Cauchy{Venus Blue}
|
לפני 13 שנים •
22 ביוני 2010
תשובה Brave Dwarf כתב/ה: Cauchy,
אני אכנס לרגע (אבל בחיי שלרגע) לתחום פסיכולוגיה שהוא לחלוטין אינו התחום שלי ואעלה את עניין ה"אמפתיה" בהמשך למה שאמרת כאן: ציטוט: (כפי שכוח המוח אמרה, מדוע להשתמש בתיאורים בזויים כאשר אפשר לתאר את המצב בצורה לא בזויה? במיוחד לאחר שהעירו לך..)
לא כולם מסוגלים לה. אז אמרו לך, יא חתיכת אוטיסט אספרגרי, שכשאתה אומר על מישהו הסובל מעודף משקל שהוא שמן, אתה פוגע בו, למה אתה לא מפסיק? אמרו לך בתפוז, אמרו לך בכלוב, אמרו לך בבלוגים ואפילו בעטו לך בראש ונידו אותך מכאן. אבל אתה ממשיך בשלך (וחוזר). קורא שמן למי שלדעתך שמן ובהתאם לדעתך האישית אפילו מכנה אותו מכוער. לא יודע. לי זה נשמע רע. מי שאינו מסוגל לאמפטיה ומתבטא בחוסר התחשבות בסביבה הוא רע. אין קשר לאוטיזם, אוטיזם הוא חוסר יכולת לתקשר ולהבין את הצד השני, לא חוסר התחשבות. אני אחזור, האם סביר בעיניך שהוא אינו מבין את הפגיעה גם לאחר שנאמר לו? האם אתה חושב שקיים ספק בכך שהוא מעצבן את כולם בכוונה? אני גם אחזור ואחדד את מה שאמרתי קודם. אני חושב שאתה מגן על הפגיעה כי אמרת קודם שפגיעה דינה הרחקה. אבל לא כל פגיעה עוברת את המינימום הנדרש על מנת שתחשב חמורה מספיק על מנת לבטל את חופש הביטוי. הוא אינו קורא לאלימות. הוא פשוט רוצה להעליב אנשים ולצערי הוא גם מצליח. זה בעיני נופל תחת ההגדרה של רוע. |
|
|
Brave Dwarf
|
לפני 13 שנים •
22 ביוני 2010
Cauchy, אני לא מסכים אתך.
באמת שלהבדיל מכל האחרים שהתנפלו עליו ומתנפלים עם אגרופים, בזבזתי ים בזמן בויכוחים שלי עם עוזרד. שמעתי ממנו עלבונות לשמאל ולימין. גם כאלו עליהם לא הייתי מבליג לאף אחד אחר. ציטוט: מי שאינו מסוגל לאמפטיה ומתבטא בחוסר התחשבות בסביבה הוא רע
הוא לא. הוא אדם שאינו מסוגל לחוש אמפתיה. ורע זה רע. זה משהו אחר לחלוטין. לרוע אין קשר לנפגע. אם נמגר אותו מכאן, הוא ימצא לו זירה אחרת. עוזרד, לעומת זאת, תמיד חוזר. |
|
|
|
Cauchy{Venus Blue}
|
לפני 13 שנים •
22 ביוני 2010
אז מה זה רע? Brave Dwarf כתב/ה: Cauchy, אני לא מסכים אתך.
באמת שלהבדיל מכל האחרים שהתנפלו עליו ומתנפלים עם אגרופים, בזבזתי ים בזמן בויכוחים שלי עם עוזרד. שמעתי ממנו עלבונות לשמאל ולימין. גם כאלו עליהם לא הייתי מבליג לאף אחד אחר. ציטוט: מי שאינו מסוגל לאמפטיה ומתבטא בחוסר התחשבות בסביבה הוא רע
הוא לא. הוא אדם שאינו מסוגל לחוש אמפתיה. ורע זה רע. זה משהו אחר לחלוטין. לרוע אין קשר לנפגע. אם נמגר אותו מכאן, הוא ימצא לו זירה אחרת. עוזרד, לעומת זאת, תמיד חוזר. לרוע אין קשר לנפגע? נתחיל מזה שהתיזה הראשונה שלי הייתה שהוא עושה מעשים כאשר בראשו הוא יודע שהם פוגעים, על זה אתה כבר לא מתווכח לאחר מכן, אני אומר שאדם שעושה דברים שיודע שיפגעו ולמרות זאת ממשיך לעשות את זה (ללא סיבה מוצדקת) הוא רע. מעשה רע הוא פגיעה באחר, מעשה טוב הוא עילוי האחר. אני מעריך את הסבלנות שלך, ואני לא שולל אותו בתור בן אדם. אני מגנה את מעשיו ונותן לו את הקרדיט שהוא שפוי ואחראי למעשיו. |
|
|
|
Brave Dwarf
|
לפני 13 שנים •
22 ביוני 2010
אצטט לך את רפאל
ציטוט: הטיעון הזה, הוא בעצם טיעון נגד כל צורה של ביקורת.
