התפכחות

התפכחות

זאלופון​(שולט) • 27 במאי 2010

נגה נאנחת. משהו דוקר אותה. דווקא על האדמה הכי חדה בעולם קרסתי, היא חושבת, ומשום מה המחשבה מעלה חיוך קטן על פניה.
מוטלת שיכורה באמצע שומקום, מתפלשת בקיא ובשתן של עצמה, לא מסוגלת להרים את הראש. זוכרת במעורפל שיש איזו מסיבה שהיה בה אלכוהול. זוכרת די בבירור שחלק לא מבוטל מהאלכוהול הזה מצא דרכו לתוכה, ואת חלקו כבר הוציאה. זוכרת במדויק למה.
אהבה נכזבת. כמה בנאלי זה נשמע. אהבה מסוגלת להעיף אותך לעננים, היא מנופפת אגרוף קמוץ לעבר קהל מאזינים בלתי נראה, והיא מסוגלת להטביע אותך במצולות. נמוך, כמה נמוך. מעוך. הפוך. יש למילים האלה משמעות בכלל?
היא מנסה להזדקף. ההלמות ברקותיה משכנעות אותה כי מוטב לה להמשיך ללחך עפר. משתרעת שוב על בטנה, שולפת קוץ טורדני ומשתינה על עצמה פעם נוספת. מה זה כבר משנה. כמויות מטורפות כאלה של וודקה חייבות לצאת, אז למי אכפת אם בתחתונים או על השיחים. זה לא שיש לה בשביל מי להיות ליידי. דווקא נעימה לה החמימות הזו למטה. שילך לעזאזל העולם הזה עם כל הכללים החברתיים שלו.

בכל זאת אכפת לה. כשהיא שומעת צעדים מתקרבים, היא מנסה להתחבא מאחורי השיח שלה. שלא יראו אותה ככה. בכל זאת הם רואים.
"נגה?" אלוהים. זה הקול שלו. מה הוא עושה כאן באמצע שומקום?
"לא" היא עונה.
הוא רוכן ומסובב אותה בעדינות, פניה המוכתמות אליו. עכשיו היא רואה שזה באמת הוא. זה רן. רן שלה, כבר לא, אבל בכל זאת. לידו עומדת המכשפה הרעה מהמזרח. המפלצת מלוך נס. האדונית והרוכל. רוכל? הדימויים מתבלבלים לנגה בראש. היא מחליטה להסתפק ב'מיכל' לעת עתה. מיכל הכלבה שלקחה לה את רן. מיכל שעכשיו בוהה בה במה שנדמה לה כתערובת של מבוכה, שאט נפש, לגלוג וחדוות ניצחון.
"שלום, נגה" אומרת מיכל, ונגה יכולה להשבע שהיא מחייכת בלעג. חייכי, מנוולת. זה הרגע הגדול שלך. חייכי. נגה מנסה לירוק עליה. תחת זאת היא פשוט פולטת רוק על עצמה. עכשיו מיכל מחייכת ממש. חיוך קטן, אבל ברור. איזה כיף לראות את האקסית של החבר שלך ככה, הא מיכל?
"דאגנו לך" אומרת מיכל, "נעלמת פתאום". רן שותק. הוא קצת בהלם.
"אז הנה אני, בריאה ושלמה" נגה מתאמצת לחייך.
"למה את שוכבת פה בגינה?" שואל רן.
"איזו גינה?"
"של מאיר".
"מאיר?"
"מאיר" רן מדבר לאט עכשיו, "מאיר כהן. מאיר שיש אצלו מסיבה עכשיו? מצלצל מוכר?"
אז זה אמצע שומקום. היא הצליחה להגיע רק לגינה. כמה עלוב. נגה מתחילה לצחוק. כמה פתטי.
"נגה? את בסדר?" רן מודאג.
"אני שופרא דשופרא. ציפורים מצייצות. הכל טוסט".
"הקאת?" זו מיכל.
"לא. אין הוכחות. לא מודה. מה תעשי לי?"
"את שיכורה לגמרי" יופי רן. נפל לך האסימון סוף סוף. היית שואל את השרמוטה לידך, היתה אומרת לך ישר.
רן אוחז בה ומרים אותה בעדינות למצב ישיבה. הלמות בראש. סחרחורת.
"תן לי לשכב" היא מתחננת.
"על החול? בתוך הקיא?" זו מיכל, הסדיסטית. "כמה שתית, נגה?"
"לכי מכאן, גם כן את. קישטה" נגה מתעצבנת. מיכל מלטפת ברכות את ראשה כמרגיעה גור כלבים זועף. "ששש" היא ממלמלת, "אנחנו נדאג לך". אם הייתי יכולה להרים את הידיים, חושבת נגה, הצוואר שלך היה מזמן ביניהן.

