שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

ישן באלכסון

הפולניה​(אחרת)
לפני 14 שנים • 21 באפר׳ 2010

ישן באלכסון

הפולניה​(אחרת) • 21 באפר׳ 2010
לא אוהב קיץ
לא אוהב את הקיץ. ממש לא אוהב אותו. בקיץ הכל קיצוני כל כך - או שחם מידי או שקר מידי - בפנים המזגנים עובדים ללא הרף, הקור המלאכותי חודר לעצמותיי ומקשה את שריריי, ובחוץ החום והלחות מעיקים ומכבידים על הנשימה.
בקיץ אפילו פעולה פשוטה, כמו להיכנס לרכב חונה, נעשית משימה לא נעימה. כל פעם שאני נכנס למכונית שבושלה כמה שעות בלהט השמש אני נזכר בילדים האומללים ההם שנשכחו בטעות במכוניות ומתחלחל, ואחר כך נוזף בעצמי על עודף הרגישות שלי.
החיים הרי חייבים להימשך גם בקיץ, למרות שקופסת המתכת החמה כולאת בתוכה אויר לוהט שחורך את ריאותיי, והמגע הרותח של ההגה על כף ידי מקשה על הנהיגה.
בשנים האחרונות, בגלל המדוזות והזיהום, אפילו הים איבד את כוחו לנחם אותי. מכל חודשי הקיץ, השנוא עלי ביותר הוא אוגוסט - החודש הארור הזה - שום דבר לא מתנהל כהלכה באוגוסט.
סוף יולי תחילת אוגוסט היא התקופה הכי קשה בשנה. הכול רותח, אנשים מתלקחים בזעם מכל דבר קטן, הכול משתבש. כל מי שאני צריך לברר איתו משהו נסע לחו"ל, כל עסק שאני מתקשר אליו עונה לי בקול של משיבון שכולם בחופש ונא לחזור אחרי אוגוסט.
אפילו הקייטנות נגמרו, הרחובות מלאים ילדים משועממים, שידורי הטלוויזיה הפכו מטופשים וקופצניים להכעיס, נדמה שהמוח הקולקטיבי של ישראל יצא לחופש.
אוגוסט היא עונת הכנסים וימי העיון אצלו, ומשום מה הם מתקיימים בפינות הכי מרוחקות ונידחות של ארצנו.
"למה כנס של מחוז הצפון צריך להיות באילת?" השתוממתי עוד במאי.
"ככה זה." הוא ענה בפיזור נפש, רוכן מעל ערימת עבודות טעונות בדיקה. "אולי השיגו דיל או משהו? מה זה חשוב?" השליך את העט מידו בקוצר רוח.
"בוא הנה, תעשה לי מסג' בגב, אני הרוס מעייפות. יופי, כאן, וכאן, ויותר למטה, ועוד יותר למטה ..."
כרגיל אצלנו כל מסג' נגמר כשאני כורע בין רגליו, פי עסוק מכדי לדבר. בזמנו הכנס ההוא פרח לגמרי מזיכרוני, אבל לכל שבת יש מוצאי שבת ושוב אוגוסט בפתח.
לכנס באילת צירפו עוד יומיים של חופש לגיבוש ולהתאוששות מהנסיעה ומיד אחר כך מתקיים יום עיון מאוד מאוד חשוב בים המלח, יום אחד שנמתח באורח פלא לשלושה ימים - עוד דיל של ועד העובדים החרוץ מידי של ארגון העובדים הזה, ששובת בזמן הלימודים, אבל פעיל להפליא בחופש הגדול.
"אתה מבין שאין טעם, שמאילת אני אחזור הביתה לצפון, כשיומיים אחר כך יש יום עיון בים המלח." הוא אומר לי בקול ההגיוני והבוגר ההוא שאני שונא.
"ואיפה תישן עד שיתחיל יום העיון?" אני שואל, מחקה בצייתנות את הטון הבוגר שלו.
"חשבתי לקפוץ לביקור בדימונה אצל דודי? מזמן לא הייתי במכתש רמון, זוכר שביקרנו שם לפני כמה שנים?"
כן. אני זוכר. שנאתי את הביקור ההוא ואת דודי שלטש בו מבטים חומדים. תיעבתי את המדבר, את הזבובים, ואת המכתש הצחיח.
אני זקוק ללחות של הצפון, לירק, לאוויר הצונן, לעצים ולפרחים של הגליל. צוקים קירחים ומרחבי מדבר נוראי הוד, לא מדברים אליי. הוא פורח במקומות היבשים, הצחיחים והחמים הללו ואני נובל.
