אפילו בפקיסטן

אפילו בפקיסטן

GREEK​(נשלט) • 23 ביולי 2009

עמוק בלב קראצ'י, הבירה המסחרית של פקיסטאן, מייצרים האחים קדיר שוטים לתעשיית המין. אפילו הארגונים הקיצוניים התרגלו
בפקיסטאן, השוט מוכר רק כבחירה המועדפת על ידי הטליבאן ככלי להענשת אלה שסטו מפרשנותם הנוקשה של האיסלאם. אולם עמוק בלב קראצ'י, הבירה המסחרית של המדינה, דלת ליד המסגד המקומי ומשרדי ארגון איסלאם רדיקלי, בבית לא מסומן, שני אחים פקיסטאנים גילו שימוש ליברלי ורווחי בהרבה למכשיר: תעשיית ה"פטיש" וה"בונדג'" של המערב, שמגלגלת 3 מיליארד דולר בשנה.

מפעל הלבוש הקטן שלהם, AQTH, מרוויח יותר ממיליון דולר מייצור של 2,000 מוצרי סאדו-מאזו, אותם הם מייצאים לארה"ב ואירופה. האחים קאדיר, עדנאן, בן 34, וריזוואן, 32, הפכו את העסק שלהם לסיפור הצלחה לא סביר בארץ שאוסרת אפילו על פתיחת בארים, ושבהם העניים נידונים בדרך כלל להיוותר עניים.

אכן מפתיע ששני פקיסטאנים מהמעמד הנמוך הגיעו לעיסוק זה. אולם להצלחתם תורמת העובדה שלעשרות הנשים הרעולות וחסרות ההשכלה שמייצרות את החפצים אין מושג למה הם משמשים. אפילו נשותיהם של האחים לא יודעות במה הם עוסקים. "אם אמנו ידעה, היא היתה מתכחשת לנו".

אפילו פקידי המכס עמדו נבוכים כשנדרשו למסות את האביזרים, בלי שידעו בדיוק מה משמעותם, סיפרו. לאחרונה תהתה עובדת סקרנית למה משמש ה"שק שינה", פריט דמוי שק שינה המשמש לסוגים מסוימים של קשירות. נאמר לה שמדובר בשקי גופות לחיילים אמריקאים בעיראק.

השמועה נפוצה, והארגונים הקיצוניים החלו לאיים

למרות זאת, השמועה על העסק נפוצה. בשנה שעברה הופיעו ארבעה גברתנים מארגון מוסלמי שמרני ואיימו לשרוף את המפעל אם לא ייסגר בתוך שבוע. האחים הסבירו בשלווה שמדובר בסך הכל בבית עסק, ושהחפצים לא נמכרים או נמצאים בשימוש בפקיסטאן. למחרת הם שיחדו ארגון פוליטי מוסלמי מקומי כדי שידאג לביטחונם.

הם גאים בהצלחתם, וחשים בנוח לדבר על העסק עם עיתונאי זר, למרות שהם נמנעים ממגע עם התקשורת הפקיסטאנית כי הם חוששים להיחשף. בימים אלה, הסכנה החמורה ביותר עמה הם מתמודדים היא הכלכלה המתפוררת של פקיסטאן. האחים מתגעגעים לנשיא לשעבר, פרבז מושארף, ותולים את הצלחתם במדיניות הידידותית לתעשייה שלו של צמצום הרגולציה, כמו ביטול הדרישה לרישיונות ייצוא או איסור על פעילות ארגוני עובדים.

ההשראה להצלחתם באה מאביהם, פקיד ציבור שפירנס אשה וחמישה ילדים במשכורת של 150 דולר לחודש. בעת שילדים אחרים נשלחו לעבוד, אביהם הכריח אותם ללמוד. ב-2001, כשסיימו את האוניברסיטה, הלווה להם אביהם 800 דולר, מספיק כדי לקנות את המחשב הראשון ולשכור דירת סטודיו לכמה חודשים. שם ישבו האחים יום וליל על האינטרנט בחיפוש אחר פריטי לבוש יקרים ונדירים.

הם ניסו את מזלם עם מוצרי עור רגילים יותר, כמו מעילים או מכנסיים. אולם המוצרים שייצרו התגלו כיקרים יותר משל מתחריהם הסינים. אז הם נתקלו בסוג של כותונת משוגעים מעור, שבהתחלה באמת חשבו שמשמשת לטיפול במשוגעים. אולם כשהעמיקו לחקור, הם גילו את תעשיית הפטיש הרווחית.

היום הם מוכרים את מוצריהם לאתרים מקוונים, חנויות וישירות ללקוחות דרך אי-ביי. "אנו מאמינים שבאם מתעקשים ועובדים קשה מקבלים הזדמנות, גם בסביבה הקשה ביותר", אמר ריזוואן.

בונוס מרכזי, הם מספרים, הוא ההשתתפות בירידי פטיש בינלאומיים, כדי לראות את המוצרים שלהם בפעולה. "אני נוסע לעיר החטאים כל שנה", אמר ריזוואן על לאס וגאס. זה רק עסקים, הוסיף. "הלקוחות מכירים את ארצנו ותרבותנו, והם לא מזמינים אותנו להשתתף. אנחנו קצת ביישנים".

http://rotter.net/forum/scoops1/17346.shtml

נוריתE • 24 ביולי 2009

כן כן ,היה על זה סרט בנשיונל גי'אוגרפיק אפילו הביאו אותו פעמיים שלוש.
נו טוף נשים צנועות עם רעלות וצ'אדורים מיצרות ציוד וביגוד בידסמי פטישסטי. אוקי.
ל האמת הספיקו הפרומואים.