shaydav(שולט){TomahDav}
|
לפני 20 שנים •
8 בדצמ׳ 2003
הכרות (או גילוי) [פרק 2]
2.
הבטתי סביב , החדר החשוך נגלה בעוד עיני התרגלו למידת אור מועטה זו, נרות..... המון נרות הופיעו בזה אחר זה כבויים כולם אך מזמינים . "היכן חדרך ?" שאלתי בקול רגוע אך כזה שמעיד על בעליו שעלול להתפרץ בכל רגע . "למטה במרתף" ענתה "כמובן" חשבתי לעצמי, ומיד פניתי ואמרתי "אני יורד לחדרך להביא משהו, יש לך עד שאני חוזר להדליק את כל הנרות , והיה ולא .... " לא המשכתי את המשפט ולו בכדי שאוכל לחשוב על עונשים מקסימים שאוכל לתת לה ירדתי לחפש מה לא ידעתי רק ידעתי שאדע כשאראה את זה, וכמו במטה קסם ידעתי.... דבר ראשון שעיני נפלו עליו היו אזיקים סיניים (או אזיקי אצבעות) אשר צריך לדעת כיצד להשתחרר מהם, מיד אחרי זה מגרת החגורות נגלתה לעיני שומו שמיים איזה אוצר מה ניתן לעשות עם אוצר שכזה, ולבסוף הדובדבן שבקצפת מאחורי כל הבגדים התלויים בחלק שלא משתמשים בו גיליתי את החלק של מסכות פורים, איך שמח ליבי באותו רגע, אפילו שוט (חתול בעל 9 זנבות מצאתי שם ) יחד עם וו (תחליף יד) כחלק ממסכת שודד ים. לקחתי תיק גב שהיה זרוק שם ומילאתי אותו מכל הטוב שמצאתי , ועליתי ללב הבית בו הייתה ממוקמת (כעת ידעתי) שיפחתי הראשונה. כאשר הגעתי סקרתי את ביצוע פקודתי, נר אחד נתגלה ככבוי, חככתי בדעתי בין האופציות השונות אם לא הדליקה אותו ביודעין, ובצפייה לעונשה, או פשוט חוסר תשומת לב דבר אשר אינו נופל בחומרתו או שמא פשוט כבה ובמקרה זה תיענש על שלא דאגה להדליקו שוב, ובכל מקרה, החל תהליך החינוך !. הבטתי בה עומדת שם ומביטה בי בעיני עגל, התמלאתי חימה " מה פתאום את מביטה בי " תפסתי את שערה והשפלתי את ראשה " ומי בכלל נתן לך את הרשות לעמוד על שתיים " את צריכה להיות כמו העכבר שעל שמו נקראת (מיכל היה שמה ששונה כחיבה למיקי ששונה על ידי למיקי מאוס ומשם הדרך לעכבר ולעכברוש הייתה קצרה) נתתי לה דחיפה קטנה עם רגלי לאחורי הברך דבר שעם כיוון הראש בתנוחה הנכונה הפיל אותה מייד לברכיה "כך את נשארת לידי חוץ משני מקרים האחד שאמרתי לך אחרת . השני שאנו ליד אנשים. מובן?" אמרתי בקול הכי סמכותי שאי פעם יצא מתוכי ואיתו הרגשתי כאילו אני עומד להתפוצץ מערוב רגשות מוזר שכזה, ערוב של חרמנות מדאיגה, גאווה שמעולם לא חשתי כמוה , התאהבות טוטאלית ,בוז מושלם וחום כללי שמתחמם ומתפשט מרגע לרגע . "אבל אנ..." גמגמה בניסיון עלוב להציל מעט מכבודה שנשאר על הרצפה, " שאלתי האם מובן ! לא שאלתי שאלה פתוחה ובנוסף לזאת כשאת מבקשת רשות לדבר את קוראת לי אדון שי, כשאת פותחת משפט ומסיימת משפט את קוראת לי אדון שי, מובן ? " " כן?...! " ענתה ומיד באה תגובה , שלפתי מתוך התיק חגורת שנים דקה ,קיפלתי אותה לשניים והצלפתי בישבנה בחוזקה . " כן מה ?" שאלתי באסרטיביות מהולה בזעם . "אדון שי כן אדון שי !" גיחכתי לי משום מה המשפט הזה הזכיר לי את הסצנות של יום הראשון בטירונות מרינס החלטתי שבהמשך אשתמש בזאת ורשמתי לעצמי הערה מנטאלית. "תורידי את המכנסיים האלו מעלייך" אמרתי והוספתי " מהיום כשאת פוגשת אותי את רק עם דברים קלים להסרה או להרמה , מובן" "אדון שי כן אדון שי !" בעודה מורידה את מכנסי הג'ינס שברור היה שהיו אהובים עליה מאד כשהרגשתי שקלטה את הרעיון אמרתי " בתשובות כן או לא תעני ב כן אדון שי או ב לא אדון שי " "כן אדון שי" " יפה את קולטת מהר יחסית לעכברוש" החמאתי לה ועיניה נאורו. בעודי חושב על מה הלאה נגלה לעיני קולרו של כלבה האהוב אשר היה משוחרר בחצר האחורית והחל להרגיש במצוקת בעליו ולנבוח בהתאם, לקחתי אותו וקשרתי סביב צווארה הענוג . " בואי הולכים לטיול" ההמשך יבוא... |
|
|
אחת שניים שלוש
|
לפני 20 שנים •
10 בדצמ׳ 2003
טוב...
אני חייבת להודות קודם כל שנושא שיפחה\אדון בדר"כ לא עושה לי את זה... אבל הסיפור נפלא, מסופר בהמון רגש וכתוב בצורה מופלאה. בקיצור אהבתי ומשתוקקת להמשך. המלכה נטלי |
|
|