"יוצא שלא תהיה בבית כמעט שבועיים." אני עושה חשבון זריז וצל שחור ועצוב מתחיל לזחול לנשמתי.
הוא מחייך, ספק בשמחה ספק בהתנצלות. "כן. הייתי מזמין אותך, אבל הבנות נוסעות לפראג ואין לנו עם מי להשאיר את הילד, וחוץ מזה אתה שונא את האזור ההוא. לא נורא, תנוח קצת ממני. תוכל לישון באלכסון."
"שונא לישון באלכסון." אני רוטן בזעף.
"אני יודע, אבל תנסה. גם אני אתגעגע אליך." הוא מנסה לפייס אותי, מעביר את ידו על כתפי ומשם לחזי ולבטני, חופן את אשכיי ביד חמה, מועך את גופי תחת גופו.
"עזוב אותי!" אני דוחף אותו מעלי בזעם.
הוא צוחק רכות. "באמת? לעזוב אותך?" וכבר הוא מעליי, מרתק אותי תחתיו, מתגרה בי, נושך ומנשק, מלטף וצובט, מכאיב ביד אחת ומענג בשנייה.
"אל תעשה פרצוף כזה. אתה תהיה בסדר גמור. שבועיים זה כלום," הוא פוסק הרבה אחר כך, כשאנחנו מתקלחים יחד.
כנראה שאני ממשיך לעשות פרצוף כזה כי הוא שוב ודש בנושא, "גם אני שתקתי כשיצאת למילואים לשבועיים." הוא מזכיר לי.
"לא נכון. לא שתקת, וגם גילחת אותי." אני מוחה והזיכרון ההוא, הרחוק, מרטיט אותי מחדש.
"אתה רוצה לגלח אותי גם?" הוא צוחק. מניח את ידיו על כתפיי, משועשע. "איפה אתה רוצה לגלח אותי? כאן?" הוא מוריד אותי על ברכיי, לוחץ את פניי אל ערוותו המתולתלת. כל גופו הדק והכהה חלק לגמרי משיער, ורק שיער חלציו שחור, מבריק וסמיך.
אני לוחץ את פניי אל התלתלים הרכים, הממסגרים את הזין שלו, שואף את ריחו מלוא ריאותיי ומבין שאני מתחיל להיפרד ממנו כבר עכשיו.
"תיזהר עמי, אתה משחק באש." הוא מגחך, גאה באיברו ששב להזדקף בפי למרות שרק לפני כמה דקות ...
"לא איכפת לי." אני מסנן בזעף, וממשיך לשחק באש שבין רגליו.
"בוא, בוא, עכשיו תורך." הוא מושך אותי אליו, מורח את הזין שלי שגם הוא שב להראות סימני חיים בקרם קריר, ואז מושיב אותי על כסא הפלסטיק האדום, התמים למראה, שעומד בצניעות בפינת המקלחת שלנו, ממתין כל חייו רק להזדמנויות הנדירות ההן.
הוא נעמד בין ברכיי, מפנה אליי את ישבנו. רועד כולי אני מפריד את פלחי העכוז השריריים והשחומים, ומחדיר את לשוני לתוך הפתח העגול והכהה שטעמו חריף ומריר, מלוח ומתוק.
כמה חבל שהוא מרשה לי לעשות את זה לעיתים כל כך רחוקות. אני כל כך אוהב את הטעם הזה שלו, הייתי מוכן לפנק בלשוני את חור התחת שלו עוד זמן רב, אבל אחרי כמה דקות הוא מנמיך את גופו, עד שהזין שלי נמצא בדיוק מול הפתח העגול והמתוק של ישבנו.
אני מניח ידיים על מותניו, משפד אותו עליי בזהירות. חש איך האיבר הקשה שלי חודר לתוך הרכות המתמסרת והלחה של גופו, איך השרירים ההדוקים של החור שלו, נפרמים ונכנעים לקשיחות התקיפה של אברי הזקוף, ולא יודע את נפשי מרוב עונג.
אני כל כך אוהב את זה, החדירה האיטית הזו לתוכו, גופו הגמיש והחזק מתנחשל מעלי. נשען עלי בכל כובדו הוא מניח את כף ידי על איברו הזקוף, ואחר שומט את ידיו לצדדים, עכשיו הוא נתון לגמרי בידי. אני כל כך אוהב אותו כשהוא מרשה לעצמו להשתחרר ככה בזרועותיי - גונח, מתפתל, צועק בהנאה - הנאתו מעצימה את הנאתי מאה מונים.
