פנטזיה ומציאות

פנטזיה ומציאות

Dolfi • 27 באפר׳ 2009

אני לא יודעת איפה למדתי להיאנס ככה, בכל הסרטים שראיתי תמיד הנאנסת שורטת, נושכת, מכה באגרופיה ובועטת ברגליה. ואני לא רציתי, לא רציתי, אבל לגוף יש תגובות משלו.

הערב הזה תוכנן היטב, הכל תואם כמו שכתוב בספר, רשימת גבולות – יש, מילת ביטחון – יש. ידעתי בדיוק מה אני רוצה לחוות שם וחוויתי את זה מהבוקר, פחד נעים שמטפס כל כמה דקות במעלה החוליות, צמרמורת דקה וציפייה. הוא בקש שאסמוך עליו ושאסתפק במילת הביטחון, כי אם בכל רגע נתון יש לי את חלון המילוט הזה – אז לא יקרה שום דבר רע.

התעקשתי להבהיר לו בדיוק מה אסור ולא הסברתי למה, אבל התעקשתי בעיקר בשביל שלא יהסס ולא יחשוש ממה שמותר. הפחד הכי גדול שלי היה שזה לא יהיה אמיתי, שזה יהיה תיאטרלי, מגוחך, שזה יהיה משחק כח והעיניים האומללות שלי ינצחו בהינף מבט. אז בחרתי, את הבן זונה הכי ארסי שמצאתי פה ואני לא מאשימה אותו, הוא רק עשה מה שבקשתי מתוך ידיעה שמותר וביטחון בכך שאעצור אותו כשארצה.

אבל משהו בי קפא, גם כשרציתי להתנגד, רציתי שיפסיק, רציתי לומר את מילת הביטחון שלי ופתחתי את פי, לחצתי את הסרעפת, אבל קול לא יצא. יכולתי לחוש איך המוח שלי שולח פקודה לזרוע, להתרומם ולהדוף, אבל היא נותרת שמוטה.

יש לי בראש שני קרעים של זיכרונות ובניהם דקות ארוכות שנמחקו כאילו לא היו:

הייתי שרועה על הבטן והוא מעלי, מהדק את רגליו לצידי גופי, אוחז בידי מקופלות מאחורי גבי ותוחב את עצמו לתוכי. היה רגע, בו הפסקתי להרגיש אותו, לנוכח הגועל שחשתי כשטיפות זיעה נשרו בזו אחר זו מגוש הבשר שטלטל מעלי את איבריו, נחתו על גבי והתנקזו לתוך השקע במורד הגו.

הייתי על הגב ואת הרגליים שלי הוא הרים ולחץ בחוזקה לגופי, דברים נכנסו ויצאו מתוכי וכבר לא ידעתי להבדיל בין אצבע לזין, רק רציתי שהוא יגמור ויניח לי, מתוך סוג של השלמה עם היעדר היכולת לסיים את זה קודם. ואז הוא אמר את זה, "גם כן אונס, האצבע שלי נוטפת כשהיא יוצאת מתוכך" ושום "כלבה" או "זונה" או כל בנאליות אחרת לעולם לא תהיה משפילה כמו המילים האלו. ולכי תסבירי לעצמך, שכוס זה איבר שנרטב כשיש בו חיכוך ושאת לא אשמה.

ואני יודעת שזה פוסט לא מחרמן כמו יתר שרשורי "פנטזיית האונס" שצפו פה לאחרונה. יודעת כמה שנאתי את כל המטיפים והדמגוגים שידעו להוציא לי את העוקץ מכל פנטזיה טובה. אבל הרגשתי שאני רוצה שתדעו, שאתם אף פעם לא תדעו מראש איך תרגישו, עד הרגע בו תחליטו להגשים ואולי, חלקכם, תרגישו נאנסים באמת או תגלו ביום שאחרי שכך הרגישה הפרטנרית שלכם.

אני יודעת שזה סיפור מהסוג שכל אדם ירצה להרחיק מעצמו וגם בי, אם הייתי קוראת סיפור כזה, הייתה נוצרת מידה מסוימת של שיפוטיות ולא באמת הייתי מבינה איך מישהי שיש לה מילת ביטחון קופאת ועוד חשה אחר כך שנאנסה. אני לא יודעת איך, אבל יודעת שקפאתי ויודעת שלא רציתי.

