Black P e a r l
|
לפני 15 שנים •
15 באוק׳ 2009
"רוצה את זה אחרת"- כי מזמן לא כתבתי פה.. (סיפור מה
"היום אני רוצה את זה אחרת"
אמרתי עם הלגימה האחרונה שלו מכוסית היין של אחרי ארוחת הערב. אורות לבנים חזקים האירו את החדר. זה הזכיר לי חדר חקירות עם אור שמאיר את פני החוקר, בדיוק כשעיניו עלו במבט מופתע ושאל אותי "מה זה אחרת? איך אחרת?" לחיי הסמוקות נתנו אותותיהם, בעוד עיני מתגלגלות במבוכה לכל כיוון שהוא, כאילו היו מחפשות להתפס על נקודה אחרת בחלל, ולא בתוך עיניו הלופטות אותי אליהן בכל פעם שפוגשות בעיני. והרי הוא יודע שאם אטבע בהן לא אצליח לצוף אל חוף מבטחים בתוכן ורק אסחף עוד יותר. ניסיתי, באמת שרציתי להחזיק את המבט שלא אליו, קצת קשה היה כשפנה אליי שוב, "שאלתי איך אחרת? תעני לי!". עיניו השחורות הגדולות שקעו בי בעצמה, כזו שרק הוא מצליח לנטוע בתוכי גם מבלי להתכוון לכך (או שכך חשבתי), אם היה יודע איזו עצמה הוא מביא עימו, אולי גם היה מבין מה זה האחרת הזה שאני מדברת עליו. שקעתי לתוכן, חייכתי חיוך נבוך וחיפשתי את המילים הנכונות להסבר. "זו פעם ראשונה שאני אחשף ככה בפני מישהו, אולי גם האחרונה, וזה בטח רק בגלל היין." "אני רוצה את זה אחרת." לחשתי שוב, והרגשתי את עיניו נעוצות בי, קשוב לי וממתין לתשובה הנדרשת אחרי משפט שכזה. "אני רוצה להרגיש, שבידיים שלך, אתה יכול לבצע בי כל שתרצה. קצת קשה להבין את זה, אני אנסה להסביר לך את זה בתחושות שלי, אני מקווה שתבין". מבטו נראה לרגע נינוח יותר, הוא החליף תנוחה על כסאו ונשען לאחור, כמי שמצפה לדבריי כמי שמצא תשובה לחידה בת שנים שהטרידה מנוחתו עד רגע זה. מבטו עדיין היה נעוץ, מביט ומפנים כל תחושה ותנועה שלי. "אני רוצה שתביא אותי למקום בו אתה רוצה שאהיה. אני רוצה להיות בחוסר וודאות, זה גורם לחוסר אונים כזה, אתה מכיר את זה שאתה לא יודע איפה אתה נמצא, שהכל נראה לך זר ואין לך מושג לאן ללכת?" הוא הנהן עם הראש ונע באיטיות בכסאו, אצבעו מטיילת בתוך כוס היין הריקה, כאילו טיפה אחרונה עלי אדמות נמצאת בתוכה, ומשם שלח את האצבע המהולה בטעם היין אל שפתיו והתיז באיטיות את הטעם החמצמץ אל פיו. התענוג ניכר על פניו. מבטי החל לבחון כל תנועה שלו, עוקבת כאילו נאלצת לזכור כל דבר ודבר ממנו לפני שישתנה או יחליף תנועה אחת באחרת. "אני רוצה שתגיד לי איך לעמוד אל מולך, איך להביט עליך, איך היתי צריכה להכין את עצמי לקרבה איתך, ומה ללבוש לכבודך." צבע שני עז ניתז על לחיי בעוד המשכתי לספר לו. "אתה מבין.. אחרת.. אני רוצה שתבחן אותי ותפשיט אותי ותשכיב אותי, תטיל עליי את רצונותיך ותקבלן ללא המתנה לתמורה. את התמורה שאקבל ממך, אדע כי אתה נתת לי מרצונך, מאהבתך החוזרת אל ליבי, מליבך. אני רוצה שתנהג בי כשייכת לך. שתתן למונח שייכות הגדרה חדשה במילון החיים המשותפים שלנו. רצונך הקודם לכל, יאמר בחלל האוויר ואני כמו פרפר לצוף אמשך ואקלוט, אביא אותך אל סיפוקך גם אם היה הקטן שבדברים" ראיתי את החיוך שלו בזווית העין, זה הרגיע אותי. כבר חשבתי לרגע שאולי יחשוב שהשתגעתי, אולי יקטע אותי באמצע ויאמר שאני חולמת. מילה לא יצאה מפיו, הרגשתי כי עיניו מאשרות לי להמשיך להסביר לו. הרגשתי נינוחה במקומי. "אתה מבין?" אמרתי, "כשהשקט מביא איתו אישור, זה חזק יותר מכל דבר שתגיד אי פעם