הזיכרון המתוק הזה ינחם אותי במשך ימי הבדידות החמים והלחים הצפויים לי בלעדיו.
הוא יוצא עוד מעט. במו ידיי ארזתי את חפציו, בדקתי שלא חסר כלום, קניתי עוד בטרייה לנייד שלו, הטמנתי עוד ספר חדש בין גרביו.
אני מחייך, מראה פנים צוהלות, מאחל לו בילוי נעים, מבטיח שהכול יהיה בסדר, מסתיר את העצב שלי עמוק בפנים.
הנה, עוד נשיקה, עוד חיבוק ליד המכונית, נפנוף אחרון והוא איננו.

אני שב הביתה. הילד יושב מול כוס הקקאו שהכנתי, ומביט בי במבטו הפיקחי, ושוב אני נדהם כמה הוא דומה לו. אותן עיניים כהות, מלוכסנות, ממוסגרות בריסים עבותים, אותו חיוך, אותה הטיית ראש חיננית.
"מה אתה עצוב כל כך? שבועיים זה כלום. כולה אילת. זה לא חוץ לארץ." הוא מלטף את זרועי בניסיון ילדותי לנחם אותי.
"אני יודע חמוד, זה בסדר, אני לא עצוב." אני משקר לו ומפנה את גבי אליו בתירוץ של הכנת קפה.
"טוב, אני חייב להספיק להסעה. היום מסיבת הסיום של הקייטנה, תזכור שהיום אני חוזר מוקדם." הוא מזכיר לי.
"קח מפתחות שלא תיתקע שוב בחוץ, ואל תשכח הפעם לקחת כובע."
"ב ס ד ר !" הוא מסנן בקוצר רוח. נשמע בדיוק כמו אבי. "אל תהיה פולניה כזו." ופתאום הוא מחבק את מותניי, ולוחץ אלי את גופו הדק והרזה, מניח את לחיו על גבי.
"לפעמים כשאני לבד, ועצוב לי, אני בוכה." הוא אומר לי בקול שקט ובורח מהר.
איזה ילד מדהים, אין לי מושג איך הוא יצא כזה. לעומת הצרות שהוא עבר עד שהגיע לבית שלנו הצרות שלי הן כאין וכאפס.
איזה גלגולים עברו עליו לאורך שנות חייו המעטות, ובכל זאת הוא תמיד שמח, תמיד אופטימי, תמיד שר, ובאמת, מה זה כבר שבועיים?
לכל אחד מגיעה חופשה קטנה, והרי רוב הזמן הוא יהיה תקוע במלון מקורר מידי, וישמע הרצאות משעממות.
אז הוא יבלה יומיים אצל המכר ההוא שלו בדימונה, אז מה? בסוף הוא יחזור אלי.
אני נושא את ספל הקפה הלוהט לשולחן המטבח, פורס עוגה, מנסה ללגום קצת, ואז מניח את ראשי בין ידי ובוכה.

הצעה שאפשר לסרב לה
אחרי עשרים שנה יחד רוב החברים שלנו הם חברים משותפים. אני כבר לא זוכר מי הכיר את קובי ראשון, אבל נדמה שהוא תמיד היה שם, חבר של שנינו.
הוא בחור נחמד, צעיר קצת יותר ממני, נאה ומטופח מאוד. מחליף פרטנרים בתדירות גבוהה, מספר לכולם שהוא מעדיף לשמור את האופציות שלו פתוחות ולחיות בלי בן זוג קבוע. איש רעים להתרועע, מוקף כל הזמן בחברים ותמיד יש לו בדיחה חדשה או סיפור מרתק.
נדמה שהוא נמצא כל הזמן בתנועה, רץ מבילוי אחד למשנהו - מפאב לחדר כושר, ומשם למסיבת חוף מהממת, ומיד אחר כך קופץ ליוון או לספרד או לאילת.
הוא מאותם גברים שמקפידים על לבוש אופנתי ומתעקשים על מראה צעיר ומעודכן גם כשהוא נושק את הארבעים. עובד בעסק המשפחתי של הוריו ותמיד יש לו שפע של כסף ועודף זמן פנוי לבזבז אותו.
"מזל שיש לו הורים עשירים מספיק לממן אותו." העיר פעם אבי בעוקצנות כשראה אותי מביט בפה פעור באופנוע החדש שלו. "אחרת הוא היה צריך למכור את התחת החמוד שלו למאהב מזדקן בשביל לקנות את כל הצעצועים הללו."