ביקורת כמעט תמיד "פוגעת" במישהו. כי מרבית בני האדם אינם ביקורתיים, והם חשים אי-נוחות ביחס לכל עמדה (אמיתית או שקרית) ששמה את אורח חייהם לביקורת. הדברים האלו נכונים במיוחד ביחס למי שאורח חייו מושתת על שקר, הכחשה או הדחקה. אז זה מרגיז במיוחד שמדביקים לפתחנו את האמת מבלי שנבקש אחריה. זה "פוגע". זה "אלים" ו"מאיים" על השקרים שהפכו בקרבנו תנאי לחיים. רק שזה מוזר לקרוא שהזכות לחיות בשקר או בהדחקה קודמת לזכות להעביר ביקורת. אני מניח שמרבית בעלי ההון שבחברה שלנו אינם אוהבים להיקרא חזירים קפיטליסטים. אני מניח שאינם חושבים על עצמם כעל אנשים אנוכיים שמונעים בכוח עקרון הרווח בלבד. ואני מניח שביקורת סוציאליסטית "פוגעת" בהם. אני מניח שמרבית הישראלים אינם אוהבים לשמוע שהכיבוש הוא בלתי מוסרי ושמלחמת עזה היתה בלתי מוסרית. אני מניח שמרבית הישראלים נפגעים מן הביקורת של המשפט הבין לאומי ושל המוסר ההומניסטי. אבל תהיה האמת אשר תהיה, ביקורת היא תנאי לקיומה של כל חברה חופשית. הטענה העיקרית של אב"ב, שהוא חוזר עליה ללא סוף, היא ביקורתית בעיקרה. הוא אומר שהרבה מאוד נשים שמנות פונות לבדס"מ רק מפני שאינן מצליחות למצוא אהבה ונילית. בבדס"מ חווית הדחייה שלהן מקבלת ערך ארוטי. ובבדס"מ הן יכולות לפצות על העדרם של קימורים באמצעות שפחתיות. זו ביקורת לגיטימית. שרחוקה מלהיות מופרכת (אם לוקחים בחשבון את מידת ההתנגדות שהיא מעוררת). אפשר לומר שאב"ב מעט כפייתי. אבל כל מארקסיסט הוא מעט כפייתי וכך גם כמעט כל פסיכואנליטיקאן. וגם כמה מן המתנגדות של אב"ב הן מעט כפייתיות בהתנגדותן. ואני דווקא כן מתווכח, גם אם אינו מסוגל לאמפתיה וגם אם מונע על ידי ערכים עליונים ממנה. ציטוט: מעשה רע הוא פגיעה באחר, מעשה טוב הוא עילוי האחר
מעשה רע הוא לשבת בביצה ולפתח קשרי תחת לשון תחת (כדברי אליפלט). מעשה רע הוא לבעוט החוצה את כל מי שחושב אחרת. מעשה רע הוא לא להיות מסוגלים להתסכל אל מרחק העולה על המרחק אליו מגיע קצה האף. |
|
|
|
Cauchy{Venus Blue}
|
לפני 13 שנים •
22 ביוני 2010
אני לא מבין למה אתה ורפאל תוקעים בחצוצרה הזו למרות שהסכמנו כבר חמש פעמים לפחות שיש אכן הגיון מאחורי התאוריה שלו.
