גן עדן (סיפור)

גן עדן (סיפור)

Mooooon • 7 בפבר׳ 2009

חלק א'

יש לי שלט טלוויזיה בראש. אני יכולה למצמץ והמראה סביבי יתחלף, בדיוק כמו שמחליפים ערוץ בטלויזיה. אני ממצמצת והנה אני בתא בית סוהר. קירות עבים מאבן בזלת שחורה, חלון קטן המסורג במוטות ברזל. מהחלון אני רואה יער מכוסה שלג. אני רואה את עצמי עומדת ליד החלון, מחזיקה במוטות הסורגים ומסתכלת אל היער.
פעם חברה גררה אותי לסרט "אהבת בוסר". אני חושבת שהתמונה הזאת משם.
אני ממצמצת שוב ורואה את עצמי על עמוד תליה. ידי קשורים מאחור, חבל כרוך על צווארי, הוא כבר מתוח וחונק אבל עדיין רגלי על הרצפה ואני נאבקת לשמור על שיווי המשקל. התליין מתארגן למתיחת חבל נוספת. הוא עושה זאת לאט, נהנה לראות אותי נחנקת בהדרגה. הוא נעמד מולי ואמור מה שהוא, אבל אני לא שומעת אותו. פניו קרבים אל ראשי. זאת אולי ההזדמנות. אם אשליך את עצמי קדימה, אנגח בו בראשי ואהפוך פרצופו לעיסה מדממת. הוא שוב אומר מה שהוא, הפעם בקול רם יותר. אני מזנקת.
יד בלתי נראית לופתת את החזה והאגן, בולמת אותי ומעיפה לאחור.
אני נופלת על הגב, ראשי עטור קסדת בייסבול נחבט במשהו רך. אני שוכבת, המומה לרגע.
אני ממצמצת ומעבירה את הטלוויזיה שבראשי לערוץ המציאות.

אני שוכבת על הגב על פוף גדול ורך המונח על הרצפה. יש בחדר עוד כמה פופים כאלה והם מכסים כמעט את כל הרצפה. ידי, הנתונות בכותונת משוגעים, לופתות את גופי ושרוולי הכותונת קשורים מאחר. רגלי אזוקות באזיקי עור מרופדים בצבע חום, פריט תקני של המחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים. על ראשי קסדת בייסבול (או לפחות כך אני קוראת לה) עם רשת על הפנים. את הקסדה על הראש קבלתי אחרי שהשכלתי לדפוק את פני ברצפה.
על גופי רתמה. רצועות עור חום מעל החזה, סביב הבטן והמותניים, המתחברות יחד מאחור ומשם עם חבל עבה לקיר. זאת התוספת האחרונה והיא נועדה כדי למנוע ממני להטיח את עצמי בקירות כמו שעשיתי לא מזמן. זה מה שמשך אותי לאחור כשזינקתי. אני קשורה כמו כלבה, עם חבל באורך שני מטר.

אחות מאיה עומדת מולי במרחק בטוח ומנסה לחייך.
“הבהלתי אותך חמודה ? אני נורא מצטערת"
אני מסדירה את נשימתי ומנסה לחייך אליה חזרה. מאיה נחמדה איתי. הייתי רוצה לעשות אתה סקס. אני ממש מחבבת אותה. לא שזה יעזור לה אם תקלע לקו האש שלי. היא יודעת זאת ולכן מקפידה לעמוד במרחק בטוח.
“בוקר טוב. רחיצת פנים וארוחת בוקר ?” מאיה חצי שואלת חצי מכריזה ומחייכת שוב. “בואי נשיב אותך בכיסא".

נשיב אותך בכיסא זה אומר בעצם נקשור אותך לכיסא. מאיה כבר מנוסה ולא לוקחת שום סיכונים.
היא מגלגלת לעברי כיסא, מנתקת את החבל מהרתמה ועוזרת לי להתיישב. דריכות מורגשת בכל תנועותיה. ברגע שאני יושבת, מאיה כורכת שני רצועות סביבי המצמידות אותי אל גב הכיסא והמושב, ואז מצמידה את הרגלי האזוקות אל משענת הרגליים של הכיסא. כדי שלא אוכל לבעוט. רק אחרי שווידא שאין עוד חלק בגופי שיכול לנוע בחופשיות, היא מורידה את הקסדה. אני נאנחת בהקלה. קשה לשהות בקסדה הזאת כל הזמן.