אני תמיד שמח לראות אותו כשאני מבקר בתל אביב או כשהוא בא לביקור נדיר אצלנו, ולא נעלב כשהוא שואל בלגלוג טוב לב אם לא נמאס לנו כבר לחיות כבורגנים קטנים אי שם בירכתי צפון.
"שמעתי שאתה לבד עכשיו." הוא צוהל אלי בטלפון, וכמו תמיד נדמה לי שיש שמץ של התנשאות ידידותית בקולו העליז כשהוא מזמין אותי להיות המדריך שלו בטיול שהוא רוצה לעשות בכרמל עם הג'יפ החדש שלו.
הטיול נהדר. אנחנו מסתובבים בג'יפ הזהוב והמאובזר להפליא בשבילים של שמורת הכרמל שאני מכיר היטב, עולים על גג המנזר במוחרקה, צופים בנוף הנפלא של העמק ואחר כך נוסעים לאכול במסעדה האיטלקית החדשה בבית שערים.
אני עדיין זוכר את הזמן שהמבנה היה סתם בית קפה צנוע, אבל כעת הוא שודרג ונמכרות בו מנות יקרות להחריד של פסטות מיובאות הישר מאיטליה.
אחרי האוכל אנחנו מטיילים במערות הקבורה החשוכות והלחות, מועדים בין סרקופגים עתיקים מוארים בזרקורים דרמטיים שלא עוזרים לנו למצוא את הדרך בין אבני הגיר הפזורות על רצפת כוכי הקבורה המפחידים מימי בית שני.
קובי מצחקק כילד לשמע ההסברים המלומדים של המדריך כבד הראש, ונאחז בזרועי בחזקה. בדרך כלל אני מניח רק לבני משפחתי להיצמד אלי ככה, אבל באמת חשוך ולח שם, ואני כבר בקרתי במערות הללו פעמים רבות, בשבילו זו פעם ראשונה ולכן אני לא מוחה כשכף ידו משתלבת בשלי וכתפו נסמכת אל כתפי.
כשהוא מעיר בדרך חזרה שהוא מת לקפה ומקלחת אני מזמין אותו בתום לב להשתמש במקלחת שלנו, ועומד לחמם מים לקפה בעוד הוא שוטף מעליו את זיעת היום.
המקלחת שלו קצרה להפליא, ועוד לפני שהמים רותחים הוא במטבח, רק מגבת למותניו, ידיו על כתפי, ופיו על עורפי.
אני מגיב כמו ילדה מתבגרת והודף אותו מעלי בלי מילים, מסמיק ומבויש מכדי למחות.
"בחייך," הוא מגיב בקוצר רוח, "מה אכפת לך? הוא באילת עכשיו, בטח מזיין כל מה שזז. אתה הרי מכיר אותו, למה אתה כזה .... "
"כי אני כזה." אני עונה בעקשנות שמפתיעה גם אותי.
קובי לא מקבל את סירובי ברוח טובה. הוא מנסה להתעקש, שולח ידיים, מספר לי שכבר שנים הוא חולם להיות איתי לבד, מפציר ומציק, וכשאני עומד בסירובי הוא מספר לי קצת על מעלליו של אבי כשהוא מבקר בתל אביב בלעדי, ומצליח לגרום לי להרגיש טיפש ושמרן, ובכל זאת אני לא נכנע ומסרב בתוקף.
גם אחרי שהוא מוותר והולך סוף סוף אני לא נרגע. ברור לי שיותר לא אוכל להרגיש בנוח כשניפגש ושתמיד אתלבט אם לספר לאבי מה כמעט קרה.
אני יודע שמה שלא אחליט לעשות אצטער אחר כך, והכי גרוע, למרות הדחייה שעורר בי מגעו כשהיה לידי בכל זאת חיבוקיו, הנשיקות הצנועות שהצליח להגניב על כתפי ועורפי, עוררו אותי, וכעת אני מבולבל וחרמן.
למזלי הילד חוזר הביתה רעב ונמרץ אחרי שבילה כל היום בבריכה, וכשאני מתעסק בהאכלתו ובהקשבה לדיבוריו הזמן עובר מהר, אבל אחרי שהוא נרדם אני שוב לבד במיטה, מחבק את הכרית של אבי מגולגל בתוך שמיכת הפיקה שלנו ומתגעגע נואשות לגוף חם להיצמד אליו.
אבי מתקשר מאוחר מאוד ומצטחק לשמע קולי המנומנם. "איך היה הטיול עם קובי?" הוא חוקר, "נהנית?"
אין טעם לשאול אותו איך הוא יודע על הטיול. יש לו דרכים משלו לגלות דברים כאלו.