רן הגיע לכלל החלטה. "אי אפשר להשאיר אותה פה" הוא אומר למיכל, "ניקח אותה אלינו, נעשה ממנה בנאדם ובבוקר נחזיר אותה הביתה". אלינו, הוא אומר. זה כבר 'אלינו'. רק נפרדנו, יא מניאק. איך כבר יש לכם 'אלינו'?
נגה לא רוצה ללכת 'אלינו', אבל לא מצליחה להתנגד. פתאום לא יכולה לדבר. רק לשמור את הראש למטה. לא להרים למעלה בשום אופן, כי דופקים שם למעלה.
מיכל שואלת אם לא כדאי לקחת אותה 'אליה'. רן מסביר לה שנגה גרה עדיין עם ההורים ולא כדאי להביא אותה אליהם במצב כזה.
"תעזרי לי איתה" הוא אומר ותומך בה מהצד. מיכל מהססת לרגע. היא לובשת שמלה לבנה צחה ואלגנטית. נגה מגחכת ברשעות. נקמה קטנה. נקמה פורתא. לבסוף, בהבעת גועל מופגנת, מיכל שולחת את ידיה, נוגעת לא נוגעת, ומסייעת לרן להרים את נגה תוך שהיא נשמרת ככל יכולתה מלהתחכך בה.
"לא" גונחת נגה כשהם מתחילים לגרור אותה למכונית.
"מה לא?" שואל רן.
"היא שיכורה, רן, תתעלם ממנה".
אני לא רוצה לנסוע אתכם. תשאירו אותי פה. לא רוצה לראות אתכם ביחד וגם לא לחוד. לא רוצה שתראו אותי, בטח לא ככה. אל תייבשו לי את שלוליות הכבוד הבודדות שנשארו לי.
כל זאת ועוד רוצה נגה לומר. תחת זאת גופה מזדעזע כולו בידיהם, וכעבור רגע היא פולטת עוד קצת וודקה פלוס.
"איכס!" מתחלחלת מיכל ומרפה ממנה באחת. נגה מצטערת שלא כיוונה את הזרם אליה. רן לעומתה תומך בה כאחות רחמנייה, מסייע לה לכרוע על ברכיה ומחזיק את ראשה ברוך עד שהיא מסיימת להקיא. היא מניחה ידיה על צווארה, משפילה מבטה, מתנשמת. "אני מצטערת" היא לוחשת.
"לא קרה כלום" אומר רן ומלטף את שערה. כמה היא רוצה שימשיך ללטף את שערה. שווה להקיא בשביל זה.
"את יכולה לעמוד?" רן שואל. היא מנידה ראשה לשלילה, בקושי. "עם עזרה?" הוא מציע. נגה שולחת אליו את זרועותיה והוא אוחז בהן ומסייע לה לעמוד. לרגע הם כמעט מתחבקים.
"בואו" שוב מיכל צצה לה מאי שם. שבה ותומכת מרחוק, מדרבנת את רן, והם מתחילים ללכת כאשר נגה כושלת ביניהם. רן תומך בה מקרוב. לוחש באזנה שכבר מגיעים ושהיא הולכת נהדר ושאר מילות עידוד. זרועה על צווארו וזרועו כרוכה סביבה, כמעט כמו בימים הטובים. רק שאז היא לא היתה כל כך מסריחה ומטונפת. מסכן שכמותו. איך הוא מוכן בכלל להתקרב אליה? הוא לא שם לב שהוא מתלכלך?

