הביצים של גוש דן .

הביצים של גוש דן .

פסיכיאטר מתורבת • 24 במאי 2010

אין כמו להתנחם בבלוגים המשובחים של ליאור דיין ושות' .

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=eb681a54e5fab943de3637e1d1cb55f4&id=1259

אבל מעבר לכל ספק - יש לנו מדינה מזדיינת . ויפה נגיחה אחת קודם .

בבקשה . אתן רשאיות לגמור .



סיפורי ניו-יורק - ליאור דיין . - מעריב


יש אנשים שאומרים שתל-אביב מזכירה את ניו-יורק, זה בולשיט. זה כמו להגיד שמטוס הלביא (ז"ל) מזכיר אף-15. לא ברור לי איפה נמצא המכנה המשותף בין שתי הערים. ניו-יורק היא עיר שופעת גורדי-שחקים, כל בניין בניו-יורק הוא לפחות 50 קומות, ואילו תל-אביב שלנו היא עיר נמוכה שמורכבת בעיקר מבניינים בני ארבע קומות במקרה הטוב. בכל העיר המזוינת יש בסך-הכול שלושה מגדלים גבוהים (מגדלי עזריאלי), ואף אחד מהמגדלים האלו עוד לא החליט את מה בדיוק הוא מגרד: את השחקים או את הביצים של גוש דן.

אז אל תבלבלו לי את המוח שתל-אביב מזכירה לכם את ניו-יורק. תיכף תגידו לי שנתניה מזכירה לכם את מיאמי ומי יודע מה הלאה? נס-ציונה מזכירה לכם את נשוויל?

בתחילת השבוע הייתי בניו-יורק. נסעתי לשם לעשות כתבה למוסף "סופשבוע" על איזו תוכנית ריאליטי ישראלית חדשה שהצטלמה שם. כבר כמעט ארבע שנים שלא ביקרתי בניו-יורק ורק כשהגעתי שוב לעיר הזו נזכרתי כמה שניו-יורק מטורפת וכמה שאין לה אלוהים - לא בשמיים, ולא בטיימס סקוור, ולא ברכבת התחתית. העיר הזו אוכלת אנשי עסקים עם חליפות של ארמאני, דוגמניות שמוצצות לברוני סמים ממקסיקו, אמנים רב-תחומיים שמסתובבים בווילג' בלי כסף, בחורות צעירות עם כרטיסי אשראי ורישיון להרוג, מתרוממים שלומדים עיצוב תעשייתי, שחקניות לשעבר שמארגנות מסיבות חילופי-זוגות לעשירון העליון, שחקנים במיל' עם פרצוף מתקלף שמחפשים את הדרך חזרה לפנסליבניה ולאוקלהומה ולאילינוי, זונות אפרו-אמריקאיות בגיל התיכון, סרסורים רוסיים בגיל העמידה, סטודנטים לפילוסופיה מזרחית שמכורים לחדרי-כושר, ועיתונאים ישראליים, כמוני, שהגיעו לעיר בשביל לעשות כתבה על תוכנית ריאליטי חדשה. העיר הזו אוכלת את כולם, בלי חשבון. היא לועסת אותם ויורקת אותם לתוך הכלום של ניו-ג'רזי.

ישנתי במלון בטיימס-סקוור. כשהגעתי לחדר שלי, פתחתי את הטלוויזיה ובערוץ MSNBC אמרו שרשויות הביטחון עצרו בחור בן 30 בשם פייסל שחזאד והוא החשוד המרכזי בניסיון הפיגוע של מכונית התופת בטיימס-סקוור לפני שבועיים. הוא נעצר בשדה התעופה קנדי, שנייה לפני שהמריא לדובאי. איזה יופי, נשמתי לרווחה. לא באתי לכאן בשביל להתפוצץ, יש לי דברים יותר טובים לעשות מאשר להיהרג בפיגוע בניו-יורק.

