| sagur |
לפני 15 שנים •
27 בפבר׳ 2010
פרק שביעי : לילך- העולם כמרצפת
לינק לפרק הראשון:
www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=27208 לינק לפרק השני: www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=27209 לינק לפרק השלישי: www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=27212 לינק לפרק הרביעי: www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=27215 לינק לפרק החמישי: www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=27238 לינק לפרק השישי: http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=27243 אתם מכירים את תמונות הלוויין המפורסמות שמציגות את כדור הארץ מבחוץ, עיגול כחול ושליו שתלוי באוויר? שנייה מאוחר יותר והמצלמה סבה לאחור כדי לקרוץ ליקום כולו. רגע אחרי היא שוב מתכווננת לכוכב שלנו ונעה קדימה, מתחילים לראות מראות יותר ברורים, תלתלי פסגות ההרים, חריצי נהרות, עד לגגות גורדי השחקים, עד לנקודות שחורות וקטנות הנקראות אדם. אני הייתי נקודה שחורה וקטנה וכל עולמי הצטמצם למרצפת אחת מוכתמת בפינת המטבח הפונקציונאלי שרכשה לילך לא מזמן ביריד מטבחים, עם מקרר מצופה נירוסטה אפורה וחדשנית וכיריים המורכבים על גוש לבני חמר חוסכי אנרגיה ושיש צר וארוך עם שני כיורי נירוסטה שניהלו דיאלוג אסטטי מורכב עם המקרר וקולט האדים. אני מוקמתי שם, עירום לגמרי, לפות בקולר עור חום ועבה, על מותני תלוי סינר בד ורדרד עם כוכבים כחולים, כזה שנערות אולפנא כורכות על מותניהן החסודות בזמן שיעור כלכלת בית, אברי לכוד בחגורת צניעות מסיליקון נוקשה, עם מנעול פלסטיק קשיח שחותם אותה לאברי ויחד עם זאת לא מצפצף כשחולפים מבעד לגלאי מתכות, לרגלי זוג נעלי עקב שחורות קולקציית 2009, גבי כפוף מטה ואני משפשף במרץ את המרצפת הדחוקה בין המקרר השמנמן לקיר כאילו מדובר בארכיאולוג המנסה לחלץ כתובת סתרים עתיקה מגוש אבן שחילץ מאתר חפירות. מהסלון בקעו קולות של איזו סידרה בטלוויזיה, מדי פעם פרצי צחוק נשיים. אני חושב שלקח לי קרוב לשעתיים לקרצף את כל המרצפות. לבסוף, כשסיימתי, התיישבתי עם ישבני החשוף על הרצפה הקרירה ונשענתי על הקיר, מיוזע מעט, נותן לעצמי כמה דקות של מנוחה בין משימה למשימה. לאחר שסידרתי קצת את הנשימה והרגעתי את הכאב באזור הגב התחתון, מצאתי את עצמי זוחל, כן זוחל, זה טבעי לי לזחול, לכיוון הכיסא הצמוד לשולחן האוכל. הצצתי ברשימה הארוכה שנרשמה בקו נשי מסולסל על פתק צהוב והונחה על הכיסא. לא נשאר לי עוד הרבה מה לעשות, הספקתי הרבה מהבוקר. צלצול פעמון. אני מזדקף שוב. צלצול פעמון אומר שיש לי בדיוק עשר שניות להגיע אליה, אל הגבירה שלי. אני מתכופף במהירות וזוחל לסלון, אדמומיות בוערת על לחיי. עוד לא ממש התרגלתי. ניצבתי בפאתי הסלון במרחק של שני מטרים מלילך וחברה שהגיעה לבקר לפני כמה שעות, חברה מהעבר הרחוק, אני חושב שנפגשנו פעם בנסיבות אחרות, מצד שני המחשבות שלי מהעבר הרחוק הולכות ונדחקות החוצה ונתונים חדשים מוזנים, לאט לאט, מעצבים מחדש את המערך הנוירוני שלי. אוהו, אומרת מרי, באיזו מהירות הוא הגיע. יש לו עשר שניות והוא יודע מה המשמעות של לאחר, השיבה לילך, אתה יודע נכון? כן הגבירה, עניתי במהירות, ראשי מושפל מטה, כמעט נוגע ברצפה, עכוזי מוגבה מעט למעלה וצמד זרועותיי משולבות מאחורי גבי. כמה זמן הוא כבר אצלך? בערך חודשיים, לא יותר מדי. וכבר הוא כזה? איך הצלחת כל כך מהר? בד"כ קצת יותר קשה איתם, את יודעת, האגו הגברי לא מרשה להם. זה לא היה קשה מדי, האמת, לילך השמיעה צליל נשיפה רך מפיה, הוא פשוט היה חסר אונים, כל כך קל, בהתחלה עוד חששתי, את יודעת, זה בכל זאת שינוי בחייו, שינוי בחיי, יותר בחייו האמת, אבל זה היה פשוט קל, הוא כמעט לא התנגד ואם התנגד, מה קורה אם מתנגדים? משלמים את המחיר הגבירה, עניתי מייד. מרי צחקה