Tame |
לפני 15 שנים •
30 ביוני 2009
קוים לדמותו של הגבר הנשלט
לפני 15 שנים •
30 ביוני 2009
Tame • 30 ביוני 2009
אם הייתי מנסה להעביר את התחושה של "מה זה להיות נשלט" למישהו שאינו מבין את העניין, כנראה שהייתי אומר לו לדמיין אדם ששר בקולי קולות בלדת רוק עמוקה בעודו עומד בתוך קהל משולהב באמצע הופעה של בריטני ספירס..
אני רוצה להציג בפניכם את המחשבות, הרעיונות והמשמעות שאני מוצא בחלק מסויים מהמכלול הבדסמי - הכניעה, או יותר נכון הגבר הנשלט. רק לשם ההבהרה, אינני מתכוון לעסוק באספקטים האחרים של הבדסם כמו כאב או השפלה או בתפקידים הבדסמיים האחרים (וכן נשלטת ונשלט הם שני תפקידים בדסמיים שונים לדעתי) אלא רק בגבר הנשלט תחת מסגרת של פמדום. פרדוקס מעניין הוא שכל נשלט חייב להיות מרדן מטבעו. מצד אחד הנשלט מקבל על עצמו את תפקיד הכנוע, המובל, זה שהכללים מוכתבים לו - ומצד שני הוא עומד בהתרסה כנגד כלליה ועקרונותיה הבסיסיים ביותר של החברה המערבית שבה "שליטה" מתפרשת אוטומטית כרצויה, כמוצלחת וכ"טובה" יותר מכניעה. עיקרון זה מודגש אפילו יותר בחברה הישראלית שבה האגו נוטה להיות גדול ומורגש מידי - כאן יותר מבכל מקום אחר כניעות מתפרשת כחולשה, גם עבור נשים אך במיוחד עבור גברים בכל תחום אפשרי. כניעות גם נוטה להיתפס כאן כמשהו משפיל ושאינו מכובד יותר מאשר ברוב החברות האחרות בעולם. הקושי להכיל את הפרדוקס לא מתמצה רק במערכת היחסים שלנו עם החברה והשיפוט שהיא מפעילה בצורותיו הישירות והעקיפות אלא גם בינינו לבין עצמנו. בכדי שאדם יכיל את עובדת היותו נשלט הוא נדרש להתמודד עם הקונפליקט שנוצר בו עצמו - בין הערכים שהחברה מכתיבה לבין עקרונותיו הפנימיים, בין הציפיות והקוים המנחים שהפנים לבין אישיותו העמוקה יותר על מאוויה וצרכיה אליהם הוא נדרש להישיר מבט. כשאני עוסק בנושא הזה אין אני מכוון לאלו שהשליטה נחווית אצלהם כאקט של פורקן מיני גרידא אלא לאלו שמוצאים בה מימד עמוק יותר של הגשמה עצמית ושל אושר. המונח "הגשמה עצמית" שלא לחינם בחרתי דווקא בו, לקוח מתוך האסכולה ההומניסטית של הפסיכולוגיה, ומבלי להיכנס להסברים מיותרים אפרש אותו כמידת יכולתו של אדם לממש את עצמו, את רצונותיו ושאיפותיו בחייו. יכולת זו היא לעולם תוצאה של מאמץ רב ומתמשך, בכל תחום של הקיום האנושי. אנחנו כנשלטים בוחרים בחירה מתמדת ויומיומית של הגשמה עצמית, של להיות מי שאנחנו. בחירה שאיננה קלה כלל. הרבה פעמים הבחירה הזו מחייבת אותנו להתעלות על עצמנו, פעמים אחרות הבחירה מחייבת אותנו לשקוע. היכולת להיות שם לחלוטין בשביל זו שאתה איתה אינה דבר של מה בכך, היכולת להכיל אותה, לקבל אותה - לא כדמות פנטסטית שסיגלנו לעצמנו בראש אלא כאדם, אדם שהוא מושלם מעצם העובדה שאינו מושלם, לא נרכשת בקלות. בחירתו של אדם לשים אדם אחר מעליו, לא כרעיון או כמשחק אלא בצורה הכי מציאותית ואמיתית שיש, דורשת כוח רב ויציבות. לעיתים קרובות תפקיד הנשלט במערכת יחסים בדסמית דורש השקעה רבה יותר ועבודה מאומצת יותר מאשר במערכת יחסים ונילית, אך גם השכר שבצידה של עבודה זו גבוה