שלגי • 27 באפר׳ 2009

אין לי מושג איך יחושו אחרים, אני לגמרי יכולה להבין את התגובה שלך.

לא, לא נאנסתי - אבל אני זוכרת איך בתור חיילת יד של זקן (שהייתי יכולה לעשות "פו" והוא היה מת מרוב שהיה זקן), שהונחה על ירכי בזמן טרמפ - גרמה לי לקפוא ללא כל יכולת להגיב, מזל שהטרמפ היה קצר ועפתי משם בטיסה בשוק מוחלט וגועל.

העציב אותי לקרוא את מה שעברת, מקווה שאת עושה את מה שצריך כדי להתגבר.

Needles And Pins​(לא בעסק) • 27 באפר׳ 2009

עצוב ומטלטל לקרוא את זה.

לא כ"כ יודעת מה להגיד.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 27 באפר׳ 2009

אני דווקא משחקת כבר כמה זמן עם טיוטות של סיפור דומה. חושבת על כך שזה עלול לקרות, מנסה ליצור את זה על הנייר בשביל הניסוי המחשבתי. בינתיים לא הצלחתי לעבור את שלב הטיוטה, לא הגעתי למצב שיש סיפור שלם שאני מרוצה מאיך שהוא כתוב ומפרסמת, סיפור שאני חושבת שמעביר היטב את מה שרציתי שיעבור. אבל זה כן נמצא, מצידה השני של הפנטזיה, הידיעה שלהגשים אותה זה מסוכן, הידיעה שלעולם אין לדעת.

בגלל זה אני לא באה ומבקשת, תגשים לי. אני משחקת עם גרסאות מתונות, עם כל מיני פשרות.
ויודעת שאני לא רוצה את ההצגה המושלמת. רק מעין גרסה מרוככת, ועם מישהו שאני מכירה, ורוצה, וכבר הייתי איתו מספיק בשביל לדעת שאני רוצה את זה ממנו.

קשה למצוא את הגבול. אם מנסים להתקרב אליו עד כמה שרק אפשר, קל למעוד מעבר לו, ולחוות את זה כאונס. הפיתוי להגשים פנטזיה לפעמים דוחף אותנו מעבר לגבולות של עצמנו.
ויש לנו כל מיני אמצעי בטיחות, ולפעמים הם לא יעילים.
כל הכאבים האלה, וההשפלות וכל השאר, לרוב הם פשרה בין הפנטזיה לבין הזהירות שאנו נוקטים לגבי עצמנו, להגן על הגוף ועל הנפש מצלקות. אז הולכים קדימה אחורה, לא רוצים להיזהר, לא רוצים להישבר.


תודה שכתבת לנו את כל מה שכתבת.

אחותופל • 27 באפר׳ 2009

קודם כל - תודה שאת משתפת. זה חשוב ותודה שאיפשרת הצצה לתוך מה שעבר ועובר עליך בחוויה הקשה הזו.
לגבי השיתוק שאחז בך - זה דבר צפוי וקורה הרבה באונס (למרות הסרטים שראית). אולי זה מפתיע אותך כי לכאורה זה לא היה אמור לקרות (בגלל שהעניין תוכנן מראש) אבל המעשה היה כה חזק - שלא יכולת להתנגד לו. ולא רק פיזית - אלא גם רגשית ופשוט קפאת אז שתדעי שזה דבר שקורה להרבה נשים ולא תרגישי חריגה או חסרת יכולת, או תאשימי עצמך על חוסר היכולת שלך לפעול.

זה פשוט קפאון של השרירים - תגובת הFREEZE הידועה שכנגדה אין לעשות דבר - היא עוקפת את ההגיון במוח שלך ומשפיעה לך על המערכת האינסטינקטיבית וישר על הגוף, כי זה מה שקורה הרבה במצבי מצוקה קשים (ממש כמו אותה חיה הקופאת בבהלה מול מכונית דוהרת מולה על הכביש ואינה מסוגלת להימלט).