קלות. בחיי, זה לא יאמן איך בן אדם מרשה לעצמו להיות כזה מושפל, פגשתי אותו פעם אבל הוא לא נראה לי כזה. כן, פעם הוא היה קצת משחק אותה, אבל אני ידעתי שברגע שהוא יהיה שוב לבד, בלי המחויבות המשפחתית התחת שלו יהיה שלי, הוא הרי היה שולח לי אס אם אסים, קצת אובססיביים כאלה, לילך עשתה חיקוי של ילד קטן "אני רוצה לעשות הכל בשבילך", "אני רוצה להיות הכלבלב שלך" "אני אהיה עבדך לכל חיי, המשרתת המושפלת שלך", כל מיני כאלה, זה היה מעיק בהתחלה, אחר כך מצחיק ובסוף אפילו קצת מחרמן, זאת אומרת, לחשוב על עצמי חיה עם אחד כזה ועושה איתו הכל. אני מבינה, אמרה מרי, אפשר שתייה בבקשה? משהו מוגז וקר שיהיה. כן מיס מרי, עניתי מייד, משהו בשבילך הגבירה? הן צחקו שוב. אני בסדר זיקט, אתה יכול להביא לה שתייה, אבל קרה כן? כשזחלתי לעבר המטבח שמעתי עוד את מרי צועקת, ותוססת, שלא תשכח תוססת. לא ידעתי אם לעצור כדי לענות או להמשיך לזחול למשימה. יש לי הרבה קונפליקטים כאלה קטנים, יומיומיים. אם אני משתהה כדי לחשוב עליהם אני נענש ואם אני עושה בחירה מהירה והחלטתית, בדרך כלל אני גם נענש כי בחרתי את הבחירה הלא נכונה. כשחזרתי עם הכוס בידי הן היו שקועות באיזו תוכנית, מתרפקות על הספה. בשביל להגיע אל מרי הייתי צריך לעבור בין לילך למכשיר הטלוויזיה וידעתי שזה יעצבן אותה. ירדתי שוב על ארבע ולאט לאט, בזהירות בלי לשפוך מהכוס, זחלתי לצידי רגליה, המתוחות קדימה מהספה לקרקע, שמעתי צחוק מעלי ואז חבטה קלה בעכוזי מכף רגלה הקטנה, הרכה. עצור, היא קראה, אתה מגיע עם היד? כן מגיע הגבירה, השבתי. אז תושיט למרי את השתייה שלה ותישאר ככה, הרצפה ממש קפואה. הושטתי את ידי בקושי רב, מותח אותה קדימה ומרי הושיטה את ידה הקטנה, הנשית, הלבנה והעדינה, כזאת שיכולה לענג אותך בוודאי ברכות חתולית. היא שלחה אותה קצת קדימה, מחייכת, נועצת בי את שתי עיניה הגדולות, מקמרת את שפתיה לכדי רבע חיוך. אני לא מתכוונת להתאמץ בשביל השתייה שלי זה ברור לך? אמרה מרי בטון נוזפני. אני מנסה, עניתי ומייד הרגשתי עוד בעיטה. אל תזוז, אני לא רוצה שהרגליים שלי יפלו על הרצפה, כדאי מאוד שתישאר איפה שאתה עכשיו. מתחתי עוד את ידי, כמה שאני יכול, בחיי, אתם מאמינים לי נכון? כי הן לא ממש. זה מעצבן, אמרה מרי, ממש מעצבן, כמה זמן אני צריכה לחכות שהשתייה תגיע אלי? היא רכנה לפתע וסטרה חזק מאוד על לחיי, כמה זמן אה? אני משתדל, באמת, אני... "אני משתדל", חיקתה מרי בצפצוף קל את אינטונציית הדיבור שלי, "אני כוסית קטנה שכול כך מתאמצת להביא פאקן כוס שתייה", נכון? שתקתי. עוד בעיטה. שאלו אותך משהו לא? מתחתי את זרועי עד קצה גבול היכולת. מרי מצידה הזיזה את היד קצת אחורה גם כן, מחייכת. טוב, זה מפגר, העבד שלך לא שווה הרבה. קום, שמעתי את קולה הכועס של לילך, לתנוחת מוצא! התרוממתי שוב לתנוחת מוצא, מפשק את ברכי, את הכוס הנחתי על גבי השולחן, במהירות, את אצבעות ידי שילבתי מאחור צווארי. מה הקטע שלך? סטירה, מה הבעיה שלך להביא כוס שתייה לחברה שלי אה? שוב סטירה, הפעם בלחי השנייה, זה לא שיש לך תפקידים כאלה מורכבים בחיים הנחותים שלך נכון? הפעם צביטה חזקה בפטמה, אתה מבין שאתה הולך לחטוף נכון? כן הגבירה, השבתי מייד מבטי מושפל. אני חושבת שמרי היא זו שצריכה להעניש, אחרי הכל אתה זה שדפקת לה את חוויית השתייה לא? כן הגבירה. אז לבקש יפה, טוב זיקט? אני מקווה שהיא תסכים כי אם לא אתה יודע מה יקרה נכון? כן הגבירה. אז קדימה, להתאמץ ולבקש ממרי שתהייה נחמדה ותהפוך את התחת שלך להמבורגר, ברור? להתרפס ממש כמו שרק אתה יודע! |
|
2
|
electro-z
|
לפני 15 שנים •
27 בפבר׳ 2010
נחמד, אבל השולטות האלה תמיד נשמעות לי קצת סתומות, לא?
|
|
0
|
Morticia
|
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2010
electro-z כתב/ה: נחמד, אבל השולטות האלה תמיד נשמעות לי קצת סתומות, לא?
