פרח לב הזהב

פרח לב הזהב

בכוח המוח​(שולטת) • 12 במאי 2010

"אִשָּׁה יְקָרָה, אַתְּ חוֹלָה בְּמַחֲלָה קָשָׁה,
מַחֲלָה שֶׁאֵין לָהּ תְּרוּפָה.
רַק דָּבָר אֶחָד יַעֲזֹר לָךְ- רֵיחוֹ שֶׁל פֶּרַח קָסוּם, פֶּרַח לֵב הַזָּהָב."

הנס כריסטיאן אנדרסן - פרח לב הזהב

*****

ואז נחזור מהמסיבה, אתה תפתח לי את דלת הרכב האחורית ואני אעלה איתו לשם.
אתה תתבונן בי במראה תוך כדי נהיגה, ואני אחזיר לך מבט.
היד שלי תנוח על הזין הצעיר והמתוח שמתחת למכנסיו.
אתה תנסה לחייך כשתראה את השפתיים הענקיות שלו מלקקות לי את כף היד,
אבל זה יהיה יותר עווית מחיוך.

זום אין -

מה שטוב בנער הזה הוא שאפשר לבגוד איתו בך בלי שהוא יבין בכלל. זה חשוב, כי הוא רק עץ הבעירה שלנו.
אתה קורא לזה תפאורה. אתה אומר: זה הכל תפאורה של הרצונות שלך, חוץ ממני וממך כלום לא קיים באמת.
זה עושה לי לרצות לבכות כשאתה אומר את זה, אבל אני לא מגלה לך את זה.
במקום זה אני אזיין אותך איתו, כשהוא בעצם רק דילדו כזה, דילדו רגשי מאוד מפותח.
אני לא אגלה לך שהכאב הזה שאני מצליחה לזקק ממך הוא הסם שאני כל כך צריכה.
שהסם הזה, הוא פרח לב הזהב.

אני רק אגיד לך - בא לי הלילה.
אני רק אגיד - היום אתה רק תסתכל כי בא לי מישהו אחר. אתה מבין? מישהו אחר שזה לא אתה.

זום אאוט -

כשאנחנו נגיע הביתה, אני אמשוך אותו אלי.
זה שאני עושה את זה כי אין לי דרך אחרת לבכות, לא אומר שאני לא מרוגשת.
אני אמשוך ואריח אותו. יש לו ריח צעיר ועוד לא מעוצב. לא של גבר. לא כמו שלך
אבל אני אנשום אותו עמוק, דווקא כי הוא לא כמו שלך. דווקא כי זה לא אתה.

אתה עכשיו יושב בספה ממול, אחרי שעמעמת אורות.

הוא מלטף אותי עכשיו, בגולמניות ובחוסר נסיון. מוזרה לו הסיטואציה..
אני נאנחת קצת יותר ממה שצריך.
אני נהנית קצת יותר ממה שבאמת.


זום אין -

כשהוא נדחק אל תוכי אני קוראת לך אלי, כדי לשתות את זה.
אני רואה את המבט המתכהה הזה שלך, אני רואה את הכאב נוגס בך.
ואני אומרת - זה כל כך טוב. הוא כל כך טוב.
ובלחש - זה לא מרגיש ככה איתך.
אתה מתחיל לטפטף את זה, טיפות מזוקקות של כאב זולגות.
זה הסם שמרפא אותי, פרח לב הזהב.


זום אאוט -

עכשיו כשנשארו רק גחלים לוחשות והוא נשלח לדרכו,
עכשיו אחרי שהרוויתי את הצמאונות החולים שלי כולם,
אני מחבקת את הכאב שלי קרוב אלי ומנחמת אותו.
אני מחבקת אלי את הכאב שלי שמסתתר בתוכך.
את כאב הדחיה, הקנאה, הכניעה וחוסר האונים.
מחבקת לאט..

אתה כבר מחייך.
ואתה אומר: טוב לך? ומלטף אותי,
ואני מאושרת פתאום ואומרת: כן..
ואתה אומר: זה בסדר, אל תשכחי, זה הכל תפאורה של הרצונות שלך , אין כלום באמת, חוץ ממני וממך.
ועכשיו, אחרי ששחררתי את כל הכאב הזה דרכך, זה כבר לא עושה לי לבכות..


זום אין -

לפעמים, כשאנחנו מדברים על זה אני רוצה להאמין.
להאמין שוב.
אתה צודק. זה לא יותר מדי לבקש.

רפאל • 12 במאי 2010

פתולוגי, ונוגע ללב. }{

יפה

זיקית • 12 במאי 2010

כתוב היטב, ואפשר להריח את הכאב הזה עולה מהטקסט.

newoldone • 12 במאי 2010

אוי, זה יפה.

זה הזכיר לי משהו קטן שכתבתי פעם, כשגיששתי את הצעדים הראשונים בעולמנו המוזר (ואני אסתכן בלהראות כמי שתופסת טרמפ):

נושאת עבורך את כאבך
הצרוב בעורי
בוכה אליך את כאבך
שהתאחד עם כאבי

אתה מחבק אותנו
אני בוכה אותנו
אתה מנחם אותנו
אני שוקטת אותנו.

על לחייך דמעות.


חוץ מזה, אני מקנאת במי שמצליח להרגיש את הקנאה בכל עצמתה המאכלת יחד עם מה שמעבר לה, יחד עם ה-"זה הכל תפאורה של הרצונות שלך, אין כלום באמת, חוץ ממני וממך." זה באמת אפשרי?

