבת עם נשמת הקרח שלו, נושק לה נשיקת מוות, והיא מחייכת בשנתה ליבה הולם,שפתיה אדומות נפשקות לנשיקה ודיה שלוחות אליו.. כמו אל אהוב שאבד..בעלה שמת זה מזמן.. עיניו בערו בחמת זעם, הוא לקח אותה, בחוזקה, הולם מנסה להקפיא את ליבה וגופה והיא ממסה את נשמתו וליבו הקרים. הוא עזב אותה, שב לעיסוקיו. בחמת זעם, משלח סערות גלים עזות, מטביע אוניות על מלחייהן,אבל באי הקטן, טרם נגע... ימים ושבועות חלפו, מידי זמן היה חוזר, מנסה להקפיא, נושק ומלטף בנישמתו וגופו הקרים את האישה הנמה ולא מצליח וכל פעם זועם וסוער, יצא מארמונו. השנה כמעט חלפה ועוד מעט, ליל האביב החדש כלה חדשה ממתינה לו.. וזו, עדיין חיה, לא ניתן היה לו לקבל את החדשה בטרם זו תקפא על משכבה לתמיד. הוא שב אליה, מלא מרץ,מביא את כל כוחותיו האדירים, בועל, נושק מלטף והיא, במקום לקפוא מחממת את גוף הקרח,כמעט ממסה אותו. הוא חשש לאובדנו, והתחיל לקרא אליו את כל כוחות השחור, כל אחיו כל השדים והרוחות המזיקים.. עיזרו לי ! שאג, אין בכוחי עליה, נדונתי לאבדון, אף קללה שום כישוף שנתנו לו, לא עזר וזמנו הולך ואוזל.. לאחר שעות כשהיה תשוש ומיואש כמעט, לחש קול קטן באוזניו, סוד.. חיוך עלה על פניו המזוויעים, היפים ללא פגם.. הוא רכן מעליה, נשק לה בעדינות..יפתי, לחש,התעוררי, חזרתי אליך, לא אבדתי בים. היא פקחה עיניה, מחייכת וליבה פועם אליו, לרגע קל, לבש את פני אהובה המת ,אבל הוא החזיר את דמותו במהרה וליבה נדם בזעקת איימים. הגיע הזמן לקבל את הכלה החדשה,הוא עלה אל פני הים, מותיר אותה , על משכבה הקר,פניה מעוותות בזעקת נצח וסביבה שוכבות כל כלותיו הקודמות ישנות שנת מוות שקטה וחיוך שלו וחיוך על פניהן.. |
|
|
venus in our blood(שולטת)
|
לפני 16 שנים •
27 באוק׳ 2008
אגדה יפהפייה...תודה
|
|
|