underfoot |
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
אז מי עובד אצל מי בפאמדום?
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
underfoot • 28 באפר׳ 2010
יש לי חבר עם פנטזיה של רופא וחולה, הוא הרופא. אף אחד לא באמת מצפה ממנו לרפא מישהו, זוהי פנטזיה מינית שבה הוא לבוש ומתנהג כרופא והוא מתעסק עם מישהי שהיא החולה. הוא לא באמת רופא והיא לא באמת חולה, זה משחק תפקידים.
ומשום מה במשחקי הפנטזיה של השליטה הנשית פתאום נוצר פער, לעיתים נוצר הרושם שיש שני צדדים של אותו המטבע אבל הם בעצם עולמות מרוחקים, מצד אחד עולמם של הגברים הנשלטים, AKA עבדים, ומצד שני עולמן של הנשים השולטות. מצטיירת משמעות כביכול שלפיה הגבר עובד בשביל האישה, והיא מבחינתה נהנית מהשירותים ונמיכות הקומה הגברית שגורמת לו לקוד קלות ולסור למרותה של האישה. אבל כמובן שאין הדברים פועלים אלא לפי המטוטלת הפנימית שלהם והנה נודע לנו לפתע פתאום שלגבר הכנוע יש אופי לאו דווקא כנוע ושהוא יודע יפה מאוד מה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב, ואיך בדיוק מנחיתים לו את הסטירה בזווית של הפה, ואיזה נעל צריכה לדרוך לו על הראש ובאיזה אופן וכן הלאה. כביכול סתירה אדירה בין המוצהר לבין המציאות. אין אמת בפרסום. שליטה מלמטה. עבד של תשוקותיו וכן הלאה פנינות לשון שנועדו ללכת סחור סחור סביב הרעיון שגברים מסוגלים להפגין אנוכיות ולהיות קצת שמוקים. אבל גברים וגם נשים יכולים להיות שמוקים או לא, יכולים להיות קשובים לצד השני או באובססיה על עצמם וצרכיהם, אין שום קשר בין הנטיה המינית לפנטזיות על כניעות לבין ההתנהלות בפועל, העבד הוא שחקן בתוך סיפור משנה והגבר הוא האדם של סיפור המסגרת. לעבד אין שום דרישה מינימלית, כמו כל אדם שבוחש את החיים בשביל לדוג לעצמו ריגושים מיניים הוא אינו שועה לכלום מלבד השגת הריגוש. אבל לגבר, שהוא האדם, יש מחויבות רצינית, הוא צריך להיות קשוב לאישה שאיתו ולדאוג לענג אותה ולספק לה תשבוחות אהבה ואוזן קרויה.אין שבריר של קשר להיותו כנוע מינית או שולט מלידה, או סתם ווניל. אף אחד לא עובד אצל אף אחד בפאמדום כי גם כאשר יש ניצול ציני לכאורה, אין באמת ניצול משום ששני הצדדים נהנים ומרוויחים. המשחק מתנהל בתוך סוגריים תמיד, ומעבר לסוגריים יש אנשים הנמדדים באיכותם האנושית. מצד אחד דה-הומניזציה, ומצד שני אנושיות, והכל בכפיפה אחת. |
|
Shimmy(נשלט){Vents} |
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
Shimmy(נשלט){Vents} • 28 באפר׳ 2010
מה שיפה בצורה אירונית היא הדרך שעושים סאבים מתוך הרצון הבסיסי שלהם לגמור בסיטואציה מינית מסויימת .
בא גברבר שכולה רוצה שיובילו אותו. מהזין אם אפשר. פה סטירה, שם רגל דברים סטנדרטים וכמו איזה פליפר שבשביל דגים לומד לעשות תרגילים שונים ומשונים בדולפינריום מתחיל מאותו מקום ומסיים כשתאוותו נעולה והוא יודע שיורשה לפליפר שלו לקבל דג רק בסיטואציה התנהגותית מסווימת . וככה כמו באיזה תרגיל עוקץ לרמאים מתחילים נכנס הסאב בעיניים פקוחות לתוך המקום שבו הוא תלוי לחלוטין בדומית. להגיע לשם או לא תלוי לא מעט בנכונות של הסאב ללכת על מערכת יחסים יותר ממוסדת מסשנים וסטירות, גם ביכולת של הדומית לתת לו הרגשה שהוא רוצה להשביע את רצונה ושכדאי לו לעשות כן כי אז הוא ירגיש שלם יותר עם עצמו, פחות נלחם בחיים ברגילים. אבל מרגע שזה קרה? אין בכלל ספק מי עובד אצל מי. |
|
קייסי |
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
קייסי • 28 באפר׳ 2010
Shimmy כתב/ה: מה שיפה בצורה אירונית היא הדרך שעושים סאבים מתוך הרצון הבסיסי שלהם לגמור בסיטואציה מינית מסויימת .
