נשים כנועות. מעניין.

לא סביר. 75% מהאנשים שאוהבים אוגרים גם אוהבים יהודים (באופן קבוע, כלומר זו מגמה).

כשאני קורא את ריס הווליומים שלו גבוהים מאוד בעיני. הוא גס רוח ותוקפן. אבל מסתבר שיש כאלו שקוראים אותו אחרת.

.
הגיע הזמן, אמר ארי הים, לדבר על הרבה דברים. על נעליים וספינות וגם על ערימת הדומן המאוסה המתקראת בשם ראובן.

הערה מקדימה.
אם יש תופעה דוחה ובזויה בעיני, אלה הם מיני יצורים המתקראים "שולטים" בסוגריים שסבורים משום מה שאפשר לנקוט מנהג מתנשא ואדנותי בכל אישה שיש "נשלטת" בין שני צידי הסוגריים שלצד שמה. גם אם היא זרה להם לחלוטין או אפילו אם יש ביניהם הכרות שטחית.
אולי פה ושם ישנה איזו אווזה פותה שמבכרת דרך דיבור כזו מאדם זר שאין לה ולא כלום איתו. ואולם רוב רובן המכריע של אלו שאני מכיר וקורא, גורסות כמוני, שמדובר במתחזים גסי רוח שהקשר בינם לבין יחסי שליטה הוא כמו הקשר שבין משה קצב לארגוני הנשים הפגועות.

ועוד הערה מקדימה:
מגעיל בעיני לראות אנשים שכאשר מעירים להם הערה לעניין "מוותרים" ברוב נוחות על תגובה עניינית ורלוונטית ותוקפים (וליתר דיוק – משמיצים) לגופו של אדם.

והנה, אותו ראובן חלקלק אשר בדרכו הגולומית מצליח כבר זמן רב, רב מדי, להנחיל כאן הגיגים מטופשים ותלושים – המשובצים לרוב במילים גבוהות ומפוספסות בגוון של חרא - כתב כאן למעלה, כדרכו, מספר דברי שטות . הבלים גמורים ליתר דיוק.
למרבה הפלא, קמה מישהי, פרלין לצורך העניין, והעירה לגופו של עניין ותוכן הערה בקורתית (וגם נכונה, מה לעשות) ועשתה מהטקסט של אותו "ראובן" עפר ואפר בשני משפטים אינטליגנטיים.

ועכשיו שימו לב.


משפט שמכיל מ"כל טוב". משפט אחד מתועב שמעיד על בעליו כאלף עדים.
מה היה לנו כאן?

הכל. גם התנשאות גסת רוח להקטין את מי ש"העזו" וחלקו עליו. גם להגדיר את אי-ההסכמה שלהן כ"חוצפה". גם לרמוז רמז גס ומגעיל שב"אחד על אחת" אף אחת לא מהינה לחלוק עליו. אעלק דום תותח דה לה שמאטע שמוכר כבדרך אגב גם את עצמו כמו אחרונת הזונות בשוק. (ע"ע עיניים).

ולעצם העניין? לעצם הביקורת שנמתחה עליו?
נאדה.
ל"ראובן" אין תשובה של ממש לענות לה. מאחר שהוא נתפס על חם באמירה מטומטמת והוא לא יודע איך לצאת מזה הוא מגמגם משהו לחלוטין לא רלוונטי על החוויה הפמיניסטית לסוגיה זורק שמות (סוזאן סונטאג המתהפכת בקברה) ובקיצור – ההסבר העילג הוא שטות עוד יותר גדולה מהשטות המקורית.
אלא שאז, למרבה המבוכה (ובהעדר באמתחתו נימוק בעל טעם), הוא לא מסתפק בכך ועובר לתקוף אותה באופן תמוה על שבמסגרת עבודתה בחנות ספרים היא מוכרת ספר שאת תוכנו איננה מכבדת. משל היתה צריכה כביכול לגרש מהחנות לקוחות שמבקשים לקנות ספרים שאת תוכנם אינה אוהבת...
אבל זה היה רק בקטנה. כאן מתחיל החרא האמיתי לעוף אל המאוורר. באופן דוחה במיוחד הוא חושף עצמו בהמשך כנבזה אמיתי:

לבד מן העובדה שבדבריה של פרלין לא היתה שום התלהמות אין לי מושג איך אמירה כל כך מבישה, גסת רוח וסקסיסטית עברה כאן בלי תגובות ראויות והולמות, תרתי משמע. אם ז ה מה שיש לאותו זבלון עלוב להגיד לגברת פרלין כתגובה לדבריה, גבירותי ורבותי I can almost rest my case. לא נותר אלא לגלגל אותו בזפת ונוצות ולגרש אותו מהעיר.

אלא שבכך לא סגי. הגרוע מכל עוד לפנינו:

כך, בהערת אגב, מרושעת וזדונית מבצע גיבורנו אאוטינג מסריח ודמגוגי למשהו שהיה צריך להישאר דיסקרטי וחסוי ובאותה נשימה נותן להבין שהגברת פרלין תקפה את דבריו מוקדם יותר רק מפני שרצתה להיות שלו ונדחתה מלפניו.

