כפייה פיוטית (מבוסס על סיפור אמיתי) חלק א'

כפייה פיוטית (מבוסס על סיפור אמיתי) חלק א'

אומן החושים​(שולט) • 19 באוג׳ 2009

ממתין בנקודת-תצפית טובה על התחנה- כזו טובה, כמעט מצפור; בכיוון זריחת השמש זרועים להם בתים כפריים באופק, מקום אלגנטי למארב.
בכיוון שבסופו חודלת פעולת המגנט מלפעול כראוי, נמצאת התחנה מאלו הצנועות שמושכות לעצמן אוטובוסים רבים, ממש כפרוצה בקרן-רחוב; והאוטובוסים, האוטובוסים הינם בסופו של עיקר, המהות החדשה לשוק של ניטשה, כך שיודע שניתן לסמוך על עוברי-האורח שירדו מהם לתחנה, היישר לטלפי ציפור-הטרף שלי.
אך איני מחכה לעובר-אורח, גם לא לעוברת-אורח, הנני מחכה לעוברת- .
יודע אני שגם הפעם היא תעבור שם, היא תמיד עוברת דרך שם...

מהסיבוב במעלה הרחוב מגיח לאיטו אוטובוס... ועוד אחד... האורחים יורדים מהראשון- היא לא בניהם, הנה הם יורדים מהשני! אבל היא גם לא יורדת.
מייד אחר-כך מגיע עוד אוטובוס, חושי-הפרא שלי מתחדדים מחדש, נאדה; היא לא שם.
חוזר להרעיף מבטים כמהים משהו על הבתים, עכבר-כפר בתוך עיר זו בעיה רצינית... ואז מגיע עוד אוטובוס.
"נו, סוף, כל סוף!... האם?"
כן, היא מגיעה ואומר לעצמי שהפעם היא ועוד-איך יורדת.

היא מתחילה להתקדם קדמה לכיוון שהיא תמיד מתהלכת בו בחייה... המבצע מתחיל- הטקטיקה עוּבדה כבר קודם-לכן, הליכה במרחק בטוח, להתאים עצמי לקצב שלה, לוודא שמתהלך כמו כולם כדי לא לקבל פידבק איום מהמציאות שיחשוף אותי בפני הטרף.
הם הולכים... היא לא שמה לב למעקב ולו לרגע, היא מופתעת שלא באו לקבל את פניה, הרי פניה הגיעו לפה רק בשביל להתקבל בברכה, תהליכים נפשיים- הלך רוח שלילי מחלחל מעט פה ושם.
אני מצידי מתענג לי על מראה הישבן המתנועע מולי במכנס הדוק- חג בפני מחולות עדינים ביותר.
הטכניקה לחדור, היא להתקרב בדיוק בזמן הזה שהיא מכוונת את ההרחקה המגוננת ממנה והלאה, לכיוון שבו היו אמורים לקבל אותה; אני מאחוריה ולכן זו ההזדמנות בדיוק!
מחיש צעדים, אבל עדיין בשקט- כל אדם שעוסק באמנויות הנינג'ה ודומותיהן יודע שכדי לשמור על צעדים שקטים, לא משנה באיזו מהירות, צריך להביא את זה משלוות-הרוח, כאשר אתה שלוו ובטוח בעצמך והנשימה שלך ואתה מתאחדים במימד הפיזי לכדי מקשה מהותית אחת, השקט יוקרן לכל גופך ופעולותיך.
ואכן, היא לא שומעת אותי גם כאשר אני נע בזריזות- המילה הלועזית SWIFT, כל-כך יפה והולמת.
קריאה ערמומית מפילה אותה בפח והיא קופצת ונבהלת, בו בעת בראש שלה מתרחש תהליך אימננתי נפלא שפועל בדרך זיגזגית ממש כתורת הזן:
היא מופתעת לרגע כי זה תפס אותה עם החוטיני למטה, אבל הקול מוכר וזה פועל את הפעולה ההפוכה ומחזק לה את הביטחון- כאשר אתה פוצע ביטחון ואז ממהר לשים עליו תחבושת לרפואה, אזי מתייחסים אל העזרה שלך יותר בחום מאשר היית בונה את הביטחון הזה אבן על אבן כמגדל בבל.

כעת כאשר אני חובק את צווארה מאחור, מניח את זרועי על מדרון שדייה הענוג אשר מציץ ממעוז גופייתה והיא כבר זיהתה- אז היא מחייכת, אמנם לא קיבלתי תחילה את פניה אלא את אחוריה, אבל גם זהו איבר חשוב לכל הדעות.