מגיעים לאוטו. רן מבקש ממיכל לעזור לנגה להכנס למושב האחורי. הוא עצמו מתיישב בכסא הנהג ומתחיל לפרק מנעולים ולהרכיב את הרדיו והשד יודע מה. ידה האחת של מיכל מחזיקה בנגה בעורפה והשניה תומכת בגבה התחתון. היא מנסה לכופף אותה כך שתוכל להכנס פנימה ותוך כדי כך חובטת את ראשה בדופן המכונית. נגה נאנקת ומיכל קוראת "זהירות!" כאילו נגה אשמה. אני יודעת שעשית את זה בכוונה, כלבה. יומך עוד יבוא. נגה רוצה להכנס בעצמה אך מיכל לא מרפה ממנה, והיא אינה מסוגלת למחות. גם כאשר לבסוף היא מוטלת פנימה ללא עדינות יתרה, היא לא מוחה. העיקר שהיא יכולה שוב להתכרבל במצב אופקי. כל כך כואב להיות מאונכת.
נוסעים. אולי רק נדמה לה, אבל רן נוהג באיטיות, שלא כדרכו, ונמנע מבלימות פתע. הוא לא רוצה לטלטל אותי, היא חושבת, ומתיקות מציפה אותה. עדיין אכפת לו. לא נגמרה לו האהבה. כל המיכל הזו היא סתם אפיזודה חולפת. עובדה שחשוב לו יותר שלי לא תהיה בחילה מאשר שהיא תגיע 'אלינו' מהר.
נגה מפריחה לרן נשיקה באוויר. אולי הוא יראה במראה.

מגיעים. רק רן מחזיק אותה עכשיו, עוזר לה לעלות במדרגות. היא נשענת עליו הכי צמוד שהיא יכולה, שירגיש את חמוקיה, שייזכר. מיכל לא רואה או משימה עצמה כעיוורת. היא פותחת את הדלת לרווחה.
אז זה 'אלינו', חושבת נגה. הדירה של רן. עם הכורסה שהיתה רק שלו ואסור לאף אחד לשבת עליה, והמים שלוקח להם שעה להתחמם, והשטיח עליו הזדיינו היא ורן שלוש פעמים בלילה אחד. עכשיו פתאום זה נהיה 'אלינו' שהיא לא כלולה בו. ללא אזהרה מוקדמת מוצפות עיניה דמעות. היא ממצמצת כמיטב יכולתה בכדי לסלקן.
"בואי" אומר לה רן בחיבה, "נתייק אותך במקלחת. את בטח זוכרת את הדרך".
האמת היא שלא. משום מה אין לה מושג איפה המקלחת. היא לא בטוחה אפילו שהיתה לו מקלחת. בכל בית יש מקלחת? נגה לא מצליחה להחליט. רן מוביל אותה לחדר האמבטיה הקטן. שוב תוקפת אותה סחרחורת. היא נשענת על הקיר בחולשה. מיכל נעלמה בינתיים.
"תוכלי להסתדר לבד?" שואל רן בהיסוס.
להסתדר במה?
"הייתי מסתדרת עכשיו על השטיח" נגה ממלמלת. רן לא מבין. היא כל כך רוצה שיבין. מה לא ברור פה? איך היא יכולה להסביר זאת טוב יותר? תסכול גואה בה. תסכול וגם בחילה. היא נשנקת, ורק במאמץ רב מצליחה שלא להקיא שוב.
"אני מגעילה, רן" היא אומרת, קרובה לבכי.
"בכלל לא. את חמודה ומתוקה ורק קצת שתויה. זה שום דבר. בבוקר שוב תהיי חמודה".
נגה מחייכת חיוך רפה. היא חמודה. כשהוא כורך ידיו סביבה ומושיב אותה שעונה על דופן המקלחת, ידיה אינן מרפות מעורפו והוא נאלץ לנתק אותן בעדינות. היא יודעת שהוא עושה זאת בחוסר רצון. אפשר להרגיש בדברים האלה.
רן רוכן לעברה. פניו קרובות לשלה. נגה מנסה להרים קצת את ראשה למרות הסחרחורת כדי להביט בעיניו, אבל לראש חיים משלו והוא נשמט כל הזמן. רן רואה זאת ומוותר על מה שרצה לשאול. כנראה הבין לבד.
"בכל מקרה, אי אפשר להשאיר אותך בבגדים האלה" הוא אומר בהיסוס. אצבעותיו נוגעות בכפתורי חולצתה. התחושה מוכרת, נעימה.
"אני אדאג לה" אומרת מיכל שהגיחה לפתע, הקרחונים בקולה מקפיאים את חמימותו של הרגע. "תכין בינתיים את הספה". רן שוב מהסס. יעז? לא, לא הפעם. הוא ממלמל משהו על להביא חולצה ומתנדף. מיכל מביטה אחריו במורת רוח. נגה מבינה אותה. גם היא היתה קצת צוננת אם החבר שלה היה מחבק את האקסית שלו למול עיניה ומבטיח לה נאמנה כי היא חמודה. אז לתת לו להחליף לה חולצה? נעימה לה המחשבה כי מיכל חוששת מפניה.