לאין שיעור עבור אלו שלא מסתפקים אלא במעמקים העמוקים ביותר של ספקטרום הרגשות האנושי. אנלוגיה מעניינת תהיה בין ספורט רגיל לספורט אתגרי ורמות הריגוש שהוא מפיק. מערכת יחסים שכזו אינה עבור כל אחד, לא כל אחד יחפוץ בה ופחות מכך אף יצליחו להתמודד איתה בהצלחה מבלי לאבד את עצמם בדרך. הפילוסוף האקזיסטנציאליסט פרידריך ניטשה (שמייצג בצורה הטובה ביותר את זרם המחשבה שמנחה אותי לאורך חיי) מדבר על קיום אמיתי של אדם ככזה העושה את רצונו והווה את עצמו. כנאמן לתורתו אני מאמין שאדם שבאמת ובתמים מוצא הגשמה וסיפוק בתפקיד הכנוע ובכך שמקומו המועדף במערכת היחסים הוא תמיד למטה (לא כנחות או כפחות ערך אלא כמדרגה עליה זו שאיתו יכולה לדרוך בכדי להגביה את עצמה) ואף מצליח להביא את רצונו ואת עצמו לידי הגשמה, צריך לחוש בעיקר רגש אחד (רגש שיחוש כל אדם המצליח להביא את עצמו למימוש בתחום כלשהו בחייו)..אותו רגש הוא גאווה. כמובן שרגש זה יגיע אך ורק אם אותו אדם פתר בהצלחה את הקונפליקטים המתוארים למעלה, אותם קונפליקטים ומאבקים פנימיים הם הכבלים האמיתיים שעלולים לעמוד כמכשול בדרכנו. אסיים בנימה קצת אישית.. לא פעם שאלתי את עצמי לשם העניין אם הייתי יכול לוותר על היותי נשלט.. באופן היפוטתי - אם היה כפתור שיכול היה לבטל את האספקט הזה באישיות שלי ושישאיר אותי ונילי לחלוטין, האם הייתי לוחץ עליו? התשובה שאני נותן לעצמי היא ציטוט של משפט ששמעתי בסדרת בסדרת טלויזיה ישנה ושהיכה בי שורש כבר בפעם הראשונה ששמעתי אותו: I would be nothing other than what I am ועתה אשמח לשמוע מי מכם מסכים איתי ואולי בעיקר מי מכם לא. |
|
Dunbar{Supreme93} |
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
Dunbar{Supreme93} • 1 ביולי 2009
מאמר יפה ומרגש.
התחברתי במיוחד לדימוי של קונצרט רוק של בריטני ספירס (אצלי הוא מזמזם בראש נעימה של מיילס דייויס), ולשאלת הסיום שאותה אני גם אוהב לשאול את עצמי, בהקשר שלה אהבתי פעם את המשפט "I am human and let nothing human be alien to me". אהבתי גם את ההצגה של הפרדוקס שבבסיס המזוכיזם. אני מעדיף את המושג מזוכיסט על פני נשלט, שבעיני יותר יפה ופחות "בריטני ספירסי" במובן הארצישראלי של הביטוי, למרות שבאמת הגיע הזמן לעשות קצת סדר בספקטרום של הסטייה הזאת שכמו שאנחנו יודעים הוא רחב מאוד. לדעתי במאמר כיסית סוג אחד ספציפי של התמודדות עם האי-רציונליות שבבסיס המזוכיזם. הסוג שמאמץ אותו אל הלב, ואולי, רק אולי מוצא נימוקים קוגניטיביים לכך (עם הביטוי המוכר). בהקשר לזה, הייתי רוצה להזכיר שאי-רציונליות הוא חלק מהקיום האנושי, מעישון סיגריה (וסליחה למעשנים), ועד לתסביכים אדיפליים. ההתמודדות עם אי-רציונליות מגוונת ומסקרנת מאוד. לדוגמא יש הרבה שמעדיפים להדחיק את האי-רציונליות ולשלוף אותה רק ברגעים ספציפיים בחיים. יש אחרים שיבחרו בשיטות אחרות. שוב, מאמר מקסים, ניתן לפתח אותו יותר. |
|
Dunbar{Supreme93} |
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
Dunbar{Supreme93} • 1 ביולי 2009
ועוד הערה/מחשבה.