מה הקשר בין זה לבין הפגיעה ה*מוספת* לביקורת? לא העובדה שהוא טוען שנשים שמנות הן דחויות היא הפוגענית. הכוונה הרעה והניסוח המבזה הם הפוגעניים והקשר בינם לבין הביקורת אפסי. אין פה טענה שעצם הרעיון שהוא מציד הוא הפוגעני, אני מקווה שזה מובן כבר. לגבי חוק יסוד כבוד האדם, פרשנות היא שאין לבצע פעולות שמשפילות את האדם (קראתי את זה בדיוק בדוח הוועדה במינוי בגץ בהקשר לקווי מהדרין). אני לא טוען שיש פה בעייה חוקית, אלא מבהיר שהשפלת אדם ברמה מסוימת אף יכולה להיות בלתי חוקית. בטח השפלה אינה חלק אינהרנטי בביקורת. השפלה וביזוי מכוונים של אנשים הם בלתי מוסריים, לא עולים בקנה אחד עם ערכי המדינה ולא צריכים לקבל הכשר של החברה. אמנם אין פה פגיעה שעוברת את הסף החוקי, אבל סף המוסר עובר הרבה קודם לכן. נכון גם רע להעיף את מי שלא חושב כמוך. שלא יעוף, שישאר בכיף. אל תתנו לגיטימציה לדרך ההתבטאות הזו, זה הכל. את הטיעונים שלו הבנתי תאמין לי. חלק מהם סתם מטופשים, חלק מהם צודקים מאד, אבל כך או כך הבנתי את דבריו וזכותו לחשוב כפי שהוא חושב. אם קראת גם אמרתי שאני חושב שרוב התגובות לדברים שהוא אומר הן ילדותיות. |
|
|
|
Cauchy{Venus Blue}
|
לפני 13 שנים •
22 ביוני 2010
אני לא מבין למה אתה ורפאל תוקעים בחצוצרה הזו למרות שהסכמנו כבר חמש פעמים לפחות שיש אכן הגיון מאחורי התאוריה שלו.
מה הקשר בין זה לבין הפגיעה ה*מוספת* לביקורת? לא העובדה שהוא טוען שנשים שמנות הן דחויות היא הפוגענית. הכוונה הרעה והניסוח המבזה הם הפוגעניים והקשר בינם לבין הביקורת אפסי. אין פה טענה שעצם הרעיון שהוא מציד הוא הפוגעני, אני מקווה שזה מובן כבר. לגבי חוק יסוד כבוד האדם, פרשנות היא שאין לבצע פעולות שמשפילות את האדם (קראתי את זה בדיוק בדוח הוועדה במינוי בגץ בהקשר לקווי מהדרין). אני לא טוען שיש פה בעייה חוקית, אלא מבהיר שהשפלת אדם ברמה מסוימת אף יכולה להיות בלתי חוקית. בטח השפלה אינה חלק אינהרנטי בביקורת. השפלה וביזוי מכוונים של אנשים הם בלתי מוסריים, לא עולים בקנה אחד עם ערכי המדינה ולא צריכים לקבל הכשר של החברה. אמנם אין פה פגיעה שעוברת את הסף החוקי, אבל סף המוסר עובר הרבה קודם לכן. נכון גם רע להעיף את מי שלא חושב כמוך. שלא יעוף, שישאר בכיף. אל תתנו לגיטימציה לדרך ההתבטאות הזו, זה הכל. את הטיעונים שלו הבנתי תאמין לי. חלק מהם סתם מטופשים, חלק מהם צודקים מאד, אבל כך או כך הבנתי את דבריו וזכותו לחשוב כפי שהוא חושב. אם קראת גם אמרתי שאני חושב שרוב התגובות לדברים שהוא אומר הן ילדותיות. |
|
|
פרלין(נשלטת){ש}
|
לפני 13 שנים •
22 ביוני 2010
רפאל כתב/ה: 'בכוח המוח' כתב/ה: ובכן, זה לא משנה אם זוהי האמת אם לאו, השאלה היא למה יש להדביק אמת זו לפתחנו מבלי שנבקש אחריה.