"היה טיול יפה מאוד, הג'יפ החדש שלו ממש נפלא. עלינו למוחרקה והראות הייתה נהדרת, והיה לנו מדריך מעולה בבית שערים. קובי הזמין אותי לאכול במסעדה האיטלקית. היה יום ממש כייפי." אני מדווח.
"ואחר כך הוא פשוט אמר שלום ותודה והלך לדרכו?" מהתל בי קולו של אבי.
"לא בדיוק. הוא רצה לעשות קודם מקלחת." אני אומר וחש משום מה אשמה.
"אני מקווה שהזמנת אותו לקפה אחרי המקלחת?" ממשיך אבי לחקור אותי, וצחוק קל מחלחל לנימת דבריו.
"כן. לא... בערך... בעצם הוא הזמין את עצמו, אבל לא קרה כלום." אני מסמיק ועונה תשובה מבולבלת, נדהם להרגיש איך הזין שלי מזדקר לשמע נימת ההיתול המשיי שקולו.
איך הוא הרגיש שלא סיפרתי לו הכול?
"עמי תרגיע." עכשיו הוא כבר צוחק בגלוי. "אני יודע שהוא הציע לך הצעות מגונות ואני יודע שלא קרה כלום. תפסיק להסמיק, אני מקווה שנפטרת ממנו בנימוס?"
"כן, בערך. הוא היה קצת עצבני, אבל הלך בשקט. איך ידעת?"
"איזה נשמה טובה טרחה לספר לי שקובי נסע לבקר אותך בג'יפ החדש שלו, וכבר מזמן שמתי לב איך הוא מסתכל עליך. לא היה קשה לנחש מה יקרה כשהוא יישאר אתך לבד."
הוא נשמע כל כך רגוע ובטוח בעצמו עד שבעל כורחי אני נעלב מעט.
"איך אתה יודע שלא קרה כלום?" אני חוקר בעלבון, "אולי כן קיבלתי את ההצעה שלו?"
אבי מתפוצץ מצחוק. "אני מכיר אותך. בטח הסמקת כמו בתולה וזרקת אותו מהבית."
"או שלא, רק אני והוא יודעים מה בדיוק קרה היום." אני מנסה לשמור על כבודי.
"טיפש קטן אחד." מצטחק אבי בלי להתרגש מדברי, "נכון שעומד לך?" הוא מפתיע אותי שוב.
"כן, קצת..." אני מגמגם, "כבר שבוע שאתה לא בבית ואני ...."
"כן, גם אני." הוא מתנשם, "עומד לי רק מלדבר אתך מתוק שלי, מה אתה לובש?"
"כלום, אני שוכב ערום במיטה."
"גם אני." מלטף קולו המוכר את אזני, מרעיד אותי כאילו היה לידי.
"אני מחבק את הכרית שלך." אני מתוודה.
"תדחוף אותה למטה בין הרגלים שלך." הוא מורה לי, "ותשכב על הבטן. השמיכה לידך?"
"כן, היא מסובכת לי בין הרגלים." אני אומר ומועך את הכרית שלו בין ירכי, מחכך אותה כנגד הזין הזקוף שלי.
"אני אתך עכשיו." עוטף אותי קולו החם, "אני מחבק אותך חזק, היד שלי מונחת על הבטן שלך ועכשיו היא יורדת נמוך יותר ויותר, אני מלטף לך את הזין ביד אחת, והיד השנייה בתחת שלך. אתה מרגיש אותה?"
"כן, כן." אני גונח חרש.
השמיכה הדקה והמחוספסת מגולגלת למעין חבל מחוספס ועבה שאני דוחק בין ישבני. נהנה לחוש את החיכוך והלחץ בחריץ התחת שלי. אני מזיין את הכרית שלו בעוד הוא לוחש לי מילות חיבה ומתאר לי איך הוא שוכב לצידי, מזיין אותי בתחת, ומלטף את אברי. כשאני עוצם את עיני אני מרגיש כמעט כאילו הוא איתי - קולו האהוב לוחש באזני, ריחו הטוב והמוכר שנשמר במיטתנו אופף אותי - זה לא אותו דבר, אבל זה הדבר הכי קרוב לדבר האמיתי.
אני מתפתל במיטה, מתנועע במהירות גוברת והולכת כנגד המזרון, ובסוף אני גומר בצעקה חרישית. דקה אחר כך אני שומע את הגניחה המוכרת שלו כשגם הוא מגיע לפורקן מצידו השני של הטלפון.