בא גברבר שכולה רוצה שיובילו אותו. מהזין אם אפשר. פה סטירה, שם רגל דברים סטנדרטים וכמו איזה פליפר שבשביל דגים לומד לעשות תרגילים שונים ומשונים בדולפינריום מתחיל מאותו מקום ומסיים כשתאוותו נעולה והוא יודע שיורשה לפליפר שלו לקבל דג רק בסיטואציה התנהגותית מסווימת . וככה כמו באיזה תרגיל עוקץ לרמאים מתחילים נכנס הסאב בעיניים פקוחות לתוך המקום שבו הוא תלוי לחלוטין בדומית. להגיע לשם או לא תלוי לא מעט בנכונות של הסאב ללכת על מערכת יחסים יותר ממוסדת מסשנים וסטירות, גם ביכולת של הדומית לתת לו הרגשה שהוא רוצה להשביע את רצונה ושכדאי לו לעשות כן כי אז הוא ירגיש שלם יותר עם עצמו, פחות נלחם בחיים ברגילים. אבל מרגע שזה קרה? אין בכלל ספק מי עובד אצל מי. אוי, גדול! אין על פליפר. |
|
רפאל |
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
רפאל • 28 באפר׳ 2010
נשלט: מי שצריך שיצליפו בו כדי לצאת ולעשות את רצון עצמו.
שולט: מי שצריך שיתחננו לפניו כדי לצאת ולעשות את רצון עצמו. באופן פתטי משהו שני הצדדים צריכים איזה עובד שידרבן אותם לעשות בדיוק את מה שהם רוצים. ושניהם צריכים שזה יהיה "אמיתי" לגמרי. הוא צריך שהיא באמת תצליף בו ובאמת תכריח אותו. לא בשבילו, אלא כי בדרך פלא היא רוצה ממנו בדיוק את מה שהוא מפנטז עליו, עם נעל העקב על שפת הפה שלו בזוית המדודה. והיא צריכה שהוא באמת יתחנן. שיהיה נואש וכל הווייתו תצטמצם לתחינה לספק אותה עם הלשון ולשתות את כל הנוזלים שהיא מפרישה. אם היא לא מכריחה אותו באמת, ורק מרצה אותו - אז הוא מכריז על סכסוך עבודה. אם הוא לא מתחנן מעומק הלב, ורק מרצה אותה - אז היא מכריזה על סכסוך עבודה. ובשביל לשמר את האשליה הזו, שאף אחד מהם לא מנסה להכפיף את השני לפנטזיה שלו, הוא יגיד שהיא לא קשובה לו כשולטת, והיא תגיד שהוא מחפיץ אותה. ועוד כהנה וכהנה הגיגים פילוסופיים וניתוחים פסיכולוגיים. אלמלא זה היה מחרמן כל כך זה היה מצחיק. |
|
קייסי |
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
קייסי • 28 באפר׳ 2010
מי שפותח ראשון את השרשור המאה אלף על איך נשלטים מחפיצים שולטות מקבל דג!
גו פליפר, גו פליפר! |
|
Morticia |
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
Morticia • 28 באפר׳ 2010
סליחה שאני פה ממש לשנייה מתערבת אבל אחרי שקראתי את דברי רפאל אני פה רגע רק שאלה
(לרפאל כלומר) למה אתה מציג את שני הצדדים ככאלה כנועים ולמה אתה מגמד את כל עולם השליטה לאגו והצלפה? אני לא צריכה שיתחננו בפניי כדי לעשות מה שאני רוצה אני באמת לא כזו כנועה גם לא פאסיבית או נחבאת אל הכלים במיוחד... אה וגם לא ממש זקוקה להצדקת יכולתי לשלוט בסיטואציה כזו או אחרת באמצעות שוט ביד עד כאן ימשיך כבודו |
|
underfoot |
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
underfoot • 28 באפר׳ 2010
הפאמדום כעולם המתקיים בתוך מרכאות ונמצא מעבר לקו האירוניה, עולם שבו לא מתכוונים באמת למה שאומרים ולא אומרים את מה שבאמת מתכוונים. בעולם שכזה יש רק מלך אחד והוא הריגוש האולטימטיבי, או איך שאומרים - לגמור חזק, כל השאר זה תפאורה, מילים שמשרתות את הקו התחתון המתוח בתחתית.
