| sagur |
לפני 14 שנים •
20 בפבר׳ 2010
לילך - נקודת ההתחלה
לינק לפרק הקודם:
http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=27209 הדלת נעה אחורה בתנועה איטית, כאילו מישהו מסתתר מאחוריה ומנסה להציץ. אחרי שהדלת סיימה את תנועתה האלכסונית נתגלתה דמותה של לילך, לבושה ברישול ביתי קל, משפשפת את עיניה באגרופים, שיערה השחור הארוך שמוט לצד אחד. נרדמתי, אמרה, כנס. צעדתי אחריה לכיוון הסלון. לא ביקרתי בביתה יותר ממספר פעמים מועט בעבר אבל המקום היה מוכר לי. ספריה קטנה, סלון המורכב משלוש יחידות של כורסאות מצופות בד, ספרייה מלבנית עם ספרי אומנות עבים. ההליכה הזאת יכולה הייתה להיות ככל הליכה, חשבתי, עשיתי אותה פעם, בהקשר אחר, עשיתי אותה בוודאות, אני חושב שאפילו תנועת הראש לסקירת המבט זהה. אבל הרגע הזה הוא משהו אחר. הייתי מציעה לך לשתות אבל זה לא נראה לי לעניין, אמרה לילך כשהתיישבה על הספה במרכזית בלב הסלון, מה אתה חושב? נראה לי גם, מלמלתי, זו לא סתם פגישה חברותית. בהחלט לא, חייכה, באנו לעשות ביזנס. חשבת על זה? כל הלילה. כל הלילה שכבתי על גבי, שומר את זרועותיי לצידי המותן כדי לתת לגירוי שפשה מי להזדחל בחמימות לכיוונו של איבר מיני. עיני פקוחות ואני משתמש במרקע הלבן של התקרה כבסך להקרנת מחשבותיי, ההזיות שלי, הוא נכנע בחסות האפלה למשחקי הדמיון, חלומות מוקרנים של תשוקה, תשוקה לאבד את עצמי באמת, להיבלע, לתת לדמותה לעטוף אותי ולהטמיע בי את עצמה, להפוך להמשך, לחלק ל "דבר", לא יותר מזה. אני לא יודעת אם את מקשיב לי? אתה מקשיב לי? לילך הקישה באצבעה על שולחן הזכוכית. כן, כן, אני מקשיב, אני רוצה להגיד ש.... לא, חכה אני רוצה להגיד. אני חשבתי על זה הרבה, הרבה מאוד, אני לא אדם רע ולא נצלן, אתה מבין? ואני באמת רואה, ראיתי, אותך כחבר טוב שלי, ידיד נפש, אתה מבין? אני מבין. אבל עכשיו אני כל כך עייפה, עייפה מהמטלות האינסופיות של החיים, אני רוצה לפרוח, להגשים את עצמי, להשתחרר מכל זה, קולט? בערך, גמגמתי, אני בערך קולט. היא חייכה, עבד טוב קולט מהר לא? כן, אם מדברים איתו ברור. אז אני אדבר ברור? או יותר נכון פשוט? כן, אני מקשיב. אני חושבת שאנחנו מספיק בוגרים כדי לדעת מי אנחנו ומה אנחנו רוצים. אני רוצה עבד, שיקל על חיי, שיעבוד בשבילי, שיעשה את זה בשקט, בכניעה, כאילו מדובר במשימה המשמעותית ביותר בחייו, להקל עלי, לשמש ככלי בידי, לראות בכל גחמה אווילית שלי ציווי שמימי, אני רוצה דמות שכל ייעודה הוא לספקני, לגרום לחיים שלי להיות נעימים וקלים, לתת לי, למי שאני באמת, לפרוץ החוצה בלי להתעסק בקטנות היום. אני מבין, עניתי. אתה לא ממש מבין, היא עיקמה קצת את אפה והניפה מבטה מעלה, אל תוך עיני, אני לא מתכוונת למשחק, אני מתכוונת ל "דבר האמיתי", אתה תופס? מישהו שיקדיש לי את חייו, לחלוטין, יוותר על דברים שלאחרים נראים טבע אנושי, שיוותר את שאיפותיו למעני. לא בן זוג, לא מאהב, לא סובייקט אחר שאצטרך להתחשב בעולמו הפנימי הנעלם ממני. אני רוצה מישהו כמו שאתה תיארת לי שאתה יכול ורוצה להיות. פני האדימו קלות, אולי מהתרגשות, אולי ממבוכה, באמת סיפרתי לה דברים על עצמי, שלחתי לה פנטזיות, התחננתי כמה פעמים, כשהייתי קצת שתוי, להפוך לרכושה, סיפרתי לה כמה אני מחפש אחרי הריגוש העמוק, הכואב, המריר, המענג של ההשפלה. חלק מהדברים שאני אעשה לך, לא ישמחו אותך, הם לא יגרמו לך עינוג, המטרה שלהם תישאר נסתרת ממך. אני אהפוך אותך למה שרצית להיות אבל בדרכי שלי, זו תהייה העסקה שלנו – אני אהיה מישהי שתתייחס אליך בצורה שתמיד חלמת עליה ואתה תהייה מי שימלא אצלי את הצרכים העמוקים ביותר שעוד לא מולאו, היכולת להיות מה שבא לי, איך שבא לי, בלי להרגיש ולרצות בשביל מישהו אחר. אתה מגורה? קצת. היא חייכה חיוך דקיק שהרחיב מעט את לחייה. נהדר, פסקה, תלך למטבח, תכין לי כוס קפה, סוכרזית אחת ותחזור, יש לנו עוד הרבה עניינים לסגור. |
|
|
|
בכוח המוח(שולטת)
|
לפני 14 שנים •
20 בפבר׳ 2010
מעולה
כתוב מעולה כרגיל,
מרגש ומגרה. אני מחכה להמשך, נמורון. }{ |
|
|
Mary Jane
|
לפני 14 שנים •
20 בפבר׳ 2010
|
|
|