רבע שעה אחר-כך הייתי בלובי של המלון. דיברתי בנייד עם אחד מאנשי ההפקה של תוכנית הריאליטי. כשסיימתי את השיחה והכנסתי את מכשיר הסלולארי בחזרה לכיס, פנה אליי הבחור שישב באחת הכורסאות לידי. "אתה ישראלי?"
"איך אתה יודע?"
"כי שמעתי אותך מדבר עברית בטלפון, לא?"
"זה נכון, דיברתי בעברית". הוא הצליח לזהות את העברית שלי בגלל שהוא גדל במשפחה יהודית עם זיקה עצבנית לשפת הקודש. מאז שהיה קטן הוריו הכריחו אותו ללכת לשיעורים פרטיים בעברית ועכשיו הוא יודע לזהות ישראליים בבתי-מלון בניו-יורק. לדבר עברית הוא לא יודע, אבל הוא יכול להגיד לכם מי ישראלי ומי לא. גם זה משהו.
"למי הצבעת בבחירות, לנתניהו?", הוא שאל אותי.
"לא הצבעתי לאף-אחד. לא משנה מי יהיה ראש הממשלה תוך שנתיים גג מוחקים אותנו מהמפה. אני מעדיף ראש ממשלה שישקיע בבניית תעלה מתחת לים התיכון שתוביל את אזרחי ישראל לחופים של יוון ברגע שהפצצות יתחילו ליפול, אבל לצערי אין מועמד כזה. לא ביבי, לא ציפי ולא ברק. אתה מבין, לפעמים יותר חשוב לדעת איך לברוח כמו שצריך, מאשר לדעת איך להילחם בכבוד - זה מה שאף אחד בממשלה לא מבין".
"ומי יפיל את הפצצות?"
"איראן, סוריה, לבנון, איחוד האמירויות, הבדואים, פקיסטן, מי לא..."
"ומאיפה אתה יודע את זה?"
"מאיפה? אני סוכן של 'המוסד'. מה נראה לך אני עושה כאן בניו-יורק?!".
"וואלה, אני לא מאמין. אפשר לשאול אותך שאלה?"
"אתה יכול לשאול, אבל לא בטוח שאני אוכל לענות לך עליה - מטעמי ביטחון שדה", אמרתי לו. "אבל שאל, קדימה".
"איך בדיוק תפסתם את אייכמן?"
"האמת, זה לא היה ממש מסובך כמו שזה נשמע, כולה אייכמן. אני מפריש מבצעים כאלו מתוך שינה", אמרתי והתרווחתי על הכורסא. "אם אני אספר לך את מי תפסתי אתמול ואיך תפסתי אותו, אתה תתעלף. אייכמן הוא זבוב קטן שעף לו בארגנטינה לעומת הבן-זונה שלכדתי אתמול".
"את מי תפסת אתמול?", הוא שאל מייד.
"אני לא יכול לספר לך מטעמי ביטחון שדה. אתה חייב להבין".
"אני מבין, אבל בכל זאת".
"לא בא לי לבגוד במדינה שלי היום אז אני לא הולך לספר לך וזה סופי. אולי מחר, נראה איך אני ארגיש מחר".

על הספה בקצה הלובי ישבו שתי בחורות צעירות וטריות, אחת בלונדינית והשנייה עם שיער צבוע סגול. הן נראו כאילו הן יצאו בזה הרגע מצילומים של סצנה לסבית אינטנסיבית בסרט פורנו. שאלתי את עצמי למה הן לא רוצות לשאול אותי כמה שאלות. למה הן לא מבקשות לדעת את מי לכדתי אתמול במו ידיי. דווקא הייתי מספר להן.

ביום הראשון שלי בניו-יורק היה קר. למחרת זה היה סיפור שונה: מזג-האוויר חייך אליי בחמימות והשמש התייצבה לעבודה. ביליתי את רוב היום ביוניון-סקוור (union square). הצילומים של תוכנית הריאליטי, באותו היום, היו ביוניון סקוור ואני הייתי ביחד עם כל הצוות בכיכר הזו שהייתה מלאה בעוברים ושבים. העיר חיבקה אותי ואני חיבקתי אותה בחזרה. הייתי שליו באופן יוצא דופן. כבר הרבה מאוד זמן לא צנחה עליי שלווה כזו, כמו שצנחה עליי באותו היום. זו היתה תחושה נדירה, שאין לי מושג איך משחזרים אותה. היה לי נוח באופן מוחלט ולא דאגתי לכלום. אפילו מכוניות הנפץ בטיימס-סקוור, והפעילות של המוסד והחימוש הגרעיני של אחמדינג'אד לא הטרידו אותי.

אין לי מושג מה גרם ליום הזה להתיישב עליי בצורה כזו מושלמת. אולי זה היה בגלל האנשים המטורפים שהסתובבו בעיר, אולי זה היה הרעש של הרכבת התחתית שתמיד מרגיע אותי, אולי זה היה בגלל קולקציית הנשים היפות שחצו את טווח הראייה שלי באותו היום, אולי בגלל שהיה אפשר להריח את החופש באוויר, ואולי זה היה סתם בגלל שישנתי טוב.


אבל לא באתי לבלות, באתי לעבוד. עם כל הכבוד למערכת היחסים הנפלאה שלי עם החוף המזרחי הפואנטה היתה ברורה: להגיע, לראיין כמה אנשים, לחוות את הצילומים, לקבל רושם ולחזור בחזרה לריקבון שלי בלוס אנג'לס. ולעשות את זה כמה שיותר מהר.

אחרי יומיים בניו-יורק שוב הייתי בשדה התעופה קנדי - הפעם בשביל לתפוס טיסה בחזרה ללוס אנג'לס.

היה לי עצוב שלא ממש הספקתי לנשום את ניו-יורק כמו שצריך ובנוסף הטיסה שלי התעכבה בשעה וחצי כיוון שהנשיא אובמה החליט להחנות את ה"אייר-פורס 1" שלו בשדה התעופה. אתם מבינים, כשהמטוס של הנשיא ממריא או נוחת בשדה תעופה כלשהו, כל הטיסות מקורקעות מייד עד שהנשיא ייעלם מהאופק. וזה לא משנה כמה זמן זה ייקח, ביטחונו של הנשיא חשוב יותר מחוסר הסבלנות שלי ושל שאר הנוסעים על טיסה 27 ללוס אנג'לס.