הטיעון הזה, הוא בעצם טיעון נגד כל צורה של ביקורת. ביקורת כמעט תמיד "פוגעת" במישהו. כי מרבית בני האדם אינם ביקורתיים, והם חשים אי-נוחות ביחס לכל עמדה (אמיתית או שקרית) ששמה את אורח חייהם לביקורת. הדברים האלו נכונים במיוחד ביחס למי שאורח חייו מושתת על שקר, הכחשה או הדחקה. אז זה מרגיז במיוחד שמדביקים לפתחנו את האמת מבלי שנבקש אחריה. זה "פוגע". זה "אלים" ו"מאיים" על השקרים שהפכו בקרבנו תנאי לחיים. רק שזה מוזר לקרוא שהזכות לחיות בשקר או בהדחקה קודמת לזכות להעביר ביקורת. אני מניח שמרבית בעלי ההון שבחברה שלנו אינם אוהבים להיקרא חזירים קפיטליסטים. אני מניח שאינם חושבים על עצמם כעל אנשים אנוכיים שמונעים בכוח עקרון הרווח בלבד. ואני מניח שביקורת סוציאליסטית "פוגעת" בהם. אני מניח שמרבית הישראלים אינם אוהבים לשמוע שהכיבוש הוא בלתי מוסרי ושמלחמת עזה היתה בלתי מוסרית. אני מניח שמרבית הישראלים נפגעים מן הביקורת של המשפט הבין לאומי ושל המוסר ההומניסטי. אבל תהיה האמת אשר תהיה, ביקורת היא תנאי לקיומה של כל חברה חופשית. הטענה העיקרית של אב"ב, שהוא חוזר עליה ללא סוף, היא ביקורתית בעיקרה. הוא אומר שהרבה מאוד נשים שמנות פונות לבדס"מ רק מפני שאינן מצליחות למצוא אהבה ונילית. בבדס"מ חווית הדחייה שלהן מקבלת ערך ארוטי. ובבדס"מ הן יכולות לפצות על העדרם של קימורים באמצעות שפחתיות. זו ביקורת לגיטימית. שרחוקה מלהיות מופרכת (אם לוקחים בחשבון את מידת ההתנגדות שהיא מעוררת). אפשר לומר שאב"ב מעט כפייתי. אבל כל מארקסיסט הוא מעט כפייתי וכך גם כמעט כל פסיכואנליטיקאן. וגם כמה מן המתנגדות של אב"ב הן מעט כפייתיות בהתנגדותן. אוקיי. בוא נצא מנקודת הנחה שמדובר בביקורת. אז? כלומר, אין פה איזו ביקורת שמנסה לעורר למעשה. אין הצעת ייעול. רפאל! אין פה שום דבר מלבד העלבה מכוונת. ואם אני אומר שהרבה מהאדונים שהכרתי סובלים מאין-אונות ומפצים על כך בסשנים בדסמים בהם לא התפקוד המיני שלהם נמדד אלא גודל ומהירות השוט? אני יכולה להגיד את זה פעם אחת. הנה, אמרתי. וזו ביקורת שבהחלט יש בה אמת לפחות על סמך חוויותיי האישיות. אז? מה בדיוק הם אמורים לעשות עם זה? זעקתי את הזעקה: המלך הוא עירום! ועכשיו מה? וכמה אני אמשיך לרכב על אותו גל? וכמה דה-לגיטימציה אני אעשה לאותם גברים? זו לא ביקות מרקסיסטית. אין פה אמירה מהפכנית. זו הטלת רפש לשם הטלת רפש וזהו. זה הכל. טענה אחרת של אב"ב היא ששמנה = מכוערת. וגם זו טענה ביקורתית בעיקרה. אנחנו חיים בחברה שבה הרזיית יתר זוכה מיד למשוב שלילי. היא מיד מסווגת כמחלה. ואין כל חשש לפגוע בדימוי העצמי של אישה כזו ולהגיד לה שאינה יפה ושהיא צריכה להוסיף כמה קילוגרמים. לעומת זאת השמנת יתר אינה זוכה למשוב שלילי. למרות שזו אחת המגפות שהחברה המערבית סובלת ממנה, נמנעים מטרמינולוגיה כזו. גם הדימוי העצמי של האישה השמנה הוא סוג של קודש הקודשים בחברה שלנו. מבחינת הפוליטיקלי קורקט אסור חס וחלילה לומר לאישה שמנה שאינה נראית טוב ושהיא צריכה להרזות. השמנה נמצאת ביחס של ניגוד לבריאות ולפוריות. והטענה שיש באדם חוש אסתטי שמשמש אותו לזהות את מה שבריא ואת מה שפורה, אינה המצאה של אב"ב. אבל ללא ספק שבתוך האקלים של הכלוב זו טענה "מרגיזה" ו"פוגעת". אויש, נו באמת. רפאל, לו היית אשה שמנה היית יודע עד כמה זה לא נכון. אין משהו שהעולם כולו מרגיש יותר נוח לטחוב אליו את אפו מאשר משקל האשה. מותר ומותר ומותר להגיד שעודף משקל הוא לא יפה, אבל למה צריך להגיד משהו שהוא כל כך ברור במסרים המועברים על ידי החברה? מתי בפעם האחרונה ראית אשה שמנה בטלוויזיה? בפרסומות? נשים שמנות ושמנים בכלל מודרים תדיר. פוליטיקלי קורקט? נו, באמת. לסיכום: ביקורת חברתית (נכונה או שגויה) אינה פגיעה. לא פגיעה במובן האנטי-סוציאלי של המילה, שמחייב סנקציות חברתיות. והשאלה אם ביקורת זו מרגיזה או הופכת לאנשים את הבטן אינה מעלה או מורידה מן הלגיטימיות של הביקורת, היא רק אומרת עד כמה הביקורת פגעה במטרה. ומתי ביקורת חברתית הופכת לאלימות מילולית? |
|
|
זאלופון(שולט)
|
לפני 13 שנים •
22 ביוני 2010
ציטוט: אם הטענה המרכזית שלו, שהרבה נשים (שמנות וכעורות ועם כל שאר המומים) מוכרות את עצמן לבדס"מ, ולא מגיעות לבדס"מ מתשוקה, אז משהו כאן רקוב מאוד. ושולטים מנצלים (במודע או שלא במודע) את מצבם הרגשי של נשים. וכדאי לשנות את המצב החברתי/קהילתי הזה.