אך אני עוד לא סיימתי את משחקי-הרפאים שלי...

סיפור אמיתי- כפייה לירית (חלק ב')

אומן החושים​(שולט) • 19 באוג׳ 2009

"Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta" (ולדימיר נבוקוב)
כאשר אסיר בשבי הפיזי של הממסד כותב יצירה שכזו- היא נהפכת לאחת הגדולות והמוכרות שביצירות.
כיצד יגיבו כאשר אסיר בשבי המנטאלי של הממסד יכתוב דבר דומה?

Blue-Vaice, bay of lust, vase in the sea. My gale container, my vice. Bel-of-ace.
מבעד לסף מעוני נהדפת כשבויית-מלחמה באוני. כששלפת ציפורניים, שלפתי זייני- בעיטה באחוריים וכרעת לרגלי, מחתולה חצופה הפכת לכלבת-רצפה.
שיערך כמושכות משוח במשחת סיליקון משחיטה- ממורק וגולש כגלי ים מרוסנים, נמשך בידי כפי שעושה רכב מקצועי, עת לפני שיגהר מעל סוסתו ועקרביו כטלפיים בבשרה הרך והמעודן.
והנה זוחלת את על ארבעייך מאחורי ותחת סוס-הרבעתך, מובלת כצאן לגזיזה אל מכלאתי שבחדרי-חדרים, חדרי, מתכוננת בנפש-סעורה לחדירה חדה משל ציפורן-חודרנית.
כאשר את מוטחת אל בין סדיני כקליפת השום- כאין וכאפס, מחשבותייך פזורות וקלילות ממש כגופך, פנייך קבורים בזיום והכר מליט עליהם באפלה הדוקה; מוכה וקשה לנשימתך להעפיל במעלה אפך והנך מנסה לגלגל גופך הבנוי לתגליות תחת בגדייך הצמודים- נראית את כפרפר-לילה שבור כנף שמסתובב סביב עצמו על הקרקע; אך לא די לי בכך ואני מצמיד אותך אף יותר למיטה, ממש כאילו שמתי מעליך כוס זכוכית כדי לצפות בך מפרפרת ברפרוף- כמו ניגשתי לנקות את שארית האיפור שתחת עפעפייך ואת כמובן מאליו השפלת אותם אפיים ארצה.
עינייך שמורמות אך מעט מהכר הקר, נתקלות במדף-הספרים הצמוד למיטה שאל מול פרצופך הכנוע. לרגע-קט כששמות רבים של מגוון ספרים פנטסטיים מופיעים בגוונים היתוליים בפני מבטך, את נזכרת בפנטזיה אהובה, שולפת שוב את סכיני-הלק שלך ומנסה להאבק בכל-כוחך בידיים מפרפרות.
המראה הזה של חתלתולה טובעת מעלה על שפתי חיוך-תובעני, ביד אחת בוטחת וחזקה ובזרועה נטויה, לופט אני את ידך האחת ואז את השניה; אני מושך את גופייתך לאחור כמקלף ממך קליפת-קלף דקיקה וקורע אותה מעט- מרחיב את מחשופך המזמין ואל תוך החגיגה הלוהטת הזו אני דוחף את זרועותייך ומונע בעדן תזוזה ולו העדינה ביותר.
ברגעים הבאים לאחר כמה הפלקות ומלקות בישבנך התפוחי המטריף, תוך כדי חספוס משייף של הג'ינס בעכוזך, אני שולה מעלייך את המכנס הנדוש ומפשיט אותו. כפרא מסלק אני את מלבושיי ושולחם אל-פני השטיח.
עוד כמה מכות מעניקות לפלחי הטוסיק, חמודייך, צבע אדמוני מרגש וגועש, יריקה מעליבה בחור ואולי עוד אחת (מי זוכר?) והפרש- אבירך התוקפני, פולש אל תוך מצודתך באיגוף ערמומי, בעוד שערייך סגורים, מה שמעצים את התענוג והמכאובים של החלל-ים.
ובעוד אני דופק את הדלת האחורית שלך ממש כאילו היית בובה שנקרעו לה החוטים, חסרת-אונים, את רואה מבין הספרים את יצירת-המופת של נבוקוב ובראשך ההלום את חושבת שאת מתחילה להבין מה אני עושה בך- LO LEE TA,
BEL OF ACE...

המשך יבוא.