מיכל מתבוננת בה, עיניה מצומצמות. אומדות את הטרף או שמא את הטורף? היא מתכופפת אל נגה ופורמת את כפתורי חולצתה בתנועות חדות.
"חייבים לרחוץ אותך" היא אומרת לנגה, ופושטת מעליה את החצאית. נגה מתכווצת, מושפלת. איפה רן שיגן עליה? בובה על חוט, זה מה שהיא, אבל החוט ביד הלא נכונה, היד שמסירה ממנה את חזייתה. נגה רוצה להסתיר את שדיה. היא רוצה גם שלא יקחו לה את התחתונים. אבל ידיה כבדות ואינן נשמעות לה, וגם פיה שותק. היא מצליחה רק לגנוח "לא" רפה וחסר משקל כאשר מיכל אוחזת בתחתוניה ומתחילה להפשיל אותן.
"עשית פיפי בתחתונים?" שואלת מיכל בגועל. היא מחליקה אותם מעבר לקרסוליה של נגה ומקרבת לאפה. כעבור שנייה היא מרחיקה אותם בתיעוב ומשליכה אותם הצידה. מבטה החודר ננעץ בנגה ומכווץ אותה עוד יותר. תחושת אשמה עמומה משתלטת על נגה. היא חשה כילדה סוררת שעושים לה נו נו נו. ראשה מושפל עוד יותר והיא ממלמלת "אני מצטערת".
"אין מים חמים, אז תצטרכי להסתפק במה שיש" מודיעה מיכל ביובש. היא מסובבת את הברז ומכוונת את הזרם אל הגוף העירום המוטל תחתיה על רצפת המקלחת. שטף חזק של מים קפואים הולם בנגה המסכנה. היא צורחת ומנסה להמלט על נפשה בזחילה גולמנית אל מחוץ למקלחת.
"שבי בשקט!" מצווה מיכל והודפת אותה חזרה ברגלה היחפה, אך נגה לא יושבת בשקט. המים המענים מקפיאים אותה ועורה מצטמרר. עדיין אינה מסוגלת להזדקף ואת נסיונות הבריחה העלובים שלה מסכלת מיכל פעם אחר פעם ברגל תקיפה שמגלגלת אותה חזרה פנימה ללא קושי. אבל אך היא מגולגלת על גבה ומיד היא שוב על ארבעותיה, רועדת מקור ומנסה לפרוץ לה דרך החוצה.
"זה בשבילך, טיפשה. בשבילך" צועקת מיכל. נפשה נוקעת והיא לופתת את נגה בכוח בשערה ומצמידה אותה לרצפה. נגה מייללת אך אינה נאבקת פרט לפרכוסים ספורים, שגם הם תוצאה של הכפור השוטף אותה יותר מאשר ניסיונות המלטות. רק שפתיה ממלמלות שוב ושוב את המילה "בבקשה". קר. כל כך קררר. כאשר מיכל סוגרת את זרם המים ומתחילה לשפשף את גופה בחוזקה עם הספוג היא אסירת תודה, הגם שהדבר מביך אותה. מיכל עושה עבודה יסודית ואינה מתביישת להעניק שפשוף נמרץ גם לאיברים אינטימיים.
"תפשקי" אומרת מיכל. נגה מכווצת רגליה, נכלמת, אך מיכל מפשקת אותן בקוצר רוח ומתחילה לחכך את הספוג ביניהן. נגה גונחת רכות. לפתע היד האוחזת בשערה נמתחת לאחור, מאלצת אותה להרים מבטה אל מיכל. סחרחורת.
"זה בגללו, נכון? בגללו התמסטלת ככה הערב" מיכל לא חדלה מלשפשף עם שהיא מדברת.
"די" נאנקת נגה.
"תעני לי ואעזוב אותך" מבטיחה מיכל. "זה בגלל רן? בגלל שעכשיו הוא איתי?"
הסחרחורת גוברת ובחילה מתלווה אליה.
"אני לא מרגישה טוב" לוחשת נגה.
"אני יודעת שזה בגללו" אומרת מיכל בסיפוק ומרפה משערה של נגה, שראשה שב וצונח מאליו. מיכל פותחת את זרם מי הקרח הישר אל בין רגליה של נגה. נגה מזדעזעת וממהרת להצמיד ירכיה. מיכל מצחקקת.
תצחקי, חושבת נגה. אני שומעת את הפחד בצחוקך, ואני יודעת מה מקורו. הרגשנו באותו הדבר, את ואני. הלילה עוד ארוך. בסופו אולי אהיה אני הצוחקת ואת על הרצפה, ובדיוק מאותן הסיבות.
תהליך השטיפה עובר בצורה חלקה. בתחילה מיכל מאלצת את נגה לשכב בשקט על גחונה באמצעות לחיצת רגל על גבה, אך משהיא מבחינה שזו חדלה להתנגד ואף מחייכת לעצמה משום מה, היא אינה דורכת עליה עוד ואף אינה מאריכה את התהליך שלא לצורך. כאשר היא שבעת רצון מהתוצאות היא סוגרת את המים ומודיעה לנגה שהיא חזרה לציוויליזציה.
נגה מתיישבת בכוחות עצמה. היא מרעידה בכל גופה ושיניה נוקשות. זרועותיה חובקות את גופה העירום בניסיון נואש להתחמם. "מגבת", היא מתחננת, אך מיכל לא זזה. עומדת מעליה ובוהה בה, מהורהרת. רק לאחר רגעים ארוכים היא מתנערת, נוטלת מגבת ומייבשת ראשית את עצמה ואז את גופה הנוטף של נגה.

