ginger |
לפני 14 שנים •
5 ביוני 2010
כמה דברים על השליטה ביצר.
לפני 14 שנים •
5 ביוני 2010
ginger • 5 ביוני 2010
הרבה בעולם מורכב מנמוך ומגבוה.
ישנם חיבורים של מטה וישנם חיבורים של מעלה. עוד ביוון העתיקה, התחבר החלק התחתון של הגוף, כמו אזור החלציים, עם היצר הפיזי והחלקים הגבוהים יותר, כמו הראש, עם הרוח, הנפש והנשמה או הרגש אם תרצו. יש קשר הדוק ולא פשוט בין מעלה למטה, בין היצר הריגשי ליצר המיני כאשר נקודת החיתוך שהיא נקודת החיבור הינה בין השאר מבט ומגע. כשדברים ממצים את הפיזיות שבהם - ישנה השאיפה לרגש, לרוח וכאשר דברים מרחפים ומתקיימים באוויר ולא על הקרקע, הם נתפשים תלושים, דימיוניים, פנטסטיים ונדרש מהם הקיום הפיזי. אם כן, ישנו צורך באיזון הפיזי והריגשי, בין הנמוך לגבוה (או בין הריאליזם לבין הוירטואליזם אם תרצו). חקר המקומות האלו (הנמוכים והגבוהים) מביא לגילויים מעניינים של אדם על עצמו ועל האופן בו פועל העולם ועל האופן בו הווה העולם. (הולך להיות מורכב בהמשך. למי שאינו בנוי לכך - חלון\דלת יציאה) שאלת האיפוק. האיפוק והשליטה ביצר, דהיינו מתי להניח ליצר להתקיים, להתפרק ולהיות פיזי (1) ומתי לעכב אותו. אם ארד יותר נמוך כדי להסביר את העניין - הרי שאדבר על אורגזמה. ישנו העונג אשר מופק מעצם הגמירה והשיחרור של היצר להיות. באותה מידה ישנו העונג מן איפוק והשליטה ביצר שלא להניח לו להתפרק. שני סוגי העונג הנ"ל, בעיני, הינם תמונת מראה האחד של האחר: יש ושולטים (או "שולטים") נהנים לעכב\למנוע או לשחרר את האורגזמה של שפחתם ונהנים לשלוט בה (בגמירה ובשפחה). יש היוצרים בה למידה מסוג ההתנייה הקלסית של לגמור לפי סימן מסוים (2). זוהי שליטה חיצונית ביצר. שליטה של אדם "זר" בהתנהגות אינטימית שבין אדם לעצמו (3). יש בי הרושם כי המצב הרגיל שבין בעלים לשפחתו הינו מצב של איסור גמירה (על משקל איסור נגיעה מעולם אחר) וכי כדי להתפרק ולהפוך יש לאין - נדרשת רשות. אותי מעניין הרבה יותר - המצב ההפוך בו הרשות נתונה בשגרה ונלקחת לפרקים רק לעיתים רחוקות. במקרה כזה, המניעה והאיפוק יהיו הרבה יותר קשים מאחר והם אינם חלק משגרה שכן השגרה היא היתר ולא איסור ולא מניעה. כאשר השגרה הינה מניעה - התוצאה היא דיכוי היצר (וזו כבר שאלת ההיפוך (6)). להתיר פורקן או למנוע פורקן ? כשמביטים בשאלה הזו במובנים הפיזיים הנמוכים שלה, היא למעשה רדודה מאוד. תתן לה לגמור או לא תתן לה לגמור מתוך האנוכיות שלך או מתוך הסדיזם שלך או מתוך היצר הפיזי של שניכם. אם היא טיפוס חרמן - יהיה לה קשה להפוך את השגרה שלה לאיפוק. אם הגמירות קשות עבורה - הפורקן יהיה האתגר איתה. אך ישנו מבט נוסף גבוה יותר בשאלה זו, כשלמעשה במילים אחרות, היא שואלת האם להיות או לא להיות (שאלת היש והאין, שאלת ההיפוך): האין - אינך מרשה לה לגמור. השגרה שלה היא שגרת מניעה ואיפוק. יצר הוא דבר שמצריך המון כח פנימי כדי לדכא (4) ולהפוך את היש לאין. במקרה זה - NOT TO BE. היש - אתה מרשה לה לגמור. השגרה שלה היא שגרת היתר. היצר במצב זה משוחרר (5). במקרה זה - TO BE. אז להיות או לא להיות ? (6). אם לחזור לשאלת האיפוק, שכן טרם מוצתה, הרי שיש עוצמה רבה מאוד בשליטה של אדם ביצרו (בינו לבין עצמו). ישנן תרבויות בהן נמנעים הנזירים מפורקן מיני על מנת לעלות קומה לעולמות עליונים (אני תוהה ביני לביני, מה מביא לשם, האם הדיכוי עצמו של היצר וההעדר שלו שמא עודף היצר שמשגע ויכול להוציא אדם מדעתו כל כך שהוא עולה ברוחו מעלה ואינו זקוק יותר לפורקן הפיזי). מאידך לדוגמא זו - מונחת טכניקת הטנטרה (שלא ארחיב עליה כאן. שווה עיון קליל בויקיפדיה). השליטה ביצר מאפשרת חופש שרק בהתחלה נראית על פניה כמו כלא, מאחר והוא משחרר מן הצורך להישלט ע"י היצר. הבחירות וההחלטות אינן נובעות מבין הרגליים כי אם מגבוה יותר. וכשהגבוה יותר (ריגשי, רוחני וכו') מתמלא, הוא מבקש את קיומו הפיזי ועניינים של בין הרגליים הופכים להיות ביטוי לחיבור וקשר שמתנהל ברמות הגבוהות. התנועה מעלה מטה (ברב משמע) אם כך, הינה רבת משמעות, עוצמתית והכרחית והשליטה ביצר הינה אומנות יצירתית מענגת על שני פניה . הערות: 1 מעניין הדבר כי כדי לקיים את היצר יש להופכו לאין: בפעולת הקיום מפריש הגוף דבר מתוך עצמו והופך יש ל-אין מבפנים החוצה (וכדי לעשות זאת, על החוץ להכנס אל הפנים, או בין רגליו אל בין רגליה). 2 יש זוגות שזוהי משאת נפשם ובדבר זה הם רואים את מהות השליטה - "היא גומרת רק לפי הוראה", "היא תגמור בספירה עד עשר", "היא תגמור ללא מגע - במילה, במבט". אני לא יודעת אם כולם אכן ערים להשלכות של מה קורה כשאתם נפרדים וההתנייה מוטבעת בה זה מכבר. אתה מניח לה ללכת ואת כל עבודת השחרור היא צריכה לעשות לבדה בכוחות עצמה ולטפל בהתנייה המוטבעת בה במו ידיה. אני חושבת שבמובן כזה או אחר, זה דבר שכל נשלטת נתקלת בו לאחר פרידות. אלו שיירים שעליה לנקות לבד מתוך עצמה ומתוך נישמתה, ניקיון שיוצר חללים הן בגוף הפיזי, הן בנשמה. תלוי כמה עמוק היה הקשר וכמה עמוקה היתה ההתנייה. ואז זה כבר לא משחקי מין. 3 מאחר ואורגזמה ברגע השיא שלה הינה חוויה של אדם בינו לבינו (אפילו שהגוף הינו בינו לבינה). 4 דיכוי - עצם הדיכוי מצריך הרבה אנרגיה כדי לשמור אותו. תחילתו מביא להרבה מאוד גירוי שכן, האיסור והמניעה מפתים מאוד וקורצים ומתגרים ביצר ומייצרים שלולית. ככל שהמניעה תהיה חריגה יותר ולא חלק משגרה - יהיה יותר קשה לשמר אותה והדבר יצריך השקעת אנרגיה רבה. השקעה זו תהפך עם הזמן לדיכוי היצר והגב' תנטרל את הגירויים ותפרק אותם מנישקם כדי לשמור על איסור המניעה ואז - השלולית תהיה יבשה. עוד בעניין זה, אציע להרהר מעט בעניין ביטול עצמי שהרבה פעמים נתפש כרצוי בתוך מערכות יחסי שליטה. 5 היתר - הגירוי נמצא בתוך השגרה והשלולית רטובה כל העת. ברגע שמתקיימת מניעה בתוך מצב שגרתי של היתר - הוא יהיה חזק מהרגיל והשלולית תהיה אגם. 6 מניעת הפורקן והנכחת הביטול העצמי - אינם אלמנטים מצמיחים כל כך ועל כן איני אוהדת אותם. אני חושבת שהיצר קיים כדי ליצור מתוכו, כדי להניח ליצירה לזרום החוצה (ברב משמע) - כי המקום הזה עדיף על פני המקום האחר מפני קיומו של היש, החיים, ה'טוב', ה'יפה'. יש לבחון כל העת את מה שבין ההיתר לאיסור. בכל איסור ישנו היתר ובכל היתר ישנו איסור כפי שבחבל ישנו כאב וכן שחרור. |
|
RIS |
לפני 14 שנים •
7 ביוני 2010
לפני 14 שנים •
7 ביוני 2010
RIS • 7 ביוני 2010
.