מאיה מלטפת את ראשי, לוקחת קערת מים חמים וספוג ומתחילה לרחוץ לי את הפנים. אחר-כך מאכילה אותי ארוחת בוקר. מדי פעם ידה חולפת קרוב לפי ואני מנסה לסגור את הלסתות עליה. מאיה זהירה, למודת ניסיון. היא מסלקת את ידה במהירות, מלטפת בעדינות את ראשי ומבקשת שאירגע. היא מתייחסת אלי כסוג של חיית מחמד נשכנית . אולי כגור של כלב. אני אוהבת את היחס שלה.

אחרי ארוחת הבוקר מאיה חוזרת על שלבי הקשירה בסדר הפוך. קודם היא מלבישה את הקסדה את ראשי, אחר כך משחררת אותי מהכיסא וקושרת את הרתמה לחבל. אני שוב יושבת על הפוף.
“להדליק את הטלוויזיה ?”
אני מהנהנת. אני יכול לדבר, לענות לה בקול, אבל מה שהוא במצבי גורם לי להעדיף לדבר כמה שפחות. יש לי מין גוש – התכווצות בגרון.
מאיה מפעילה את הטלוויזיה המותקנת על הקיר. השלט של הטלוויזיה מקובע גם כן על הקיר, בערך בגובה ראשי. בעבר הייתי מפעילה אותה בעצמי, לוחצת על הכפתורים עם האף. הייתי מומחית בלהעביר ערוצים עם האף. אבל עכשיו הקסדה עם הרשת על הפנים לא מאפשרת לי ללחוץ באף. וגם החבל לא מספיק ארוך. מאיה בוחרת את ערוץ נשיונל גיוגרפיקס, מסתכל אלי בשאלה ואני מהנהנת בהסכמה. מתאים לי לראות קצת טבע.
“האח תומר יבוא עוד שעה לקחת אותך לד"ר אלישע. יש לך פגישה היום, זוכרת ?”
אני מהנהנת בראשי מפגינה שיתוף פעולה כמו ילדה טובה.

(המשך בעוד ימיים)

...

מישלי • 7 בפבר׳ 2009

WOW

גן עדן, חלק ב'

Mooooon • 9 בפבר׳ 2009

תומר, סניטאר חדש יחסית, מגיע אחרי שעה ומעביר אותי לכסא גלגלים, קושר אותי שוב למושב ולמשענת. אני מציינת לעצמי שהוא שכח לקשור את הרגליים, מה שפותח בפני אפשרויות מעניינות. אני ממתינה בסבלנות לשעת הכושר.
הסניטאר מגלגל את הכיסא מהחדר ולאורך המסדרון אל האגף בו יושב ד"ר אלישע.
אני יושבת על כיסא גלגלים, ידי קשורות בכותונת המשוגעים שלי, קסדה על ראשי, קשורה היטב לכיסא, אבל רגלי משוחררות ותומר לא שם לב. כעבור כמה דקות של גלגול במסדרון הארוך, דרכנו נחסמת על ידי שלט "זהירות ריצפה רטובה". תומר עוצר, עוקף את הכיסא וניגש להזיז את השלט. שעת הכושר שלי ! אני מכנסת את רגלי האזוקות ואז בועטת קדימה בכל הכוח. רגליי פוגעות בחוזקה בגבו של תומר, הוא עף קדימה על הרצפה, אני עפה עם הכיסא אחורה ופוגעת בקיר המסדרון.
“אאאההה" תומר צורח, נאחז בגבו. אני לא מבזבזת זמן ובועטת בפראות באוויר, מנסה להחליק את עצמי החוצה מרצועות הקשירה לכיסא, אך לשווא.

“אאח, כלבה מזוינת !" תומר מקלל, שולף זימונית מנרתיק בחגורתו ולוחץ על כפתור הקריאה. אז ניגש אלי בצליעה ומנסה להשתלט על רגלי הבועטות. אחרי חצי דקה מגיעים בריצה שני סניטארים נוספים ובכוחות משותפים הם קושרים את רגלי לכיסא. אני מרוסנת שוב, והנה מציפה אותי אותה ההרגשה הנהדרת שבגללה אני כנראה מעולם לא אצא מהמוסד הזה. תומר נאנח פעם נוספת ובועט בי בתיסכול. הסניטרים שואלים אם הוא רוצה שיחליפו אותו אבל הוא אומר לא, שיסתדר.
“בואי פסיכית" אומר תומר ומגלגל אותי בהמשך המסדרון.
עוד כמה דקות ואנחנו אצל ד"ר אלישע. תומר מעדכן אותו בפרטי האירוע ויוצא. ד"ר אלישע יושב שותק ומעכל, ואני יושבת מולו מביטה בו דרך סורגי הקסדה.