כן נראה לי שזה חלק מהריגוש... מין הנאה סמוייה כזו עם חיוך מתחת לשפם והכל בשליטה |
|
0
|
| sagur |
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2010
תגובה
ליחס לסיפורי פנטזיה ערכים של שליטה או היעדר שליטה הוא מאמץ מיותר. אחד ההבדלים הבסיסיים בין הפנטזיה למציאות הוא שבפנטזיה הכל בשליטה. כל הדמויות הן פרי דמיונו של הכותב, הוא שולט על הנרטיב, האופי, הפסיכולוגיה והמרחב האתי שבו פועלות הדמויות. כל הדמויות הן שיקוף מסויים של אישיותו, הנעימה יותר או פחות של הכותב.
לכן, לא צריך שפם כדי להסתיר את החיוך, החיוך הוא חיוך של יצירה ולא של הכנעה סמויה. הכתיבה מענגת ומאתגרת אותי במידת מה ואני מקווה שיש כאלה שזה מגרה אותם לקרוא את מה שאני כותב. העברת המרחב הפנטזיונרי בסיפור למדדים של מציאות ובחינתה לאור המשמעות שיש לסיפור זה על מעמד האישה, הגבר ומה שביניהם מיותרת ולא נעימה. אין הכרזה על מהות האדם בסיפור זה, אין מסר אונתולוגי, אין קביעות על מעמד האישה או הגבר. כל הדמויות מומצאות והן אינסטרומנטים ספרותיים לסיפוקי העצמי. היה חשוב לי להעיר את זה. כל טוב, וולבק |
|
0
|
|
electro-z
|
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2010
מתנצל אם נפגעת
זו לא היתה כוונתי הכתיבה שלך קולחת ואינטליגנטית פשוט היה קשה להתעלם בשל דמיון כה עז למציאות |
|
0
|
| גיא 22 |
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2010
מישהו הגדיר פה כמו שצריך..
כתיבה קולחת ואינטלגנטית, זה מה שעלה לי בראש בדיוק .
מחכה בקוצר רוח להמשך וולבק. 
|
|
0
|
|
Morticia
|
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2010
electro-z כתב/ה: מתנצל אם נפגעת
זו לא היתה כוונתי הכתיבה שלך קולחת ואינטליגנטית פשוט היה קשה להתעלם בשל דמיון כה עז למציאות אני שוב עם אלקטרו הכתיבה שלך אכן קולחת ואינטליגנטית עד כאן הדמות שאתה כותב עליה לא זוכה ממני לכאלו מחמאות וזה לא קשור להיות הסיפור פנטזיה או אמת זה קשור למימד התכני, מעבר לצורני, של הטקסט עצמו אני חושבת שיתכן ויש אנשים שמוצאים דווקא את ההשפלה מידי אישה שברור להם שהיא במידה מה נחותה מהם, בדברים מסוימים לפחות, כדבר מרגש לצד אנשים שלא ממש מבינים את הריגוש שיכול להתקיים בזה לגיטימי ובלי שום כוונה לפגוע צריך לדעת איך לקבל ביקורת אמיתית ולא רק דברי חנופה |
|
0
|
| sagur |
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2010
למורטישה
תהיי בריאה
|
|
0
|
|
Morticia
|
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2010
Re: למורטישה וולבק כתב/ה: תהיי בריאה
תודה, גם אתה 
(לא כל ספר שלא קרה באמת במציאות אינו ראוי לשבת באזור הז'אנר הריאליסטי בספרייה ועומק הדמויות, לצד תבונתן, לא יכול להיות רדוד כי זה לא קרה באמת כהצדקה. וזה כי נדמה שהכתיבה היא שבאמת חשובה לך...) |
|
0
|
הדורבנים(נשלט)
|
לפני 15 שנים •
28 בפבר׳ 2010
מעניין
קודם כל, כתיבה מצוינת ומגרה. תודה. ותמשיך בבקשה.
מורטישיה ואלקטרו, מה שאתם כותבים מעניין אותי, כי אני ממש לא מרגיש כמוכם. ובדרך כלל אני מאוד רגיש לכתיבה שהדמויות הנשיות שלהם לא עמוקות מספיק. אבל פה נדמה לי שוולבק ממש יוצא מעורו ומאוד מעריך את הדמות של לילך, . (כמעט הייתי אומר משתדל מדי, אבל לא אגיד. יאללה קיבינימט, זה פורנו.) אז אקשה ואשאל: איפה ןבמה בדיוק ראיתם שהיא (או הן) נחותות ממנו? |
|
0
|