השאלה איננה אם להתיר פורקן או לא להתיר פורקן. שליטה במיטבה, לפי תפיסתי, איננה עוסקת ב"אסור" ו"מותר". אלה שני פרדיקטים שאינם מבטאים אלא סוג של מוצרי לוואי של שליטה. שליטה במיטבה, שוב, לפי תפיסתי בלבד, עוסקת בדינמיקה של שעבוד, תהליך אבולוציוני שבמהלכו נחקרות פאזות עמוקות יותר ויותר של שליטה, שעבוד והיבטים של היררכיה, היבטים שהולכים ונעשים קשים יותר ויותר וחזקים יותר ויותר. איסור או התרת גמירות במיטבם הינם שעשוע נחמד, אבל הם יכולים להיות גם קלישאה חבוטה ורדודה לגמרי במירעם. כשלעצמם אין להם משמעות משל עצמם וכדברייך - לאו דווקא המניעה של דבר היא ההתגלות המובהקת יותר של השליטה בו; לפעמים בדיוק ההיפך: דווקא ההרשאה, קרי, מתן ההיתר, מהווה חוויית שליטה/שעבוד גדולה יותר. שנו חכמינו: איבר קטן יש לו לאדם. מרעיבו - שבע. משביעו - רעב. ולפי הלוגיקה הזו ככל שהאישיו של כן-מותר-לך-לגמור ושל לא-אסור-לך-לגמור נוכח בתדירות גבוהה יותר כך הוא הופך למשל חמוץ וחבוט יותר להתנסות שמחקה את חוויית (וריגוש) העוצמה במקום להיות הדבר האמיתי בעצמו. נ.ב. לא באמת מדובר בשליטה ביצר אלא בסוג של עיסוק באחד המבעים המובהקים של היצר. להתיר גמירה או לרסן אותה זה כמו לעצור את דהירת הסוס או לדרבן אותו לרוץ. זו בעיקר שליטה במושכות ולא בסוס. . |
|
ginger |
לפני 14 שנים •
8 ביוני 2010
לפני 14 שנים •
8 ביוני 2010
ginger • 8 ביוני 2010
כן ריס.
אמרתי, כבר ברישא, כי עולמות תחתונים קשורים בעולמות עליונים. הראיתי היכן הקשר, הנחתי קווים לדמותו ולפיגורתו, אני יודעת שהם.. פרדי... מה שאמרת. רק התקרבתי אליהם כמו במקרוסקופ קצת כדי להבין למה. ואח"כ התרחקתי קצת, כדי להעשיר את נקודות המבט. אבל שליטה במושכות לעומת שליטה בסוס - זה היה הרבה יותר מדוייק מדבריי. תודה מהנהנת. נ.ב. אם הדברים הם "תהליך אבולוציוני..." וכו' זה הרי קו ליניארי ומה קורה בסופו של העומק, בחוזקו של החוזק ובקשיותו של הקושי? |
|