רן מביא בגדים. הם משלו. גדולים על נגה בהרבה אבל נעים לה בתוכם. חום מענג מתפשט בה. רן מביט בה נאבקת בחולצה המגיעה כמעט עד לברכיה ופורץ בצחוק. היא מצטרפת לצחוקו, חשה באוויר ביניהם מתמלא מתח חיובי. מתח. שיעורי פיזיקה קופצים לה לראש.
"יש הפרש פוטנציאלים בינינו" היא מצטחקת אליו. הוא לא יורד לסוף דעתה, אך זה לא משנה הפעם. העיקר ששוב זרועותיו סביבה. המקלחת עוררה אותה ונדמה לה שהיא כבר מסוגלת ללכת בכוחות עצמה, אך היא מניחה לו בכל זאת לתמוך בה ולהושיב אותה על הספה המכוסה סדין פרחוני וכרית תואמת. על השולחן הקטן שלפניה מונחות שתי כוסות קפה וכוס שוקו חם. הוא זוכר שאני לא אוהבת קפה, מחייכת נגה לעצמה פנימה. כל איבר בו זוכר אותי, שואף אליי. המורה לפיזיקה אמר שכל מתח חייב להתפרק.
היא לוגמת מהשוקו.
"איך?" שואל רן.
"מתוק כמוך" היא משיבה בבת שחוק.
"את שיכורה לגמרי" מגחך רן. מיכל נועצת בו מבט חד.
"אני זוכרת את השוקו הראשון שהכנת לי" אומרת נגה בקול חולמני. "אמרת לי אז שאתה קורא בשוקו וביקשת להסתכל על הכוס כשסיימתי. אתה זוכר?"
רן מהנהן. הבעה מוזרה על פניו.
"נתתי לך והסתכלת, ובארשת הכי רצינית שראיתי עליך אי פעם אמרת: 'את האישה שלי, נגה. השוקו אמר דברו'. ואני בהיתי בך וניסיתי להבין אם אתה רציני. ואז נישקת אותי..."
רן דומם. "את זוכרת מילה במילה..." הוא ממלמל בפליאה כעבור רגע, ולא מוסיף. שתיקה משתררת. למשך דקה או שתיים אין איש מדבר, עד שמיכל מפירה את הדממה.
"יאללה" היא אומרת. "לישון". והיא נושקת בחטף לרן וחומקת לחדר השינה.
רן מפנה את הכוסות. נגה נשכבת לאורך הספה ולא גורעת ממנו עין. הוא חוזר ומתקרב לעברה. התרגשות גואה בה, תרה אחר פתח דרכו תתפרץ. הלילה. זה יקרה.
"תודה" היא אומרת. רן עושה תנועת ביטול בידו ופורע קלות את שערותיה, הלחות מעט עדיין. הוא פורש עליה שמיכה דקה ומהדק אותה אל גופה. "נוח?" הוא שואל ונגה מהנהנת. רן מחייך.
"לילה טוב נגה'לה" הוא אומר בחיבה.
"לילה טוב" לוחשת נגה.
"מותק? אתה בא למיטה?" קולה של מיכל בוקע מחדר השינה. מותק מעניק לנגה חיוך אחרון ופונה ללכת בכיוון הקול.
נגה מזדקפת במאמץ, נאחזת במושב הספה. "רן?" היא קוראת אחריו חלושות.
רן שב אליה, סימן שאלה על פניו.
"רני" נגה מחייכת בלאות. עיניה זוהרות בתערובת מטורפת של תקווה ויאוש. היא יפה מאד עכשיו. כשהיא מדברת קולה חם, מלטף.
"אני אוהבת אותך".
הלב שלה הולם בקצב משוגע. זה בטח האלכוהול.
רן מחייך בסלחנות והודף אותה בעדינות חזרה למצב שכיבה.
"תשני קצת נגה'לה. בבוקר תרגישי הרבה יותר טוב" והוא רוכן אליה ונושק לה על מצחה, מסתובב והולך. בדרך לחדר השינה הוא מכבה את האור.
נגה שוכבת בחושך. היא לא ישנה קצת. הקפיצים בחדר השינה מתחילים לחרוק. היא גם לא תרגיש הרבה יותר טוב בבוקר.
היא אופקית לגמרי ובכל זאת יש לה בחילה.

