חמוץ בפה

חמוץ בפה

G-O-L-D​(שולט) • 5 בפבר׳ 2009

"בכל פעם כשאני נופל לרגלייך, את מניחה לדמעותייך לצנוח עלי", שרים לי הקראודד האוס ואני מביט מחלון חדר הסלון של ביתי אל עץ הזית שבחצר. כמה שאני אוהב את המדינה המחורבנת הזו שלנו. זו שלוקחת אותי, אותנו, כמובן מאליו. זו שהתקשתה וליבה הפך אבן. זו שהכסף עיוור את עינייה. זו שהיתה פעם מה שכנראה לעולם לא תשוב להיות. זו, שבכל פעם שתבקש, נתייצב לצידה אוהבים כמו הורים לילדה סוררת. נותנים את ליבנו בידיעה שלעולם לא נקבל את האהבה שלמענה נעשה הכול.

*

"אתה יודע למה אין לנו סיכוי מול הערבים?" הוא אומר לי כשהוא מוצץ מהסיגריה שלו כאילו זו היתה טרופית.
"נו..." אני מהמהם תוך כדי שנעלי הצבא שלי משחקות בעפר.
"כי אנחנו מקדשים את החיים, והחיות האלה מקדשים את המוות".
"כן..." אני משיב כמי ששמע את המשפט הזה אולי חמש מאות פעם.
"חארות", הוא יורק, "תראה, תראה את החארות האלה", הוא אומר כשהוא משקיף מהחלון אל איזה שטח פתוח שנפרש מפאתי הבית בו החלטנו להעביר את הלילה. אני לא השבתי. חשבתי לעצמי את אותה מחשבה שעולה בי כשיורים לעברי את המשפטים האלה. המחשבה שאם אני הייתי פלסטיני שחי בעזה, הייתי כנראה גורם לבן-לאדן להצטייר כחנוך רוזן לעומת הטירוף שאני הייתי משחרר על היהודים. ולא, אני לא שמאלן. אני רק יודע שאם אנחנו הישראלים היינו נשלטים תחת דיכוי, אז כנראה שהיינו מלמדים את העולם כמה שיעורים בטרור. כזה שהוא עוד לא חווה. אני גם מניח שהמחשבה הזו מחזקת אותי כי נכון, אנחנו אולי מקדשים את החיים, אבל מאידך ביום שאנחנו נצטרך לקדש את המוות, רצוי שהוא יצטייד במנות סטרואידים, הריפר, כי הביי ספס שלו יעבדו יפה יפה בלהחזיק את הקילשון.
"אני לא מסכים איתך", אני אומר בקול.
"לא מסכים עם מה?"
"עם ההנחה שאנחנו בסוף נפסיד".
"אה לא? טוב, אתה כנראה נאיבי".
"לא אני לא", אני תוקע בו מבט, "אני ממש לא נאיבי".
"פרשן", הוא מזמן בידו.
"אני לא עוזב את הארץ הזו", אני משיב לו כשאני משחק בעפר.
"מה פירוש?"
"פירוש שאני, אני מוכן למות בעד ארצנו. לא אדמתנו, ארצנו. אדמה ניתן לחלק, להחזיק, אבל ארץ? ארץ זו לא רק אדמה. ארץ זו מורשת, תרבות, שפה, טון דיבור, אוכל, חיים. ואני חייב להגיד לך, לעולם לא יעלו אותנו על המשאיות שוב. פשוט אי אפשר".
"ככה אמרו פעם, בשנת 38..."
"אבל אנחנו כבר לא ב 38. למדנו דבר או שניים. אנחנו לא נהיה כוח עבודה של אף אחד. אתה רואה את תושבי מוסררה או את אוהדי בית"ר כוח עבודה של מישהו? את שוק התקווה? דימונה? ג'סי כהן? שביב? שיכון ד'?" אני אומר והוא מתגלגל מצחוק.
"כן הא? אלו יתאבדו על השאהידים גם אחרי המוות".
"ברור. אבל לא רק הם. גם אני. גם אתה. אנחנו התפתחנו".
"יכול להיות..."
"לא, לא יכול להיות. אנחנו אולי יהודים, אבל לפני היותנו יהודים אנחנו ישראלים וזה ההבדל בינינו לבין יהודי 38 או אפילו יהודי ארה"ב של שנת 2009. יש הבדל בין ישראלי ליהודי. יהודי לא מרגיש ארץ בארצות שבהם הוא חי. ישראלי הוא בעל ארץ ואת הבטחון שזה מקנה שום דבר לא יכול לקחת, גם לא אלפיים טילים מעזה או אירן".
הוא לא השיב לי. הוא שוב פעם ירק, גירבץ, שיחק בעפר, הוציא עוד סיגריה, ואז ירק שוב.
"אתה יורק הרבה הא?" אני מחייך אליו.
"כן, זה מהסיגריות. זה עושה לי חמוץ בפה", הוא אמר ואני לא השבתי. חמוץ בפה, חשבתי לעצמי. אני לא מעשן, ובכל זאת, גם אני מרגיש אותו הטעם.

Morticia • 5 בפבר׳ 2009

ממש נהנתי מכל מילה ומכלול הסיפור-מאמר הקצר והיפה הזה שלך עכשיו

תודה בנאדם
תהיה בריא ושא ברכה

נוריתE • 5 בפבר׳ 2009

בהחלט, משהו, להתחיל איתו
את היום.
אני אקרא שוב, כשאחזור מהעבודה.

nerissa​(אחרת) • 5 בפבר׳ 2009

כן.

(הערת ביניים לא קשורה: אתה יודע.. נעים לקרוא איך הפינות שלך מתעגלות עם השנים. אפשר אפילו לשבת על ידך בשקט בלי שאיזה מרפק שפיצי יפריע. הזמן מחמיא לך.)

לא קשורה • 5 בפבר׳ 2009

במדינה שבה גן הילדים הוא ברחוב עולי הגרדום פינת נס לגויים,
ונפגשים לדייט ברחוב הרוגי מלכות פינת כ"ג יורדי הסירה,
שהקיוסק הקרוב אליך הוא ברחוב הל"ה,
נסיעה לעיר הבירה היא דרך שיירה של מפוחמים,
שהאירועים הציבוריים הם ברחבת הי"א או בגן הזכרון,
ולבנות שנולדו ב-1974, קוראים מיה, בלי ה-א',
היא מדינה שמקדשת את החיים, רק כשהם מתים.

אבל, אתה, כרגיל, תענוג צרוף.

Morticia • 5 בפבר׳ 2009

אוי,
גם את!!!!

נחמד

צארינה • 18 בפבר׳ 2009

מאד. ממש הזכיר לי את צינורות, רק בלי עוויתות אתגרקרתיות.
אהבתי.
תכתוב עוד.

שולה פנינים • 18 בפבר׳ 2009

http://www.youtube.com/watch?v=371hLT6oPcs