בכוח המוח​(שולטת) • 12 במאי 2010

אני חייבת להזהיר אותך שישנם כאלה המשוכנעים שאת ניק כפול שלי,
זה גם אולי הזמן להגיד שזה החמיא לי מאוד כששמעתי את זה..

אני לא יודעת אם זה אפשרי, ואם זה מחזיק מים לאורך זמן.
אני כן יודעת שזה המקום ממנו שותה הבדס"ם שלי, ולא משנה מאיזה צד של החוויה אני חווה אותו.
מהבחינה הזו בדס"ם הוא לא משחק מיני, אלא צורך עמוק, רעב, פצע מציק שחייבים לגרד אצל השני.
או אם תרצי, פתולוגיה, כמו שאמר רפאל.

אני מניחה שאצל אחרים זה לא ככה,
שבדס"ם הוא כלי לגירוי מיני ולקינק.
אני יודעת שיש כאלה שזה המנגנון שלהם,
לא יודעת כמה זה בריא

newoldone • 12 במאי 2010

רגע, את מנסה להגיד שאני לא??

(וגם מהצד שלי יש בזה מחמאה)



התהיה שלי היא ספצפית על הקנאה, על היכולת להחזיק שם במלואה את השניות - לקנא בשלישי הממשי, וגם להרגיש שהוא לא קיים אלא כתפאורה. משהו שאני לא מסוגלת לו.

בכוח המוח​(שולטת) • 12 במאי 2010

אני אענה לך ככה -
כשהייתי קטנה וראיתי סרטים עם סופים עצובים לא הייתי מצליחה להתאפק מלבכות.
כילדה דרמטית מאוד (), זה היה מאוד אמיתי בשבילי, למרות שזה היה רק סרט.
אבא שלי, היה מנחם אותי כך: די די, אפשר לחשוב שאני מת. את בוכה עליהם והם בכלל הולכים לקחת עכשיו את הכסף שהרוויחו מהסרט, מספיק אמרתי.

אז כן, החוויות שלנו יכולות לא להתחשב בהגיון וידיעה, אלא לסחוף אותנו עמוק אל תוך החוויה.
אני חושבת שהחוכמה היא לאסוף יפה את התפאורה ולהעיף אותה אחרי שהיא סיימה את התפקיד שלה, על מנת ליצוק אינטימיות זוגית בחללים שנפערו, דבר שמחזק את כל הקונסטרוקציה ולא הורס אותה.

newoldone • 12 במאי 2010

או קי, אבל זה עובד כשיש - במציאות החיצונית או הפנימית - גבול ברור בין המציאות ל"סרט" ויכולת פוטנציאלית להבחין בין השניים, גם אם הגבול מיטשטש באופן זמני (כי בלי שום טשטוש שלו הסרט לא יעבוד והחללים שהזכרת לא יפערו).

כך למשל, אנשים בד"כ יודעים שהם לא באמת כלבים, גם כשקושרים להם רצועה, נועצים בהם זנב ודורשים מהם לנבוח. אבל השפלה שבמקום "כלבה" תתבסס על "פרה/חזירה" (לאישה שמנה), או "עקומה" (לאישה נכה), או "לוזרית" למובטלת שנכשלת שוב ושוב במציאת עבודה, או "פגומה" לאישה שלא יכולה להרות, וכו' וכו', השפלה כזו עלולה להיות חוויה אחרת, לא? כי במקרים האלה הרבה יותר קשה לראות בה תפאורה שאפשר לקפל ולהעיף.

לי אישית קשה להבחין בתפאורה בסיטואציה של קנאה, ומתוך עולמי הצר העליתי את התהייה.

בכוח המוח​(שולטת) • 12 במאי 2010

את מדברת על תחושות דחיה שלדעתי מרכיבות את תחושות הקנאה.
פרה/לוזרית/עקומה/פגומה - אלה אמירות המייצרות תחושת דחיה חזקה. הרגשה שאני איכשהו לא יכול לבקש ולקבל אהבה כי אני לא מספיק טוב או ראוי ולכן לא רוצים אותי, או רוצים אותי רק לדברים מסויימים שמקבלים ממני. שההנאה והקרבה והאינטימיות שאנחנו כה זקוקים להן למען שלוות העצמי, נלקחים מאיתנו וניתנים לאחר שראוי להיות אהוב יותר.

התחושות האלה פותחות את החללים, וזה מה שצריך לקרות, אבל בלי שיצקו פנימה את הקרבה והאינטימיות, זה יהפוך למה שירסק את הקשר לחלוטין.

צריך הרבה זהירות כשמתעסקים בתכנים האלה, אנחנו נוגעים ברגשות הכי היוליים שלנו.

אני מניחה שלא לכל אחד ניתן לגעת במקומות האלה, רק למי שאנחנו בוטחים בו וברגשותיו כלפינו מאוד. כשאנחנו יודעים שהמקום שלנו מובטח ואנחנו אהובים ונחשקים ורצויים.


מה קורה כשמישהו לוקח אותך לשם ומשאיר אותך לבד בחשיכה בלי לעטוף אותך ולהזליג פנימה את מה שצריך?
אני מניחה (ואפילו יודעת) שהוא גורם לחוויה הראשונית והנוראית להתחזק, ולתפישה העצמית להצדיק את עצמה. אבל זה קצת דומה להבדל בין התעללות ובדס"ם, או בין יהירות לחוכמה.

סוגד שישים ותשע • 12 במאי 2010

לא מתערב לך בשיחה
אבל עד היום אני אוהב לבכות בסרטים