“שלום נטע" אומר לבסוף. “אכן, תמונת מצב קשה"
“בוקר טוב דוקטור" אני מגייסת את קולי השובב והמתוק.
“לא אשאל אותך אפילו מדוע בעטת"
“תודה דוקטור. אתה הרי יודע שאין טעם לשאול. זה אף פעם לא פעל"
“האם כוונת למקום מוגדר כל שהוא בגופו ? הייתה לך מטרה מגדרת איפה רצית לפגוע ?”
“לא. כל מקום היה טוב באותה מידה דוקטור. מה גם שהיכולת שלי לכוון הייתה די מוגבלת. בכל זאת אני קשורה, אתה וודאי רואה זאת" אני מחייכת בשובבות.
“אני רואה שאת קשורה" אומר בתיסכול, ייאוש ניכר בקולו. “ובכל פעם שאני רואה אותך את קשורה יותר ויותר" מוסיף. “אני רואה בזאת כשלון מקצועי. נקטתי בכל שיטות הטיפול האפשריות, אבל אני רואה רק נסיגה.”
“אני הכי אהבתי את מכות החשמל, דוקטור" אני מנסה לעודד אותו. “הסמים גם היו בסדר, דווקא היו לי מהם הזיות נהדרות"

הרופא המזדקן ממקד את מבטו. אני רואה שיש לו אג'נדה, הוא לא סתם מנהל איתי שיחת חולין.
“נטע, למעשה לא קיימת כל אפשרות לתת לך טיפול הולם ללא דיאגנוזה נכונה, ואני לא יודע מה יש לך. האבחון הראשוני הצביע על סכיזופרניה אלימה, אבל אני מסתייג מאבחון זה. באופן כללי, חסרים אצלך כמעט כל המאפיינים של מחלת נפש כלשהי. את נורמלית מכל הבחינות. חוץ מבעיה אחת – בהינתן הזדמנות, את תפגעי בכל הסובבים ובעצמך, ללא הבחנה. אין כל אפשרות להשאיר אותך לא קשורה ומרוסנת. וככל שעובר הזמן, את מוצאת דרכים חדשות לגרום נזק ואנחנו נאלצים לרסן אותך יותר ויותר.”
“נטע" קולו הופך תקיף וסמכותי. “אין כל דרך לעזור לך אם לא תשתפי פעולה. אני מבקש ממך להסביר מה מניע אותך לנהוג באלימות".
אני לא אוהבת לשקר. לכן אני שותקת ומביטה ברצפה, איפשהו במחצית הדרך ביני לבינו. זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מנהלים את השיחה הזאת. אבל הפעם זה שונה. אני שומעת תחינה בקולו.
“נטע, אם לא תעזרי לי ולא תשתפי איתי פעולה, לא אוכל עוד לטפל בך"
אני מחבבת את ד"ר אלישע. בעבר ניהלנו המון שיחות מעניינות, כמעט על כל נושא אפשרי. אני לא רוצה שיעזוב אותי. אבל בקשתו היא בלתי אפשרית. אני שותקת ומביטה אל הרצפה.
השיחה מסתיימת ללא תוצאות ואני מרגישה את הסופיות שלה. תומר מגיע ומגלגל אותי לתחנה הבא. לחדר כושר.

אני חייבת לעשות התעמלות. להיות קשורה כל הזמן במשך כבר יותר משנה זה מתכון לניוון שרירים. לכן אני מתעמלת, כשעה ביום. חצי שעה על הגלדיאטור ועוד חצי שעה על אופני כושר. כמובן שקושרים אותי למתקנים אלו בזמן האימון, אחרת אעשה בלגן.
אני דווקא אוהבת להתאמן, כי יש לי צורך להוציא את המרץ המצטבר.
תומר מביא אותי לחדר הכושר של המחלקה, שם הוא ושני אחים נוספים משחררים את הקשר של כותונת המשוגעים שלי וקושרים את ידי עם אזיקים לזרועות הגלדיאטור. במשך חצי שעה הבא אני מוציאה את האגרסיביות שלי על המתקן. אז הם מעבירים אותי לאופני כושר, קושרים את רגלי לפדלים ואת ידי לכידון ואני מדוושת במרץ. את הקסדה הם לא מורידים, פוחדים שאדפוק את ראשי בכידון. אימון הכושר עובר ללא אירועים מיוחדים, אני מזיעה ושרירי כואבים כאב מספק. כעת אני צריכה להתקלח וזה סיפור מסובך בפני עצמו. הם אוחזים בידי ומובילים אותי למקלחת.