בינתיים הבחור שישב משמאלי במטוס הניח בצד את עיתון ה"וול-סטריט ז'ורנל" שהוא קרא, הביט בשעון בעצבנות ועיקם את פרצופו. אפשר היה לראות שהוא לא אהב את העיכוב בהמראה.
"אתה ישראלי, נכון?"
"איך אתה יודע?"
"כי אתה מחזיק דרכון ישראלי ביד שלך".
אכן החזקתי את הדרכון שלי בידי הימנית. "צודק", אמרתי לו בחיוך.
"תגיד לי משהו: זה נכון שאהוד ברק אוהב ללבוש בגדי נשים?"
"תלוי של איזה מעצב", אמרתי לו, "אם זה סתם איזה סמרטוט מזארה - אין סיכוי, אבל אם זו שמלה של מעצב אירופאי מכובד אז בוודאי שהוא ילבש את זה. תבין, לאהוד ברק יש טעם אנין והוא לא שם עליו כל שמלה, זו צריכה להיות שמלה עם נוכחות".
"מאיפה אתה יודע את זה?", הוא שאל אותי.
"יצאתי במשך שנה וחצי עם הנכדה שלו ויצא לי להכיר אותו מקרוב. לאט לאט אני ואהוד הפכנו ממש חברים טובים, ויצא לי לטייל בתוך ארון הבגדים שלו כמה פעמים. אפילו השאלתי ממנו שמלה של איב סן-לורן פעם. מה אתה חושב? גם אני נהנה לשים עליי, פעם בכמה זמן, איזו שמלה יפה".
הוא הביט בי והיה ברור שהוא לא מוצא את המילים הנכונות.
"וחוץ מזה כולם יודעים מה אהוד ברק לובש למבצעים של סיירת מטכ"ל".
"מה הוא לובש?", הוא שאל.
"אז ככה, אתה מוכן? דבר ראשון נעלי עקב של ג'ימי צ'ו, גרביוני-רשת הסוואה של ויקטוריה סיקרט, שמלה בצבע דובדבן של כריסטיאן דיור עם מחשוף נדיב, עגילי זהב מינימאליסטים בעיצוב של סטלה מקארטני, שרשרת פנינים בהשראת הנסיכה דיאנה וצמיד אלגנטי על יד ימין שהולך טוב עם העיניים החודרות שלו והאם-16 המקוצר".



לאחר שהמטוס המריא התחיל סרט במסך המרכזי. זה היה סרט מחורבן, בכל קנה מידה. זה היה אמור להיות סרט "סוחט דמעות" עם הריסון פורד בתפקיד הרופא החוקר וברנדן פרייז'ר בתפקיד האב הדואג שמנסה למצוא תרופה למחלה נדירה שאחד מילדיו לוקה בה. עוד לפני שהם הצליחו למצוא תרופה למחלה הנדירה, נרדמתי.

כשהתעוררתי הייתי כבר בלוס אנג'לס. החבר שאסף אותי משדה התעופה היה עצבני. הוא לא אהב את העיכוב בטיסה ואת העובדה שהוא היה צריך להמתין לי עוד שעה וחצי בשדה התעופה. "הנשיא הזה, איזו חוצפה יש לו להמריא ולנחות ככה בלי לדפוק חשבון לאף אחד. חבל שלא הצבעתי למקיין", הוא אמר.

התחלנו לנסוע לכיוון סנטה-מוניקה.
"אז איך היה בניו-יורק?", הוא שאל אותי.
"היה מעולה. היה כיף. אנשים מטורפים, בניינים גבוהים...".
"יצא לך לזיין שם?"
"לא, עוד לא פיתחתי מספיק מיומנות בשביל להשיג זיונים בערים זרות, בתוך פחות מיומיים".
"אז מה עשית שם?"
"בעיקר עבדתי: ראיינתי את המשתתפים בתוכנית הריאליטי ואת אנשי ההפקה ואת המנחים ואת שאר החבר'ה שהיו על הסט, וגם הסתובבתי בעיר ודיברתי עם כל מיני אנשים על כל מיני דברים: תעלות מתחת לים התיכון, אייכמן, קרוסדרסינג, שמלות של כריסטיאן דיור, אהוד ברק, סיירת מטכ"ל... אתה יודע איך זה..."
"האמת היא שלא נראה לי שאני יודע איך זה".

הבטתי מבעד לחלון על הבניינים הנמוכים של סנטה-מוניקה וחשבתי לעצמי שהעיר הזו מזכירה את רמת-גן, זה אותו הקצב, אותו גובה של בנייני מגורים, אותו החום ואותו דיכאון עירוני. כל מה שחסר פה זה דוכן סביח וקיבלתם את רמת-גן. איזו מחשבה נוראית.