בתשובה. תחושת החופש הזו שמפריחה אוויר וחמימות מסוג אחר מבין ידיך, מנפשך, גורמת לי לעצום עיניים ולהרגיש על גג העולם. כמו מלכת השמים אתהלך לי לצידך בראש מורם, כשאתה תכוון ותוביל אותי איתך." נשמתי לרגע, עצרתי מלדבר וחשבתי על הכל שוב, התמלאתי סיפוק לשתף אותו בכל זה. "מעניין!" חשבתי לעצמי. "הוא נראה כאילו לא הפתעתי אותו כלל". "אני רוצה את זה אחרת", כאילו חזרתי לנקודת ההתחלה, שבתי ואמרתי. "איך אחרת?", הוא ענה בשתי מילים בלבד וחזר אל השקט שלו, כבוחן כל תנועת גוף שלי, עוקב אחר מבטי הטמון בו. "אני רוצה לתת לך את הגוף שלי", הוספתי. "לתת לך את גופי כמזבח לכבודך, למרגלות גופך הענוג והחושק. להיות לך לתענוג ותאוות ליבך, להפוך לכל דבר שתרצה כמותו שאהיה." תחושה נעימה כזו עברה בי, ראיתי אותו מביט עליי במבט צלול, כמו קרן שמש ראשונה, הקטנה ביותר, בזריחת יום חדש, שמתחילה ומאירה את כלל השמיים השחורים של הלילה, והופכת אותם צבעוניים לאיטם. "אני רוצה לרכון לעברך, להגיש לך אותי כמו על מגש זהב, חשופה ומוכנה לכל אשר תביא עליי, למגע ידך רך או קשה ככל שיהיה." "ומה אם אכאיב לך בטעות?", פתאום אמר במהירות ונע בחוסר נוחות על הכסא, ואני שהופתעתי מהשאלה יריתי לאוויר במהירות, "תכאיב, תענה, תענג, תלחץ.. מה שיגרום לך להרגיש טוב!", עניתי. "ואת מה, תסבלי בעוד אני אתענג?" בפעם הראשונה מתחילתה של השיחה הרכנתי מבט לרגע ושקעתי במחשבה ענוגה. מביט בי ומהנהן בשאלה, כחוזר על עצמו שוב. חייכתי בסיפוק כמי שכרגע צבטו לה את הפטמה בכוח רב ומתענגת על הרגע, רק שלא יגמר לה. "לא אסבול לרגע, יקירי. כי אם אתענג ואודה לך. אם תעניק לי כאב, אומר תודה, ואם ילחץ לי, אתאזן לצידך. אעצים כל נשימה שלי ואעריך אותה כמקנה לי אוויר טהור לנשימה, אהבה טהורה", השבתי. הרגשתי אותו חוזר לשלוותו, מבטינו הצטלבו שוב ושקעו זה בזו. "אני רוצה את זה אחרת, אתה מבין אותי, נכון?" שבתי ואמרתי, בעודני נמתחת על הכסא כאילו מנסה להגביה את עצמי מולו. "אני רוצה להרגיש איך ברגע אחד, בכל דרך שתבחר ותחרוץ, אהיה לצידך.. אעצים ואעריץ את גופך, אענג ואעסה, אתן לך להרגיש אדון עולם יחיד ומיוחד. כל השאר יהיה נתון להחלטתך. אני סומכת עליך, בוטחת בך." מביט עליי בחדווה מספקת, מחייך חיוך רחב. בשקט ובעוצמה שמתפשטת לאיטה ברחבי החדר, הוא קם, מושיט לי יד ומחבק אותי. האור הלבן שבחדר, כבר לא נראה כל-כך לבן, ונראה כאילו כל צבעי החיים מתערבבים באותו רגע סביבנו הפכו לקשת של רגשות וחיבור שמעולם לא ידענו. הרגשתי כמו שלעולם לא חשתי לפני כן לצידו, טבעית ונכונה. מובלת אחריו בתנועה. מבטי שקוע בו, וכאילו מחכה למילה שתגיע מפיו, ותורה לי את הפקודה הבאה, שאהיה אני למענו. מביט בי בסיפוק, מהנהן לאישור, מחייך חיוך מרוצה, מחבק בעוד מחזיק את ראשי המופנה אליו, מביט בעיניו הגדולות שבוחנות אותי ונעוצות בי. "את לא אחרת, את בדיוק כמוני" הוא משיב ומוסיף "ברוכה הבאה לעולם שלי" "שלו", חשבתי לעצמי. וחייכתי לי בגאווה. 
(סיפור שלי שכתבתי לא מזמן ובא לי לשתף גם כאן... מתוך הבלוג שלי- הפנינה השחורה.- http://blog.tapuz.co.il/bpearl) |
|
|
aka BODYGUARD
|
לפני 15 שנים •
15 באוק׳ 2009
נפלא.
|
|
|
אביב6363(שולטת)
|
לפני 15 שנים •
17 באוק׳ 2009
אהבתי
כתוב יפה ומגרה
אהבתי 
|
|
|