כמו בכל מתקן אחר במחלקה הפסיכיאטרית, גם במקלחת קימת הכנה הנדרשת להתמודד עם מקרים כמוני. הסניטרים מתחלפים עם אחיות, ואלה מורידות את הכותונת המיוזעת אבל משאירות את האזיקים. למעט הכותונת והמכנסי פג'מה אין עלי עוד בגדים, כך שבמהרה אני נשארת ערומה, למעט האזיקים על הרגליים והידיים. האחיות לא עוזבות את ידי לרגע, הן יודעות מה יקרה אם יעשו ולו טעות אחת. הם קושרות את ידי אל הווים המוברגים בחרסינה מעל ראשי ואת הרגליים לווים ברצפה. אני עומדת קשורה במקלחת, ללא יכולת לזוז. אחות מכוונת את זרם מים מטוש ומתחילה לשטוף אותי.

הן זוכרות היטב את הניסיונות לעודד אותי להתקלח בעצמי. הם שאלו אותי אם אני מוכנה ותמיד הסכמתי. כשהייתי חופשית, עקרתי את ידית הטוש והכנסתי לאחד האחיות בראש. בניסיון אחר דפקתי את רגלי בקיר, כל כך חזק ששברתי אצבעות. בפעם אחרת בלעתי את קוביית הסבון. אחר-כך גיהקתי בועות יומיים !!! זה באמת היה אירוע מצחיק.
הן למדו בהדרגה. הן לא לקחת שום סיכונים. אין לסמוך על הרצון הטוב שלי, ולא על אופן דיבור הרציונלי. ברגע שתהייה לי הזדמנות אני אגרום נזק - לעצמי או לאחרים, זה לא ממש משנה. לכן, אל תתנו לי הזדמנות. היום הן כבר לא נותנות לי שום הזדמנות. תמיד, בכל שלב, הן דואגות שאהיה קשורה למה שהוא. קשורה היטב.
אחות מסבנת אותי עם הספוג. אני תוהה האם לרחוץ אישה ערומה הקשורה בפשוק אברים עושה לה את זה. אני מקווה שכן.
המקלחת מסתיימת, הן מנגבות אותי, דוחפות את ידי לכותונת נקייה וקושרות אותן. קושרות גם את רגלי, דוחפות את ראשי אל תוך הקסדה ולוקחות אותי חזרה לחדרי, שם הן משאירות אותי קשורה ואזוקה.

זאת שיגרת יומי. את רוב הזמן אני פשוט קשורה היטב ושוכבת על אחד הפופים בחדר. במועדים קבועים מאיה או אחיות אחרות באות להנעים את זמני בארוחה או שירות זה או אחר. שעה ביום חדר כושר. מדי פעם, פגישה עם דוקטור אלישע, פסיכיאטר קליני מסור שעדיין מנסה לרפא אותי.

(המשך בשבוע הבא)

morgause​(מתחלפת){מ} • 9 בפבר׳ 2009

קצת ד"ר לקטר.

WOW

מישלי • 9 בפבר׳ 2009

כבר אמרתי ??

Mooooon • 11 בפבר׳ 2009

תודה. הנה חלק האחרון ...

גן עדן - חלק ג'

Mooooon • 11 בפבר׳ 2009

בוקר יום חדש, מאיה חברתי מטפלת בי כמו תמיד. ואז מודיע שגם היום יש לי ביקור אצל ד"ר אלישע. אני מופתעת, בדרך כלל אנחנו לא נפגשים כל יום, מה גם שאתמול ביקור הסתיים ללא כוונות המשך מידיות. לא משנה, אני תמיד שמחה לעוד פגישה, לגוון את השגרה. כמה כבר אפשר לצפות בטלוויזיה ?