שליטה נשית היא מושג אסתטי, עולם של דימויים, שיח של דמויות ולעולם לא מושג אמיתי עם משמעות. הכבוד לדרישותיה של האישה הוא סימלי ונועד לשרת מטרה אחרת שאינה רצון האישה, נהפוך הוא, האישה עצמה היא משרתת סמויה של המטרה האמיתית. אנחנו מזייפים כאב וסבל, מחפשים את תחושת ההשפלה העשויה מלגו (ואינה על-אמת, הכל בתוך הסוגריים, המרכאות). כמובן שאי אפשר לתחום את הפאמדום ולהפריד אותו לחלוטין מהעולם המציאותי משום שמאיפה יגיע הריגוש? הרי השולטת האידיאלית תהיה לא יותר מאשר שיפחה עם שוט, אישה שכפופה לחלוטין לגחמות הגבר שאיתה ומענגת אותו באופן חד-צדדי על ידי סיפוק הפטישים והפנטזיות שלו, יש אנשים שמוכנים לכך, הם אינם צריכים שום אופי מהאישה, הם ממציאים לה אופי והיא רק ממלאת משאלות פיזיות בעבורם. רוב הנשלטים (במרכאות כמובן) זקוקים למשהו קצת יותר משכנע, הם רוצים לחוש קצת שינאה אמיתית, קצת ניצול, אולי מעט כאב אמיתי, הם צריכים לבזוק קצת פירורי מציאות על עוגת הפנטזיה שלהם בכדי שתערב לחיך. וכמובן שיש נשים שחושבות שפאמדום זה שם נרדף למטריאכליות. כמה הוזה צריך אדם להיות בכדי לטעות ולחשוב שסטיה מינית של קבוצת גברים מסוימת משמעותה תיקון חברתי למעמדן של הנשים. כמובן שאין שום קשר נראה לעין. סטיות מין מזמינות עונג הדדי למי שמבין את משמעותו של המין, ומזמינות תסכול ומרירות למי שתולה תקוות גדולות לאהבה, כבוד והתחשבות שכביכול נובעים ממשמעות הסטיה (גבר כנוע ידאג לכל צרכי ויעשה לי טוב) כמו שידידי ה"רופא" או ה"שוטר" אינו חייב באמת להבין ברפואה ולתקן אנשים, או לשמור על החוק, אלא רק מחויב לעונגו המיני, כך גם ה"עבדים" אינם באמת עבדים של אף אחת, הם פרילאנס בחצי משרה לכל היותר. |
|
רפאל |
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
רפאל • 28 באפר׳ 2010
Morticia כתב/ה: למה אתה מציג את שני הצדדים ככאלה כנועים
כי הם כאלו Morticia כתב/ה: ולמה אתה מגמד את כל עולם השליטה לאגו והצלפה?
כי עוד לא ראיתי בעולם השליטה עיסוק רב בפיתוחה של אי-תלות, אוטונומיה עצמית, ומחשבה ביקורתית. |
|
Mary Jane |
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
Mary Jane • 28 באפר׳ 2010
אנדר,
רצוי שתהיה לך לפחות הענווה (גם אם מדומה) לציין את העובדה שמדובר בדעתך. מילא להביט/לחוות את הדברים בפרספקטיבה כה צרה ונדושה, אבל להאשים את כולם בכך?! |
|
רפאל |
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
לפני 14 שנים •
28 באפר׳ 2010
רפאל • 28 באפר׳ 2010
אנדר,
אני מסכים עם כל מה שכתבת. אני רק רוצה לפרט בעניין השולטת האידיאלית. היא כמובן צריכה להיות שפחה שמחזיקה בשוט, וכפופה לחלוטין לגחמות הגבר. אבל היא גם צריכה לפתח איזושהי אוטונומיה וחוסן עצמי. כלומר, היא צריכה להיות מספיק טובה כדי שתאמין שלא היא מצייתת לך אלא אתה מציית לה. איזו גלתיאה שקמה לחיים. כמובן שאם היא באמת כל כך טובה, אתה עולל להאמין לה, לחשוב שאיבדת שליטה עליה, ומלבד הריגוש גם לפתח חרדה מסוימת. אני חושב שהספר "וונוס בפרווה" עוסק בזה. מה שמחזיק את מרבית הספר הוא המתח של סוורין סביב השאלה אם ונדה עוד אוהבת אותו ועושה את זה בשבילו, או שהיא מאסה בו והתחילה לבוז לו באמת. כמובן שבסוף נשבר לה ממנו. אישה שמספיק מוכשרת כדי להיות אותה שפחה-שולטת אידיאלית, לא באמת תחפוץ בתפקיד הזה לאורך זמן. |
|