היצירות האחרונות שלך הן במקרה שיעורי בית ? אם כן אז מדובר ברעיון יצירתי. ורק הערה נוספת - בקונצרט אצלי הקהל מקשיב למשהו ארץ ישראלי, אולי שלמה ארצי אולי מזרחית (וסליחה לחובבי שניהם, כל אחד והטעם שלו כמובן). |
|
Tame |
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
Tame • 1 ביולי 2009
אני לא רואה את הרצון להישלט כמשהו לא רציונאלי אלא רק כמשהו לא מקובל, משהו שהולך נגד הזרם.
בנוסף לכך אני גם לא חושב שהדחקה יכולה אי פעם להיחשב כדרך התמודדות. ומה שאני מתאר בקטע אינו התמודדות אלא תפיסה, התבוננות. בסך הכל מדובר במשהו שונה לחלוטין מהניסיון לנתח בצורה פסיכואנליטית ולשאול "למה אני ככה" באיזו מין תחושת אשמה ורצון עז להשתנות שמעוכב ע"י רצון עז יותר להישאר אותו הדבר - זה בערך הדבר ההפוך לחלוטין למה שאני מנסה לתאר. גם לזה אני מתקשה לקרוא התמודדות.. מה שניסיתי להעביר בין היתר זה את ההבנה שגם נטיות ורגשות כניעה ונשלטות, כשהם מנוהלים נכון, הם רגשות נאצלים. |
|
Morticia |
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
Morticia • 1 ביולי 2009
זה בהחלט היה מעניין לקרוא וסחתיין על הכתיבה
אני נוטה להסכים עם צ'ארנוחה לגבי תיאור המזוכיסט נאמר {למרות שלא התייחסת דווקא לכאב במאמר שלך} ופחות לנשלט לא בשל התפישה הארצישראלית של הדבר - באמת שאין לי מושג מהי כי אם במהות התוכנית שלא שמה כל כך את הנשלט כתלוי אחרת אלא שם עצמו כמרים זה לגמרי בסדר מבחינתי - להרים אדם גבוה זו עוצמה אדירה שאכן ראויה להנשא בגאווה האם זה להיות נשלט? אני לא בטוחה אני בפירוש מאמינה ששליטה מלמטה היא לא פחות חזקה ומי אמר שהיא פסולה? {גם שולטות מלמטה זה דבר שממש לא חסר, אני בספק עד כמה שליטה מלמעלה אפשרית ונשמע שגם אתה פוסל אותה ובעצם אתה הפעיל המרים בסיפור - אתה נושא את העוצמה על כתפיך} אבל אני ממש לא שופטת את הצד הזה של המאמר וכפי שאמרתי, היה מעניין לקרוא... תודה |
|
Dunbar{Supreme93} |
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
Dunbar{Supreme93} • 1 ביולי 2009
היי Tame,
שים לב לסתירות בכתיבה שלך בין המאמר לבין התגובה הנוספת: במאמר: "הקושי להכיל את הפרדוקס" "כמובן שרגש זה יגיע אך ורק אם אותו אדם פתר בהצלחה את הקונפליקטים המתוארים למעלה" "לא פעם שאלתי את עצמי לשם העניין אם הייתי יכול לוותר על היותי נשלט" ואם לשיר בקונצרט אופרת רוק בזמן ש*כל* האחרים שרים בריטני ספירס, אינו דבר אי-רציונלי אז... בתגובה: "מה שאני מתאר בקטע אינו התמודדות אלא תפיסה, התבוננות" - קונפליקט, פרדוקס, שאלות על שינוי עצמי, כל אלה הינם מילים של התמודדות. "בסך הכל מדובר במשהו שונה לחלוטין מהניסיון לנתח בצורה פסיכואנליטית ולשאול "למה אני ככה" באיזו מין תחושת אשמה ורצון עז להשתנות שמעוכב ע"י רצון עז יותר