| MRdurden(שולט) |
לפני 15 שנים •
19 ביולי 2009
לא תפילה לאיל
היא תמיד תהתה איך הרגיש אדם דתי: הביטחון שיש בו לגבי האחד והיחיד שמביט בו מלמעלה, האהבה שהוא חש כלפי זה ששולט בחייו, הנאותיו וכאביו. אמונה ללא גבולות. לשבת בחדר חשוך, לכרוע ולהרגיש את האור. אם הייתם תופשים אותה ושואלים אותה עד לרגע זה היא הייתה עונה שהיא אתיאיסטית, עד לרגע זה היא האמינה שהיא אתיאיסטית.
עכשיו? מאמינה אדוקה בכל המובנים, אם כי אף בכמה מובנים שובבים. האל שהיא עובדת? האל שהיא עבדו הנאמן אם כי המתחצף לעיתים? הוא אינו אל אורתודוקסי או מונותיאיסטי, האל שלה הינו אל שואף נקם וחמלה כמו כל האחרים אך הוא מעט אנושי יותר. בדומה לכל אל אחר, הוא בנה את העולם שבו היא חיה. ישנו עולם מעבר, עולם בו אחרים חיים. עולם בעל אלים אחרים, עולם בו היא עדיין אתיאיסטית. אך היא מחוץ לעולם ההוא כרגע. כל עולמה הוא גופה. גבולות עולמה? כאב. כאב מגדיר, כאב תוחם, כאב אוהב. עיניה עצומות אך ללא צורך מאחר שעל עיניה ישנו בד הסותם את מאור עיניה, גם ללא הבד תחושתה הינה שהחדר חשוך כרגע. האל שלה, האם הוא צופה בה? כן, בוודאות ואמונה, כן. אם בחדר או מחוצה לו, כל עוד היא מצויה בעולם שהוא יצר לה, הוא צופה. בזוויות פיה הצטבר מעט רוק, הרוק מתייבש על הבד החוסם את פיה: מונע מממנה לדבר. היא מניעה מעט את פיה ומרגישה את הלחץ, את הכאב הקל בזוויות חיוכה. למרות שיכולת הדיבור נלקחה ממנה ע"י האל, בזכות כאב זה היא מרגישה שעדיין קולה נתון בידה. את לשונה היא מעבירה לאורך הבד וככל הניתן לאורך שיניה. היא מרגישה את שיניה האחוריות, את חוד ניביה האחוריים. לאט היא לוחצת את קצה לשונה בעזרת חודיה. לאט מרגישה כאב. תחושות הן כל עולמה והכאב תוחם אותו. ממשיכה ללחוץ ומרגישה בפיה היבש זרזיף של נוזל: עכרורי, ברזלי, מר והו כה מתוק. התרגשות אוחזת בה, היא מניעה את לשונה אל תקרת פיה ומעט אחורה, מנסה להקשות את נשימתה בעודה מכווצת את שרירי צווארה ומדמיינת את ידו על גרונה: היא נאנקת קלות. הוא צופה בה? הוא יודע מה עובר בראשה כרגע? הוא יודע מה היא רוצה שיעבור בגופה כרגע? זמן להיזכר בשארית עולמה. היא מניעה קלות את כתפיה, פעם לכיוון זה, פעם לאחר, כל פעם נעצרת ע"י הגבולות שהוא תחם לה בלחץ קל של החבל הכחול. מדי פעם מנסה לדחוף מעבר ונענית בכאב קל, מזין ואוהב. אצבעותיה נעות בחופשיות יחסית, צמודות כל אחת לזרוע הנגדית לה. הזרועות עצמן צמודות אל גבה. לאורך גבה היא מרגישה את המעוינים התוחמים את בשרה, מחזיקים את עולמה, ללא הם אין לעולמה קיום. היא לוקחת נשימה עמוקה, החבלים נלחצים אל עורה, חופנים את שדיה. היא מתמתחת והחבלים מגרדים את ירכיה. היא נמצאת על ברכיה כאילו מתפללת לאללה, אך שוב זהו אל אחר שהיא עובדת, אדון עולמה, שולט גופה. היא מתחילה להתנשם בכבדות. עולמה בחושך אך היא מוארת על ידי התחושות והכאבים ושוב מדמה את ידו על צווארה, חונקת את עצמה בלשונה ונאנקת, משמיעה קולות עמומים כחיה. הוא שם? מביט בה? כל עוד היא קשורה הוא לא ישאיר אותה לבד. הוא מחכה שהיא לא תצפה למגע, לא תמתין לסטירה או לליטוף ואז ברצונו יקום דבר ויהיה. ככל עבד אחר לאלוהות היא נכנעת לרצונה ועל ברכיה מתפללת. מפשקת עוד מעט את רגליה ככל הניתן מכווצת ומרפה את שרירי ישבנה. היכן הוא? הוא שם? הוא מביט בה? הוא נטש אותה? הוא נטש אותה. היא מרגישה את כאבו של הדתי שמתפלל ומרגיש שאין עונה ולכן פונה לאמונות אחרות או נוטש... זרוע על צווארה, חונקת, תומכת, מזינה. הוא שם. הוא לא נטש אותה. שתי ברכיו מרחיבות עוד יותר את פישוקה ובעוד איברו מורגש על ישבנה, עם ידו החופשית הוא מושך אותה אחורה וכל החבלים צורבים: המעוינים על גבה, החבל הקשור לרוחב בטנה, החבלים על ירכיה, החבלים על זרועה בעודה שורטת את זרועותיה עם ציפורניה החופשיות ומנסה לתפוש את גופו. כל גופה כאב, כל גופה קיים. הוא שם, הוא לא נטש אותה, יש אלוהים. |
|
|
בלוסום(לא בעסק)
|
לפני 15 שנים •
19 ביולי 2009
(: אהבתי מאוד
צפורניה החופשיות - זה בעצם הדבר היחיד שנשאר.
וגם את שורת הסיום. בדיוק במקום. תודה (: |
|
|