Winner​(מתחלפת) • 27 במאי 2010

נורא

זה כ"כ טוב

שוסי • 27 במאי 2010

שאני קצת מקנאה במי שעוד לא קרא את זה.

וואו

רחפנית-הדומית המרחפת​(שולטת) • 27 במאי 2010

כתיבה מדהימה ומרתקת.
שאפו ענקי.

טעימה אוהבת • 27 במאי 2010

מלאת תקוה לפרק ב' וגם ג' וגם ד' וגם...
ושהכתיבה הקסומה והסוחפת שלך לא תיגמר לעולם.

קנטור​(שולט){חתולהלה} • 28 במאי 2010

מקסים ונוגע ללב איכשהו ציפיתי שהיא תהפוך לשפחה שלהם,
האם זה פרק ב' או שזה תם ולא נשלם וכאן אנו מושארים להפליג על כנפי דמיון?

Brave Dwarf • 29 במאי 2010

כהרגלך, כתיבה נקיה שמפתה לקרוא עד הסוף. שאפו.
לא התחברתי אל הפואנטה (יותר נכון לא מצאתי אותה) אבל זה לא משנה.


מה שכן מעניין אותי זה למה ב"כללי"?

למה לא במגזין או ביצירה מקורית? אולי אני מפספס משהו, אבל לדעתי לו הסיפור היה מופיע באחד מהם, הוא היה זוכה להרבה יותר צפיות.

ובעיקר - למה לא בבנים על בנות? אתה בנים על בנות ומבחינתי די בכך כדי שכל מה שאתה כותב, ייכתב שם. ובכלל אתה חסר.

בלוסום​(לא בעסק) • 29 במאי 2010

התחלתי לקרוא בסקרנות מהולה בגועל, אך שמחה שצלחתי עד הסוף. פשוט טוב!
היהיה המשך?
ולמה באמת בכללי? (:

בכוח המוח​(שולטת) • 29 במאי 2010

מרגש, כתוב נהדר, ובאמת שזה לא משנה היכן תכתוב, הייתי מוצאת את זה גם באלפוני

ניסיתי לחשוב לאורך הסיפור איך יגמר הסוף, אבל אין באמת סוף "נכון" למשולש כזה,
מצטרפת לאחרים שמבקשים להפוך את זה לסיפור בהמשכים.

נ.ב.

בלוסום​(לא בעסק) • 29 במאי 2010

יש לי בקשה - שזה לא יהפוך לסיפור על שלישיה... ניתן בהחלט להשאיר זאת סיפור על זוג, מונוגמי, קלאסי שכזה...