כל ההתחלות

כל ההתחלות

הפולניה​(אחרת) • 12 ביולי 2009

היום אני רוצה לספר על הפעם הראשונה האמיתית, לא זו הרשמית שאני מוכר לכולם כפעם הראשונה שבה מישהו נגע בי.
הפעם הרשמית דווקא נורא רומנטית. הייתי בן שתים עשרה אני חושב, שלחו אותי לקייטנה באיזה קיבוץ שהתהדר במשוכות יסמין נהדרות שהדיפו ריח נפלא.
אני זוכר את עצמי יורד בשביל בטון לבריכה, נושם את ריחם של שיחי היסמין העבותים שבישמו את האוויר, מחליף בגדים במלתחה - קירות פח מתקלף מחופים בגג פיברגלס שקוף ירקרק שעץ חרוב עבות הצל עליו - ושוחה שעות ארוכות בבריכה מדיפת ריח כלור רענן.
נכון, נשרפתי כהוגן, אבל בגיל 12 אתה מקבל את כל מה שקורה לך כחלק מהחיים ולא שואל יותר מידי שאלות.
היינו מתאספים מתחת לעץ תות עתיק שספסל עגול הקיף את גזעו העבה, מקשיבים בהערצה למדריכים המסוקסים, אוכלים טונות של ענבי סולטנינה נטולי גרעינים - טעמם המתוק עומד בפי עד עצם היום הזה - משחקים ומשעשעים במשך היום, ומתגעגעים הביתה בלילות.
בערב חם וריחני אחד הגעתי תוך כדי משחק `חפשו את המטמון` סוער ורווי מתח (הולכים אחרי חיצים מצוירים על המדרכות, זוכרים?) לעץ התות. כמה דקות הייתי לבד, רק אני הירח והצללים של ענפי עץ התות, ופתאום נער אחד מהקבוצה הבוגרת יותר היה לצידי, אמר לי שאני נחמד ושוחה נורא יפה, והוא רוצה להיות חבר שלי, ואחז בידי.
הוא היה מבוגר ממני אולי בשנתיים, בחור נחמד ועדין שהביא איתו המון ספרים. במשך כל השבוע הקודם הוא היה בסביבה - התלבש והתפשט מולי במלתחה המוארת באור ירקרק שהסתנן דרך הגג השקוף למחצה, שחה לידי בבריכה, וישב ברך אל ברך לצידי על הספסל העגול מתחת לעץ התות.
הוא דיבר בשקט, כמעט התחנן, ומגע ידו בידי היה עדין מאוד, אבל למרות שהכרתי אותו, ידעתי שהוא מחבב אותי ולא פחדתי ממנו כלל ברגע שהוא נגע בי נתקפתי בהלה איומה.
אמרתי מהר שאי אפשר, אני לא יכול, וברחתי משם כל עוד רוחי בי, לבי הולם בפחד, ועד סוף הקייטנה התרחקנו זה מזה ולא החלפנו יותר אף מילה.
עד היום ריחו של היסמין מזכיר לי אותו למרות שבשום פנים ואופן אני לא מצליח להיזכר בשמו.
לקח לי כמה שנים טובות להבין למה נבהלתי כל כך מהמגע התמים הזה בידי. זה קרה כמה שנים קודם, הייתי בכתה ב` או אולי ג`, המורה למוזיקה ארגן מקהלת בית ספר ואני שמחתי מאוד להשתתף בה.
כילד אהבתי מאוד לשיר - אני אוהב לשיר עד היום – לא סביר שאתקבל לכוכב נולד, אבל אני שר בסדר, לא מזייף, קולט מנגינות מהר ובדייקנות. הטעם שלי במוזיקה לא ממש מעודן, אבל מוזיקה גורמת לי עונג גדול ומהווה בשבילי נחמה עצומה למרות שכיום אני שר רק במקלחת.
אחרי כמה חזרות שנערכו אחרי הצהרים באולם ההתעמלות המורה למוזיקה - איש רך דיבור, שמנמן ונשי – ביקש ממני להישאר אחרי החזרה כדי לדבר איתו.
הסכמתי כמובן, רחשתי לו אמון מלא כמו שרחשתי אמון לכל צוות המורים בבית הספר שתמיד שיבחו אותי וגרמו לי להרגיש מיוחד, מוצלח וכשרוני.
הייתי כאמור רק ילד, הוא נראה לי מבוגר מאוד (אם כי כיום אני יודע שהוא היה בקושי בן שלושים) ובעיני לא היה הבדל בינו לבין המורות האחרות בבית הספר.
חייכתי בהסכמה כשהוא התחיל לדבר על התוכניות שלו לכבוד יום העצמאות ואיזה שירים הוא רוצה שנלמד עד אז, ועדיין חייכתי כשהוא שם יד אחת על כתפי והחליק את ידו השנייה לתוך מכנסי ההתעמלות שלבשתי.
יש סופר אחד בשם סטיבן קינג שכותב ספרי אימה רבי מכר. בספרים שלו האירועים המפחידים קורעים במפתיע את הרקע המוכר והלא מאיים, דבר שרק מדגיש עוד יותר את הזוועה.
ככה בדיוק זה היה – רגע אחד הייתי בחדר ההתעמלות, עומד ליד המורה המוכר לי מימים ימימה, משוחח איתו על יום העצמאות הממשמש ובא, ופתאום יד בתחתונים שלי!
אחרי שנייה של תדהמה דחפתי אותו מעלי וטסתי החוצה.
זו הייתה הפעם האחרונה שהייתי בחזרה של המקהלה ומאז אני שר רק במקלחת.

יש המשך?

פאני היל​(לא בעסק) • 21 ביולי 2009

לא,

הפולניה​(אחרת) • 21 ביולי 2009

זה הכל.