אחר כך אנחנו שותקים קצת יחד, מקשיבים אחד לנשימתו של השני, מרגישים קרובים למרות המרחק העצום, עד שהנמנום הנעים של אחרי זיון אוחז בנו.
" אני חוזר עוד כמה ימים, מיד אחרי ט"ו באב." הוא מנחם אותי ברכות לפני שאנחנו נפרדים, מסופקים, אבל בודדים.

חג האהבה שלי
את ערב חג האהבה ביליתי על גגו השטוח של קבר שייך אברק, משקיף על עמק יזרעאל. מעל קו האופק הציץ בי ירח ענקי, מושלם מידי בעגלוליותו הזורחת, קרוב אלי עד אי נוחות, מאיר באור זרחני חיוור את חלקת שיחי הצבר שמשתרעת מתחת לקבר.
מעלי מתנשא פסלו של אלכסנדר זייד, רכוב על סוס האבן שלו, מצל ביד אחת על עיניו ובידו השנייה אוחז ברובה.
המבנה הקטן והנמוך של הקבר משתופף בצניעות במורד הגבעה. רק כיפת הבטון בולטת ממרכז גגו כמו שד ירוק, עגול ומוצק. רוח קלה מרעננת את האוויר הדחוס. עץ התות העבות שגדל לפני הקבר מרשרש.
נוח לשבת על גג האבן השטוח הפולט לאיטו את חום היום, נעים להישען לאחור על הקימור המזמין של הכיפה, להשקיף לעבר הנוף המוכר והמרגיע של עמק יזרעאל.
קולות הדיר של אחוזת זייד נשמעים מרחוק ומידי פעם נשמעת צווחה של ציפור לילית. הנוף הלילי נהדר, הבירה קרה וטעימה, אם אבי היה לצידי הכול היה מושלם.
הוא היה אמור לחזור ביום שישי זה. התחלתי בהכנות עוד ביום חמישי. מיד עם שובי מהעבודה, מתעלם מעייפותי ומהחום, התחלתי לקרצף ולנקות את הבית כדי שיישאר לי די זמן לבשל ביום שישי.
"הוא בין כה וכה לא שם לב אם מלוכלך." העיר לי הילד כשניסיתי לרתום אותו לעבודות הבית.
בקושי הוא הסכים לגרף מעט בחוץ. היה עלי להפעיל את כל מלוא סמכותי כדי שיבטיח שמחר בבוקר הוא יסדר את חדרו לפני שילך לבריכה.
אני יודע שאבי לא ממש שם לב אם נקי או מלוכלך, אבל לי חשוב לקבל את השבת כשהרצפה שטופה והבית מסודר וכל דבר מונח במקומו. ככה לפחות עד מוצאי שבת יש אוירה טובה של סוף שבוע, וכולם מרגישים נינוחים ולחוצים פחות.
אני תמיד דוחה את שטיפת הרצפות לסוף. ככה לימדו אותי, להתחיל את הניקיון מלמעלה ולרדת לאט לאט לרצפה, ואז, כפינלה, לשפוך הרבה מי סבון על הרצפה ולשטוף החוצה את כל האבק והלכלוך.
רצפות נקיות ורעננות אני אוהב מאוד, אבל לשטוף אני מתעב אפילו יותר מאשר לגהץ.
שטיפת רצפות מזכירה לי את בית הילדים בקיבוץ שם נדרשנו לשטוף את הרצפות כל יום במו ידינו. אני מניח שזה באמת חינוכי מאוד שילדים ינקו לבד את הטינופת שעשו, אבל מאז אני שונא לשטוף. תורנויות המטבח הרבות שעשיתי בצבא לא הועילו לחבב עלי יותר את המגב והסמרטוט.
בדיוק כשהייתי באמצע חדר האוכל, בין הסלון שכבר היה נקי, לבין המטבח שהמתין לתורו, צלצל הטלפון ואני רצתי לענות בידיים נוטפות מי סבון.
זה היה הוא. "תשמע, מתארגן כאן איזה טיול ג'יפים. אני אחזור כמה ימים יותר מאוחר."
"כמה ימים?" שאלתי בקול שביקש להיות אדיש ואגבי, אבל הוא יודע מה מסתתר מאחורי הטון שווה הנפש שלי.
"אל תעשה עניין מעוד יום יומיים." אמר בקול מרגיע, כאילו חשש שאני עומד להתפרץ בעוד רגע, "אני אחזור ביום שלישי גג, אנחנו עוד לא סגורים לגמרי על התכנית."
"מי זה אנחנו?" אני שואל, והפעם אני לא מסוגל להסתיר את הטינה המבצבצת מקולי.