אולי כדאי שתדברי עם מישהי מקצועית בנושא... אל תישארי לבד.
מזמינה אותך גם לשתף עוד אם מרגיש לך.

Dolfi • 27 באפר׳ 2009

תודה על האמפטיה והדאגה - זה לא קרה אתמול ודיי לעסתי, בלעתי והקאתי את זה כבר. הרגשתי פשוט שזה סוג של צד למטבע (אם תרצו - פרספקטיבה).

רפאל • 27 באפר׳ 2009

עבורי, המשמעות של כל זה היא בעיקר זו: אי-אפשר להנדס קשר בדס"מי (או מפגשים בדס"מיים) באמצעות הנוסחה של הSSC ודרך המחזה של תסריטים שאדם כותב לעצמו. בסופו של דבר תמיד יהיה שם יותר מזה. יהיה שם אדם נוסף עם תשוקות משלו ותסביכים משלו ופחדים משלו וטעויות משלו. יהיו שם יצרים גבוליים של סאדיזם ומזוכיזם. תהיה שם או שלא תהיה שם כימיה, מינית ורגשית. תמיד יהיה שם יותר ממה שאפשר לתכנן. ולכן, לא משנה מה עושים, זה יכול להתחרבן.

וכשזה מתחרבן חשוב לזכור שהטראומות מתקיימות גם בלי שמישהו אשם בהן. הטראומות מתקיימות גם כשהכל SSC וכפוף לפרוטוקול. צריך להישמר לא כי יש אנשים שלא מקפידים על SSC, אלא בעיקר כי זה לא מספיק גם כאשר מקפידים על SSC. בבדס"מ הטראומות אורבות לנו תמיד, ובמיוחד למי שהאמוציות שמפעילות אותו הן יותר מקינקיות. כשמשחקים באש נכווים לפעמים. ולא במקרה הרבה אנשים כאן סובלים מכוויות.

צריכים להשלים עם מה שאנחנו עושים, ולהיות מודעים לפרדוכסליות שבזה. וכדאי להיות רגישים זה עם זה.

דולפינה, אני מקווה שתזכי (אם עוד לא זכית) להיות גם במקומות אחרים ומאושרים יותר.

סיטואציה קשה מאוד

Josephin​(לא בעסק) • 27 באפר׳ 2009

דברי אינם באים ממקום שיפוטי.
אבל לדעתי יש פנטזיות שעדיף שישארו במסגרת של פנטזיה בלבד.
כפי שאמרו אחרים לפני, יש דברים שלעולם לא ניתן לצפות אותם ולפעמים יישום הפנטזיה אינו
תמיד עומד בקנה מידה אחד עם המציאות.


תודה ששיתפת .

תראי,

Homelander​(שולט) • 27 באפר׳ 2009

הקטע הזה מעניין, החשיפה שבו אמיצה וראוייה לשבח והפנטזיה שלך מוערכת בעיני.
העניין הוא שלא הייתי מגדיר קטע כזה כמשהו אחר מפרגמנט- וזה קצת מוציא אותו מהקשרו.

עושה רושם שניסית לומר פה משהו וזה בהחלט יכול היה להיות מרתק- משהו מנבחי נשמתך, אבל לא ברור לי מה...

איך שאניט רואה את זה ותגידי לי אם זה נכון, זהו קטע תחושתי, באת להעביר פה תחושה ואולי אף זאת בלבד.
העובדה הנ"ל בין אם נונה ובין אם לא אינה מגונה כלל, הדבר היחיד שהייתי משנה זה המדיה ששבה זה נעשה.


חשבת על לפתוח בלוג? הרבה יותר הולם לדעתי לקטעים כאלו (מה גם שראיתי שיש לך מלא הודעות בפורומים כך שנראה לי שיש לך הרבה מה לומר)

Re: תראי,

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 28 באפר׳ 2009

דווקא הקטע הזה מקומו דווקא בפורום, כי הוא נכתב בהמשך לכמה דיונים שמתנהלים בפורום הזה ממש עכשיו. למיטב הבנתי, דולפי לא כתבה אותו כי סתם היה בא לה לשתף (וגם זה בסדר) אלא הגישה את החוויה שלה כחומר למחשבה.