תומר מגיע, מעביר וקושר אותי לכיסא וכרגיל שוכח לקשור את הרגליים. מה יהיה איתו, הוא לא לומד כלום ?
אנחנו מתגלגלים במסדרון, רק שהפעם אין שלט "זהירות רצפה רטובה" כך שהמסע עד משרדו של ד"ר אלישע לא חושף את תומר לפגיע. תומר מגלל את הכיסא אל המשרד ואני רואה את ד"ר אלישע יושב ליד שולחנו, ולידו אדם נוסף שגם הוא נראה רופא. ד"ר אלישע מברך אותי בפנים חתומות ומציג את האדם כדוקטור פורת. “אנחנו רוצים לערוך ניסוי קטן" אומר ד"ר אלישע. “תומר ?”
תומר עוקף את הכיסא וניגש אל השולחן. גבו מצוי מול רגלי לרגע. אני בועטת בגבו בכל הכוח.

רגלי פוגעות במה שהוא קשה מתחת לחלוקו.
תומר מועד ונופל קדימה.
אני עפה אחורה עם הכיסא.
תומר קם, פונה לעברי ומסנן "כלבה. אני אקשור אותך !".
הוא מתקרב אלי. אני מנסה לבועת בו שוב, לא מתכוונת לעשות לו חיים קלים. תומר נלחם עם רגלי הבועטות. שני גברים אחרים צופים, עד כה בלי להתערב. עכשיו הם קמים, מתקרבים ואוחזים ברגליי המשתוללות. תומר מצמיד אותם אל הכיסא. אני מרגישה בשמיים.
גבר המכונה ד"ר פורת דוחף את ידו מתחת למכנסי הפג'מה שלי וישר לתוך הכוס. אני צורחת מהפתעה ומרגישה את הצבעותיו צפות ברטיבות הרבה. אני משתוללת, נלחמת כנגד הקשירות, סוגרת רגליים, מנסה לנתק את עצמי מידו שבכוס. הגבר אומר מה שהוא לתומר, לא יותר ממילה אחת ותומר משחרר את קשירת ברגליים שלי. אני בועטת בפראות לכל עבר. תומר ניגש לאחור ומשחרר גם את הקשירה לכיסא. אני מזנקת קדימה, מנסה להתנגש בד"ר פורת. הוא מתחמק, מפיל אותי לרצפה ומתיישב עלי, על החזה. אני מנסה לקרע את השרוולים של כותונת משוגעים שעדיין קושרים את ידי מאחור. שני גברים אחרים מושכים מעלי את המכנס ואוחזים ברגלי. זה שיושב עלי שוב שם את ידו על הכוס, שנוזל כמו ברז. אני מנסה להתפתל, לנער אותם ממני, אבל משקלם וכוחם רב, אני מרותקת ולא מצליחה לזוז.
ואז, בלי חיפזון ובתנועה מבוקרת היטב, הגבר היושב על חזי מתחיל לעסות לי את הדגדגן. אני צורחת בקולי קולות.

לא נדרש כבר הרבה, גם ככה הייתי על הסף. שניות אחרי שהתחיל – גמרתי בפעם הראשונה. הוא לא הפסיק. צרחתי, יללתי, התנשפתי ואבדתי נשימה, קיפצתי ורעדתי, אבל הוא המשיך. היו לי אורגזמות רצופות, אחת אחרי השניה, בעוצמה שהלכה וגברה. השרירים הטבעתיים בכוס התכווצו בעוצמה שגרמה לכאב כמעט בלתי נסבל.
הוא הפסיק בערך מתי שלא הייתי מסוגלת עוד. ואז החדר הסתחרר סביבי, החשיך ונעלם.

כשפתחתי שוב עיניים ידעתי שעבר זמן רב, למרות שאינני יודעת איך. שכבתי על בספה שבמשרדו של ד"ר אלישע, מי שהוא אפילו דאג לשים כרית מתחת לראשי. לתדהמתי גיליתי שאני לבושה, ולא בבגדי בית החולים. הייתי במכנסי ג'ינס ובחולצת טריקו, ומתחת לג'ינס הרגשתי את התחתונים – פריט לבוש שעליו לא נחשפתי זה זמן רב. לא הייתי קשורה בכלל.
שני הרופאים ישבו ליד השולחן ועיינו במסמך כל שהוא. התיישבתי בזהירות, הם הרימו את ראשיהם והביטו בי. ד"ר אלישע דיבר.
“שלום נטע" אמר, "אני רואה שהתעוררת. ישנת הרבה זמן"
“הצגתי לך כבר את ד"ר פורת. ד"ר פורת מתמחה באבחון וטיפול בסטיות מין"
ד"ר אלישע קם מהשולחן, מזג כוס מים מבקבוק והגיש לי. לקחתי את הכוס, לא שתיתי ולא אמרתי כלום. לרגע חשבתי להעיף את הכוס עליו ואז לזנק עליהם. אבל רגלי וידי היו כבדות כמו עופרת, הרגשתי שאינני מסוגלת לזוז. דיכאון כמו צמר גפן שחור נדחס בראשי, לא משאיר מקום לשום מחשבה אחרת. הם עלו עלי, הם יודעים הכל !