הוא נוקב בשמו של המכר ההוא מדימונה ועוד כמה, כולם מהקהילה.
אני חושב עליהם - חבורת גברים מטיילים במשך היום בישימון המאובק ונורא ההוד של מדבר יהודה, ובערב יושבים ומעשנים ג'וינטים לאור מדורה. מתמסטלים להם תחת שמי המדבר זרועי הכוכבים, ואחר כך חולקים שקי שינה בצל הג'יפים המאובקים ....
"יופי לך. תעשו חיים משוגעים." אני מסנן בחמיצות, "אל תשכחו שביום ראשון זה ערב יום האהבה. שימו לב, יהיה ירח מלא."
"נו, עמי בחייך ... אל תהיה כזה."
"אני לא יכול להיות אחר. אני כזה וזהו." אני עונה ומטיח את השפופרת.
הוא ממתין עוד חצי שעה ואז שב ומתקשר. עד אז כבר גמרתי לשטוף ואני מתקלח.
הילד מדבר איתו. אני דוחף את ראשי מתחת לזרם, מסרב להקשיב בעודי שוטף מעלי את הזיעה ומנסה להמס את תחושת האכזבה והבדידות תחת המים החמימים.
"אבי אומר שכנראה הוא יחזור עד יום שני בערב. הוא מוסר לך ד"ש ונשיקות." מעביר הילד את המסר בפנים אטומות, יודע היטב שאל לו להיקלע למריבה של מבוגרים, ומדלג למטבח.
"אל תדרוך לי על הרטוב!" אני גוער בו.
הוא קופא באמצע הדרך, המום מהטון הכעסני שלי, לא יודע לאן לפנות.
"אבל אני רעב, אני רוצה ..."
"אז תתאפק קצת. רק עכשיו שטפתי, אני לא משרת שלך!" אני נוהם בזעף.
"אל תצעק עלי!" הוא מתקיף חזרה, "אני לא אשם שאבי לא אוהב אותך יותר."
לרגע אני קרוב יותר ממה שהייתי מימי להכות אותו. גל עכור של זעם ושנאה שוטפים אותי, ידי מונפת, קרובה מאוד להנחת עליו, רק הבעת הבעתה שעל פניו עוצרת אותי.
"סתם, סתם אמרתי." הוא קורא בקול רווי דמעות ומרים יד צנומה ודקה להגן על פניו. "לא התכוונתי, הוא כן אוהב אותך." הוא צועק ונמלט יחף מהבית, זריז כמו חיית פרא מבוהלת.
אני צונח על המדרגה המפרידה בין הסלון לחדר האוכל וכובש את פני בידי. הילד הגיע אלינו בגיל חמש אחרי שעבר גלגולים רבים במוסדות ובמשפחות אומנות, וסבל מי יודע איזה התעללויות. עד היום הוא נלחץ כשמשאירים אותו לבד בחדר סגור. עד גיל עשר ישן עם אור במסדרון. בשנה הראשונה די היה במראה שלי או של אבי פותחים את חגורת מכנסינו כדי להטיל בו אימה.
בעמל רב זכינו באמונו וכיום הוא יודע שלא משנה איזה תעלול יעולל תמיד נהיה לצידו, וגם כשייענש יהיה עונשו צודק ולא מכאיב גופנית.
תמיד ניסינו לא לצעוק עליו ולהבין את הצד שלו, ועכשיו הרסתי הכול כי נתתי לילד הפגוע שבתוכי להשתלט עלי.
הכול בגלל השטיפת רצפה הזו, אני מהרהר בזעם שהפעם אני מפנה כלפי עצמי, ומי בכלל הולך ושוטף רצפות אחרי יום עבודה כל כך מעייף? אפשר לחשוב שלאבי אכפת.
אני יושב שם עוד קצת, מרחם על עצמי, כועס על אבי ועל שיטות החינוך של הקיבוץ, ואחר כך מתחיל לדאוג לילד שלא שב, ונזכר שהוא יחף ושאני בתחתונים בלבד.
אני לובש מכנסים קצרים ויוצא לחפש אותו.
הוא נמצא בבית העץ שבנינו פעם, כשעוד היינו צעירים ולא העלינו בדעתנו שאחד מאתנו יצא לטיול בלי השני.
הילד יושב על המעקה הרקוב למחצה, אדיש למרחק הגדול המפריד בינו לבין הקרקע.
"תזהר, אתה תיפול למטה." אני נחרד וממהר להקיף אותו בזרועותיי.
הוא מתרפק עלי, לחייו לחות מדמעות. "לא התכוונתי." הוא מתייפח.