זה לא דיון ב"נשים שמנות בעד או נגד". אלא דיון בשאלה "מה עושים אם כל כך הרבה נשים כאן מגיעות לבדס"מ ממקום לא טוב." זו לא הטענה שלו, אלא (וריאציה מרוככת ואינטליגנטית של) אחת העטיפות שלה. הטענה שלו היא שנשים שמנות זה איכס, וזהו. זה בדיוק העניין. לא רצון לדון ולטפל בנשים שמגיעות לבדסמ ממקום לא טוב, אלא רצון לפגוע ולעשות דה-לגיטימציה לנשים שגזרתן לא דקה. והדיון הזה, כמו רבים אחרים, משרת את המטרה הזו ומסייע להפוך את הכלוב לתיאטרון אבו"בות הפרטי שלו. אני סיימתי להאכיל. |
|
|
|
פרלין(נשלטת){ש}
|
לפני 13 שנים •
22 ביוני 2010
אוף רפאל
יש תגובה בתוך התגובה שציטטתי, רק שהיא נראית כמו חלק מהציטוט.
באמ'שך תסתכל. ואם כבא מדברים על שינויים חברתיים, יש לי חלום! ובחלומי פונקציית הציטוט הרבה יותר פשוטה. מסמנים את דברי הכותב ומופיעה אפשרות לצטט אר את מה שסימנת. ואולי זה ככה ואני לא יודעת? |
|
|
רפאל
|
לפני 13 שנים •
22 ביוני 2010
פרלין,
אני ממש טוב בציטוטים, אז עשיתי סדר בדברים. פרלין כתב/ה: אוקיי. בוא נצא מנקודת הנחה שמדובר בביקורת. אז?
כלומר, אין פה איזו ביקורת שמנסה לעורר למעשה. אין הצעת ייעול. רפאל! אין פה שום דבר מלבד העלבה מכוונת. ואם אני אומר שהרבה מהאדונים שהכרתי סובלים מאין-אונות ומפצים על כך בסשנים בדסמים בהם לא התפקוד המיני שלהם נמדד אלא גודל ומהירות השוט? אני יכולה להגיד את זה פעם אחת. הנה, אמרתי. וזו ביקורת שבהחלט יש בה אמת לפחות על סמך חוויותיי האישיות. אז? מה בדיוק הם אמורים לעשות עם זה? זעקתי את הזעקה: המלך הוא עירום! ועכשיו מה? וכמה אני אמשיך לרכב על אותו גל? וכמה דה-לגיטימציה אני אעשה לאותם גברים? זו לא ביקות מרקסיסטית. אין פה אמירה מהפכנית. זו הטלת רפש לשם הטלת רפש וזהו. זה הכל. זו שאלה מוזרה מאוד בעיני. ממתי חזרה על דברי ביקורת היא מעשה פסול? הרי זה מה שעושה כל אדם שיש לו ביקורת ביחס למצב קיים ומתמשך. זה מה שסוציאליסטים עושים. זה מה שפסיכואנליטיקאים עושים. זה מה שאנשי כהנא חיי עושים. זה מה שהשמאל הרדיקאלי עושה. זה מה שכל פוליטיקאי עושה מדי יום ויומו. זה מה שפמיניסטיות עושות באתר. זה מצעד הגאווה שעושים מדי שנה. זו העקשנות לעשות את המצעד הזה בירושלים. וזו העקשנות לחזור ולבקר את אב"ב בפעם המי-יודע-כמה. על פרויד אמרו בזמנו שהתיאוריה שלו, שכל אדם רוצה בסתר לבו לשכב עם אחד ההורים שלו, היא לא יותר מאשר ניסיון להעליב את כל בני האדם ולבוז להם. גם העקשנות הפרוידיאנית להסביר כל התנהגות אנושית במושגים של התשוקה הזו התפרשה בעיני רבים כסתם ניג'סיות. גם