להישאר אותו הדבר" - פה קבור הכלב. "לא חושב שהדחקה יכולה אי פעם להיחשב כדרך התמודדות" - הדחקה, כידוע לך, היא כן מנגנון התמודדות, אם גם הכי פרימיטיבי. אם תרצה אני מוכן להפוך את זה למשהו יעיל, בוא נקרא לזה הרחקה במקום הדחקה, או אולי נקרא בשם אחר כמו מנגנון קוגניטיבי. הדרך להגיד לעצמך - עדיף לא לפנטז כעת על מגפיים, אני באמצע עבודה/סרט/דייט ונילי, נשמור את זה לקריאה בכלוב אח"כ. אי-רציונליות יכולה להיות יפה, היא יכולה להיות מושכת ואסתטית למרות ובגלל הדקדנס שלה. היא יכולה להיות חלום בסרט של אינגמר ברגמן. הדבקת תויות שליליות לאי-רציונליות הזאת היא רציונלית (היי, אם הייתי ונילי ההיצע היה גדול יותר פי 100), אך יכולה להיות מכוערת. בעיני האי-רציונליות שהיא פרדוקס המזוכיזם היא מהאי-רציונליות היפות אם גם דקדנטיות, מזה שנים אינני מחפש צידוקים "קוגניטיבים" לצד הזה שלי, אינני חושב שנשים עליונות עלי (למרות שנעים לי מדי פעם לחשוב כך, אם כי אני מכיר בכך שכולנו שווים), אינני חושב שאני עושה משהו נאצל כאשר אני מנשק כפות רגליים, אם הייתי רוצה לעשות משהו נאצל הייתי טס לאפריקה - אבל זאת התפיסת עולם שלי, באיזה שהוא שלב הגעתי למסקנה שפשוט נעים לי להיות מזוכיסט, למדתי לאהוב את הצד הזה באופי שלי, כל אחד והדרך שלו. בהערה אישית - כל כך למדתי לאהוב את המזוכיזם, שלפעמים כשאני מחורמן במידה קלה ביותר וקשה לי "לגעת" במחשבות המזוכיסטיות, אני מרגיש דקירה קלה של חרדה שאולי נעלמו ואתקע רק עם מחשבות וניליות. מה שלשמחתי כמובן שלא התרחש והמחשבות המקסימות שלי על כריעת ברכיים, ליקוק כפות רגליים ושירות אישה אינטיליגנטית ואצילה עדיין שם ויהיו שם עד שאגיע לאלצהיימר (ומרטיטה אותי בזה הרגע המחשבה שאישה אינטיליגנטית קוראת על כריעת הברכיים שלי). אני מאוד מקבל ומעריך אנשים שמסוגלים לנתב את המזוכיזם שלהם לתחושה ומעשים של אלטרואיזם כלפי הבת זוג, תפקוד ביום יום מתוך כוונה להקל על חייה ולגרום לה עונג ואושר, זה גם דבר יפה מאוד בעיני, ייתכן ויותר נאצל מדרך ההתמודדות שאני בחרתי בה. רק שזאת לא דרך ההתמודדות (או אם נוח יותר, ראיית העולם) שלי. גם התמודדות יכולה להיות יפה, גם בקושי שלה, גם בתחכום שלה. גם אם היא באה בצורה של דיסוננס קוגניטיבי, סובלימציה, אלטרואיזם או הרחקה. אני מסכים איתך שהפסיכואנליזה מאז ימי פרויד עסוקה בעיקר בלהרים אצבע מורה ולהאשים את האדם המודרני באי-רציונליות החבויה שלו, הרבה פעמים בצורה מאוד שיפוטית ומאוד מכוערת, ובטח ובטח נוטה להדביק כיעור להתמודדות, שהיא מהדברים היפים שקיימים בנפש האנושית. אבל, ובעיני * זה* הדבר החשוב ביותר, יש לכל אחד מאיתנו את האפשרות לבחור מה אסתטי בעיניו ומה מכוער. התופעות שם, איך אנו מסתכלים עליהן עושה את כל ההבדל. לסיום - תודה שהעלת נושא כל כך מעניין לכלוב, אני בטוח שיהיו לו פחות תגובות וצפיות מאונס שנעשה על ידי אישה "על פי עיתון פרבדה", אבל היי, בכל מקום יש את הקונצרט בריטני ספירס שלו (איך אפשר לסיים בלי קצת ציניות?). |