"אני יודע, אל תבכה. נו, די, אני לא כועס, מספיק." אני נושא את הילד היחף בזרועותיי הביתה. הוא כמעט בן 12 אבל צנום ודק ונמוך לגילו.
אני מודאג קצת בגלל ממדיו הצנועים, אבל אבי מרגיע אותי. "גם אני התחלתי לגדול רק אחרי הבר מצווה. הוא עוד יגדל." הוא אומר בשלווה ומוסיף, "אל תהיה אימא פולניה, לכל אחד יש את הקצב שלו. העיקר שהוא בריא."
אני והילד אוכלים יחד ארוחת ערב, מתנהגים כרגיל, מחייכים זה אל זה בחיבה. הסערה חלפה, הכול נסלח, נרגענו. אחרי האוכל מקלחת ולישון.
כמה דקות אחר כך הוא שוב מתקשר. "הילד ישן?"
"כן. כרגע נרדם."
"הוא אמר לך שהתקשרתי כשהתקלחת?"
"כן."
"הוא פוחד שאני כבר לא אוהב אותך. אתה צריך להסביר לו שגם אם אני מבלה מחוץ לבית זה לא אומר שאני לא אוהב אותך יותר." קולו סבלני, עדין, מפציר כמעט.
"אני אסביר לו אבי."
"אני מצטער על חג האהבה. באמת ששכחתי ממנו לגמרי."
"עזוב, ט"ו באב זה סתם שטויות, חיקוי של ולנטיין די, המצאה קפיטליסטית שנועדה להגביר מכירת טבעות יהלום וממתקים בצורת לב."
שנינו צוחקים יחד, ונפרדים לשלום.

ביום שישי אני מרשה לעצמי לישון עד מאוחר ובמקום לטרוח ולבשל אני מכין לנו משהו קל לאכול. את השבת אני מבלה מול המחשב, משוטט באתרי אמנות שונים, מעטר את הבלוג בתמונות, קורא את כל העיתונים, יוצא לטיול ערב ארוך והולך לישון מוקדם כשאני אומר לעצמי שטוב לבלות את השבת לבד בשקט ובשלווה, בלי הפרעות.
כרגיל בעבודה שלי יום ראשון הוא יום מתיש ועמוס. הרדיו מרעים בלי הרף, לא חדל להזכיר לי שהיום ערב יום האהבה. טיפים לאהבה, שירי אהבה, ראיונות מתקתקים עד בחילה עם זוגות אוהבים חדשים וותיקים.
עד שאני חוזר הביתה אני כבר אחוז גועל מכל נושא האהבה, ואז הערב יורד והירח עולה, ענק צהוב ועגול שמציץ בי מקרוב מידי דרך החלון, מטיל בי אי שקט.
הילד ישן אצל חבר. אני לוקח בקבוק בירה קרה והולך לצפות בירח זורח מעל עמק יזרעאל, אומר לעצמי שזה סתם טיול ערב בלי שום קשר לחג המאוס הזה.
עד שאני חוזר הביתה הירח כבר נמצא במרומי השמים, חוזר שוב להיות קטן ולבן ומרוחק. לפליאתי אני מגלה את אבי ממתין לי על מדרגות הכניסה, בקבוק בירה מלא למחצה בידו.
הוא מפנה לי מקום לצידו, "תכננתי ללכת לחפש אותך ברגע שהבקבוק יגמר." הוא אומר בנחת ולוגם עוד לגימה.
אני יושב לצידו על המדרגה התחתונה, מניח את ראשי על ברכו, מתענג על מגע ידו המלטפת את עורפי.
"בסוף החלטנו לקצר את הטיול." הוא מספר לי, "רוני כל הזמן רב עם החבר שלו בנייד, ושמוליק היה מדוכא כי החבר שלו החליט לצאת למסיבה בלעדיו. חוץ מזה היה חם נורא. הטיול הזה פשוט לא היה זה."
"אני באמת מצטער." אני אומר בקול הכי משכנע שלי.
"כן, בטח." הוא מגחך, קם ומושך אותי אחריו, "בוא נלך לחגוג את חג האהבה במיטה שלנו."
ליידי תמרה​(שולטת)
לפני 14 שנים • 22 במאי 2010

Re: הנאה צרופה

ליידי תמרה​(שולטת) • 22 במאי 2010
פאני היל כתב/ה:
תמיד נהנית לקרוא את הסיפורים שלך

מחכה לסיפור הבא

פאני היל


גם אני

את ההומו הכותב החביב עלי ביותר.