כאן כמעט ואין לי מילים לתאר את הגועל והדחיה שהאיש מעורר. כמה שפל אפשר להיות? כמה אפשר להיות נבזי רק כי מישהו אמר לך את האמת בפנים? כמה קטן ומושתן ועלוב יכול להיות מישהו שחושף כך בפומבי עניינים פרטיים שכלל אינם קשורים לכאן?

הסיבה שאני כותב כאן את הדברים האלה באריכות הזאת היא מפני שאני רוצה להשתמש במקרה הזה כמקרה דגם:
דעו לכם כי אדם המתנהג כך, בהתנשאות, בביזוי ובאדנות מזוייפת בא ממקום של חוסר בטחון עצמי עמוק. אדם המגלה כזה חוסר דיסקרטיות וחוסר כבוד לזולת ולפרטיות הזולת הוא אדם שאיננו מכבד נשים אלא מפחד מנשים ושונא נשים.
ואדם כזה לעולם לא יהיה שולט אמיתי. ולא רק מפני ששולט אמיתי צריך קודם כל להיות בן אדם אמיתי.ולא רק מפני הנסיון מורה שהוא בדרך כלל גם ג'נטלמן. אבל הסיבה העיקרית היא מפני ששולט אמיתי צריך להיות בעל כבוד.
ומי שאיננו בעל כבוד אין שום סיכוי שיקבל כבוד ממישהו. לא באמת.

למי שתוקף לגופו של אדם במקום לגופו שעניין אומרים שהוא משתמש ב"ארגומנטום אד הומינם", הלא הוא ארגומנט הכוח.
אלא שמה שהופגן כאן איננו כוח אלא בדיוק ההיפך - ארגומנט של חולשה, של פחד וחוסר בטחון עצמי ושנאה.

NOW I rest my case


באה העת, ארי הים אמר
לשיח בדברים הרבה:
בנעליים וספינות ושעווה רותחת
בכרובים ושליטים רחבי אפיים
ולמה הים שורף בתחת
והאם החזירים צימחו כנפיים.

מתוך ארי הים והנגר
באדיבות לואיס קרול

לרישרוש
והשחתת מילים גבוהות
וקשר לבדסמ אין (אבל אחלה סיטקום)
שוב האספסוף יצא לרחוב שוב אותן דמויות
זקנות הכפר בוחשות בחביות הזפת, נערות הנוצות,
הטוב הרע המכוער הדביל וזה שיודע לשאול
במה יכולים 16 עמודי כתה ו
לתרום לאנשים חדשים שנכנסים לתחום
כלום

אני לא רואה שום הבדל בין שפחה שנכנסת במודע ומבחירה חופשית
ליחסי DS , 24/7 , לבין אשה שבהשראת הספר בוחרת להכנס או בוחרת בדרך זו לשפר את חיי הנישואים שלה ונכנסת לקשר "כניעה" או איך שלא נקרא לזה.
מה שבלט אצל אלו שהתמקדו בנושא זה חוסר סובלנות לבחירה החופשית של אשה בגירה.

אני דוקא רואה שני הבדלים. שניהם כבר הוזכרו כאן בתוך הלהג חסר הסובלנות שקדם לדברים הנכוחים שלך, כך שאני לא מחדשת כלום, רק מרחיבה קצת:

1. יש הבדל בין בחירה אישית של אישה בגירה לבין אידיאולוגיה חברתית.
משל למה הדבר דומה? תאר לך שהיה מתפרסם ספר שמלמד נשים איך להיות זונות, איך להתגבר על הרתיעה הנפשית ולהשתחרר מהחסימה התרבותית וכו', מתוך אידיאולוגיה שהזנות משחררת לחצים חברתיים, והגברתה והפיכתה לפרקטיקה יומיומית חסרת סטיגמות תביא להרמוניה חברתית, הפחתת פשיעה ואלימות, ובכלל שלום עולמי. להיות זונה זה הרי מחיר פעוט לשלם עבור הרמוניה חברתית, לא? מה גם שבמילא כל הנשים זונות, והן רק צריכות להתגבר על ההכחשה שהן כאלה.
אז כן, זכותה של כל אישה בגירה לבחור באופן חופשי להתפרנס מזנות, אבל לאידיאולוגיה כזו הייתה לי אפס סובלנות.

2. יש הבדל בין אישה שהכניעה שלה היא מחיר שהיא משלמת כדי לשמור על קשר או הרמוניה בתוכו או כל מטרה אחרת שהיא מציבה לעצמה, לבין כניעה של אישה שמתאווה להיכנע, ומחפשת מלכתחילה קשר שבו היא תוכל לממש את הכניעה.
אני לא שוללת את חופש הבחירה של הראשונה, רק מציינת את ההבדל. כל אדם בוחר תמיד את המחירים שהוא מוכן לשלם על בחירות שונות בחייו.
מצד שני, חוסר הסובלנות המזעזע שלי גורם לי לראות הבדל כלל לא פעוט בין הגבר שמוכן לשלוט בראשונה, לבין הגבר שמוכן לשלוט רק בשניה.