הרופא דיבר שוב.
“אני מטפל במחלות נפש, שזה תחום שונה לחלוטין" אמר. “סטיות מין בדרך כלל לא מתפתחות למצבים המביאים את הפציינט למוסד מכובד זה. לכן לקח לי זמן רב לאבחן את המקרה שלך, ועל כך אני מכה על חת. מה גם שאת הקפדת לשמור את המניעים שלך בסוד. לכן פניתי לד"ר פורת ובהתייעצות איתו החלטנו לערוך ניסוי. כל מה שהתרחש היום בבוקר היה חלק מתוכנן מניסוי זה."
הרופא שתק לרגע, מחכה לשמוע ממני תגובה. אני שתקתי.
“כפי שאת וודאי יודעת, קיים בך רצון עז לאבד שליטה על הנעשה. אובדן השליטה גורם לך לסיפוק מיני. בשפה מקובלת קוראים לזה פטיש, בטח שמעת את המילה בעבר. הפטיש לאובדן שליטה אינו נדיר, אבל מעטים הם האנשים שלוקחים את יישומו רחוק כפי שלקחת את.”
“את מעונינת להיות כל הזמן קשורה. כדי להשיג מטרה זאת נקטת באלימות קשה, נגד עצמך ונגד אחרים, מה שגרם לצוות בית החולים לשים עליך אמצעי ריסון. את בעצם חינכת את הצוות וגרמת להם להקפיד על כל פרט קטן, ומי שלא עשה כך הועמד על טעותו בדרך הקשה. את כל זה עשית במודע. אני מוכרח להגיד שאני מתפעל לנוכח המוכנות שלך להקרבה העצמית. היית מוכנה ללכת עד הסוף כדי להשיג את מטרתך"
“שהייה במצב מרוסן גרמה לך לגירוי מיני מתמיד. גירוי זה אף התגבר בכל פעם שהתבצע פעולת ריסון נוספת כנגד ההתנגדות שלך"

“לבית חולים אין כל סיבה או הצדקה להמשיך באשפוז שלך. אינך סובלת ממחלת נפש כל שהיא. את יודעת להבחין בין טוב לרע ואת שולטת במעשיך"
מוחי קפא, לא הייתי מסוגלת לחשוב. פי דיבר מעצמו -
“אם לא תקשרו אותי תכף ומיד אני עלול להרוג את עצמי או כל אחד אחר. זה לא אחראי מציידך לשחרר אותי !”

לא היה לי סיכוי, הם ידעו בדיוק מה הם עושים.

“אני מתחייב לך - לא משנה מה תעשי, את לא חוזרת למצב קשור. תהייה בטוחה שאעמוד בדברי. לאור המצב תשקלי האם יש טעם כל שהוא לפגוע בעצמך, כי את המטרה שלך את לא תשיגי בכך.”

קולו התרכך לפתעה, הוא התקרב עלי ונגע בפני.
“בכניסה לבית חולים מחכה מונית שתיקח אותך חזרה לבית הוריך. תפתחי בחיים חדשים. ותני לפטיש שלך לנוח.”
הוא ליווה אותי החוצה עד למונית הממתינה. כמהופנטת נכנסתי פנימה והמונית נוסעה.
רק כשהינו במרחק של שתי רחובות ובית החולים נעלם מאחרי בניינים אחרים, רק אז אני התחלתי לבכות. בכי מר של חוה שזה עתה גורשה מגן עדן.

סיפור ורעיון מדליק

פאני היל​(לא בעסק) • 12 בפבר׳ 2009

אהבתי

פאני היל

פעם פרח​(נשלטת) • 12 בפבר׳ 2009

פשוט מצויין

זה

מישלי • 22 בפבר׳ 2009

מזכיר לי איזו גמילה שמישהו חושב שהגיע הזמן לעבור...