|
Morticia |
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
Morticia • 1 ביולי 2009
|
|
הדורבנים(נשלט) |
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
הדורבנים(נשלט) • 1 ביולי 2009
משהו מעניין שחשבתי עליו:
אם מישהו היה מציע לי להפוך לוניל, גם אני הייתי אומר לא. אבל יכול להיות שזה מהפחד של השינוי המוחלט באישיות. אבל אם מישהו היה מציע לכם להפוך לוניל לתקופת ניסיון (נניח לחודש, או לכמה זמן שרוצים, כאשר אתם בכל רגע יכולים לחזור להיות נשלטים אם תרצו. או אפילו לכמה תקופות כאלו כרצונכם). ואחרי שהתנסיתם ישאל אותכם במה תבחרו, האם אתם חושבים שתרצו אח"כ להשאר? |
|
Dunbar{Supreme93} |
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
Dunbar{Supreme93} • 1 ביולי 2009
פוג, כמה בכנות ניתן לענות על השאלה הזאת?
ובכן, בכל הכנות שהאגו שלי מאפשר לי - לא הייתי רוצה להפוך לוניל, לא מוכן לותר גם על הפנטזיה ה"חולנית" ביותר שלי, It's all good. אולי הכל דיסוננס קוגניטיבי, אבל בעיני יש משהו שטחי ביחסי מין ונילים, ובטח בפנטזיות וניליות, כשאני חושב עליהן אני מרגיש שמשהו חסר שם, משהו עמוק, משהו מורכב ואינטיליגנטי, כאילו - זיון וזהו? זה מה שיש? אין סאבטקסט? אין תהומות? |
|
Tame |
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
לפני 15 שנים •
1 ביולי 2009
Tame • 1 ביולי 2009
צ'ארנוחה אתה מבלבל מושגים.
רגש נאצל הוא לאו דווקא רגש של עזרה לחלש או התנדבות וכו' כמובן שזה חלק מכך אבל אני מדבר על בדסמ באופן מאוד פרטני. בהיבט הבדסמי יש אצילות גם בכניעה. הדחקה אינה מנגנון התמודדות (חשוב מאוד שתשים לב לזה) אלא מנגנון הגנה - ככזו לא רק שאינה מביאה להתמודדות ובעצם דוחה אותה, היא גם הופכת את הבעיה לקשה יותר ומזיקה מאוד לחייו של האדם המדחיק. כשאני מדבר על היכולת להכיל את הפרדוקס אני מתכוון לאותה הליכה כנגד הזרם החברתי - זהו פרדוקס ולא הפרעה נפשית.. ולא אין בזה שום דבר לא רציונלי.. אגב, לפי דעתי לשיר בלדת רוק בקונצרט של בריטני ספירס זה הדבר השפוי היחיד שיש לעשות (אלא אם כן במקרה אין לך בעיה לאבד כמה תאי מוח מיותרים ואת נשמתך הנצחית ) כשאתה מדבר על ליקוק כפות רגליים אתה מדבר על משהו מיני מעיקרו, כמובן שמיניות בדסמי היא דבר עמוק ומרגש (אולי הדבר העמוק והמרגש ביותר שיש) אבל אני דיברתי על כניעה בדסמית בצורה הכי רחבה. בהגדרת התפקיד האישי של האדם הנשלט באינטראקציה. מורטישה, כמובן שתפקיד הנשלט מצריך שליטה רבה - שליטה עצמית. כדי שאדם יוכל לתת את עצמו לחלוטין הוא צריך להיות מראש שייך לעצמו. |
|