Venus Blue{Cauchy}
|
לפני 14 שנים •
12 בפבר׳ 2010
מוטי...
זה קטע מהספר מוטי של אסף שור..חשבתי שהוא מתאים לכאן...
כמה גדול הצורך להאמין, אפילו לדעת בוודאות, שיש שם מישהו מעלינו שמשגיח, שקובע, שפוקח עין צופיה על כל המעשים. לדעת שיש אבא, אפילו אבא רע, רק שיהיה. רק שיהיה לנו מכווין ומנווט, בוחן כליות ולב, בעל כורחנו עוד ניתן בפניו דין וחשבון. כי העולם דוהר מהר, דוהר בירידה, הצילו, הכל בלתי הפיך, אתם שומעים? בלתי הפיך. ואיך זה ייתכן שכל הדרך עד לראש הפירמידה כולם רק אנשים כמונו, שמהדסים באי-נוחות מבעד לימים וללילות, תופרים את עלילות חיינו טלאי על טלאי, ורק חשש אחד גדול אצלנו גם יותר מן החשש להיתפס, והוא החשש לא להיתפס, ליפול באין מציל, כל הדרך למטה ואין קרקעית. לכן אנחנו ממציאים את הגבולות. לכן אנחנו דוחקים בהם ומייחלים ליד נחרצת שתחזיק ברצועה, וגם אם ניחנק קצת פה ושם, וגם אם לא נדע לפרש כהלכה כל הנחיה וכל פקודה, גם אם ניענש על כך, עדיין הרצועה מוחזקת בתקיפות, שלא נרוץ לכביש בלי לשים לב, משאיות ענק שורצות שם, ריבוא של גלגלים ששועטים בעיוורון קדימה. לכן צריך כל אדם בר דעת לישון עם מפה מתחת לכרית. אוגדן מפות, אפילו. וכל לילה, לפני השינה, לנשק את המפה הזו. לומר, תודה, תודה לך, מפה יקרה. ולא על הדרכים להודות. על סוף הדרכים. על כך שאי-אפשר יותר ללכת וללכת עד בלי די. בסוף יבוא הים. אחר כך דרקונים. אך לא מפה של היקום. זה לא נגמר. הלאה והלאה זה ממשיך, תמיד יהיה לאן ללכת עוד, ואז איפה נניח את הראש בלילה. |
|
|
amy(נשלטת){מבטלעיניים}
|
לפני 14 שנים •
12 בפבר׳ 2010
מעבר לכך שהטקסט יפיפה, מסיבות אישיות חשוב מאוד שהפנית את תשומת ליבי לספר הזה. בדרך גיליתי עוד כמה ספרים...
מליון תודות 
|
|
|