רפאל
|
לפני 14 שנים •
12 בדצמ׳ 2009
ברונו שולץ-ציורים וקטע מ"בית-המרפא בסימן שעון החול"
במה שבכל זאת הצלחתי להבחין, כאיש צעיר אשר בכל מקרה יש לו עניין מסוים בשטח זה [של המין היפה] – הרי זה הילוכן המוזר של העלמות.
זאת היא הליכה עיקשת בקו שיר, שאיננה מתחשבת במכשולים כלשהם, ונשמעת אך ורק לקצב פנימי כלשהו, לאיזשהו חוק, אותו הן מתירות כמתוך פקעת והופכות לקו צעידה ישר, השופע דיוק ומדוד בחן. כל אחת מופעלת על-פי חוק אחר,אינדיבידואלי, כאילו מתחו בה קפיץ. כאשר הן צועדות כך ישר נכחן, נושאות מבטן לחוק הזה, מלאות ריכוז ורצינות, נדמה שכל מעייניהן נתונים לדאגה אחת ויחידה, שלא לאבד שמץ ממנו, לא להיכשל בחוק הנוקשה, לא לסטות ממנו אפילו במילימטר אחד. ואזי מסתבר שהדבר הזה, אותו הן נושאות ברמה בדבקות כזאת ובהקפדה רבה, איננו אלא איזה מין דבוק של שלמות עצמיתף אשר בכוח שיכנוען העצמי הופכות כמעט לממשות. זאת מעין השגה קודם-זמנה שנעשית מאחריות עצמית, ללא כח ערבות, עיקר-אמונה מקודש הנעלה מכל ספק. אין מגרעות ושיבושים, אין אפים בולבוסיים או שטוחים, ואין בהרות-שמש או כתמי אור שלא יעלה בידן להבריח בגבורה בשם הדגל המדומה הזה! אין כיעור והמוניות שלא יתנשאו בכוח האמונה הזאת אל הרקיע המדומה של השלמות. בתוקף האמונה הזאת, גובר בעליל יופיו של הגוף, והרגליים, שהן גמישות ובאמת בעלות צורה ונתונות בנעליים ללא דופי, מביעות בהליכתן, מבהירות בנמרצות, באמצעות מונולוג צעידה דוטף ונוצץ, את עושר האידיאה הזאת, אשר לה מתכחשים מחמת גאווה הפנים החתומות. כפות ידיהן נתונות בכיסי מעילוניהן הקצרים וההדוקים. בבתי-הקפה ובתיאטרון הן משכלות רגליים לשופות עד לברכיים ומביעות הכל בשתיקת רגליהן. 
|
|
|
Dunbar{Supreme93}
|
לפני 14 שנים •
14 בדצמ׳ 2009
יפה,
אני מאוד אוהב את ברונו שולץ. יש בו בעיני משהו מייצג של המזוכיזם של היהודי הגלותי המשכיל והדקדנטי. סיפור חיים עצוב. |
|
|
| ברונו |
לפני 14 שנים •
15 בדצמ׳ 2009
לא בכדי בחרתי בשמו כ"ניק" שלי.
איש (יהודי פולני) ענק רוח שכבר בתחילת המאה שעברה ידע לבטא כה טוב את מה שאנחנו מרגישים.
ללא קשר, תמיד ראוי לזכור את הסוף הטראגי והסתמי שלו: הוא היה "יהודי הבית" של קצין נאצי וקצין נאצי אחר ירה בו כדי "לנקום" בפטרונו. נדמה לי שהצלחתי לשמור על המחשב שלי את כל ציוריו הפמדומיים שהופיעו אי פעם ברשת. עוד כמה דוגמאות מאתרים שונים: 
|
|
|