תורת האבולוציה מעליבה הרבה מאוד אנשים. אז באו לא נחזור על תיאוריות אלו בקול? האם לפרויד ולדארווין היה מותר להשמיע את דעתם רק פעם אחת? האם רק לתיאוריות שהצליחו יש את הזכות לחזור ולהישמע? או שאולי העניין הוא שאנשים פשוט לא רוצים לשמוע את התיאוריות של אב"ב? בקיצור, אפשר שלא להסכים עם תיאוריה ביקורתית. אפשר לומר שהיא גם אידיוטית. אבל כאשר ישנו סירוב להתמודד עם תיאוריה ביקורתית ככזו, למרות שהיא מוצגת ומוסברת שוב ושוב, ומפרשים אותה בעקשנות כניסיון פגיעה אלים ואנטי-סוציאלי; השאלה שצריכה להישאל בעיני היא אם אנשים ממהרים לאמץ פרשנות זו, רק כי זו הדרך שבה הם מסוגלים להתמודד עם אותם תכנים. כלומר "אני לא רוצה שייתקים דיון על הקשר בין כיעור להשמנה ולבדס"מ, ולכן מי שמתעקש על דיון כזה הוא אלים." טיעון המחץ נגד אב"ב הוא בסופו של דבר "בסדר, אבל למה הוא צריך להגיד את זה יותר מפעם אחת?" והעובדה הזו מראה לדעתי עד כמה הביקורת כלפיו אינה רצינית, ובסופו של דבר עומדת על "אנחנו פשוט לא רוצים לשמוע את זה שוב ושוב. אנחנו רוצים לשמוע דברים אחרים שוב ושוב." פרלין כתב/ה: אויש, נו באמת. רפאל, לו היית אשה שמנה היית יודע עד כמה זה לא נכון. אין משהו שהעולם כולו מרגיש יותר נוח לטחוב אליו את אפו מאשר משקל האשה. מותר ומותר ומותר להגיד שעודף משקל הוא לא יפה, אבל למה צריך להגיד משהו שהוא כל כך ברור במסרים המועברים על ידי החברה? מתי בפעם האחרונה ראית אשה שמנה בטלוויזיה? בפרסומות? נשים שמנות ושמנים בכלל מודרים תדיר.
פוליטיקלי קורקט? נו, באמת. החברה שלנו היא הכי צבועה שיש בכל מה שקשור באנשים שמנים (ונשים שמנות בפרט). היא ללא הפסקה משדרת מסר כפול. מצד אחד היא מפלה שמנים לרעה (אין כמעט נשים שמנות בטלויזיה וכו'). אבל מצד שאני היא מעבירה את המסר שלהיות שמן זה כמו להיות ערבי, או אישה, או בן עדות המזרח. כלומר, שבעצם אין שום הצדקה ליחס שלילי להשמנה. זו פשוט "אחרות" שכזו, וכל מי שיוצא נגדה הוא סוג של "גזען". אני זוכר שאסף אמדורסקי, ששפט בתוכנית הראליטי "גריז", אמר אז לאחת המועמדות משהו כמו "את רוקדת נהדר, אבל אם את רוצה עתיד בעולם השעשועים את צריכה להוריד כמה קילוגרמים." אני זוכר כמה רעש היה סביב ההתבטאות שלו. לא בגלל שהיא לא היתה נכונה, אלא בגלל שהיא לא היתה פוליטיקלי קורקט. הוא היה חד וברור, ולא שיתף פעולה עם הצביעות החברתית. וכאשר אדם (כמו אב"ב) אינו משתף במשחק החברתי ובשקרי הנימוסין, אז מייד בוחשים בדבריו, עוסקים בנסתרות, מוצאים כוונות זדוניות בדבריו ומסבירים מה ההשלכות המסוכנות של אמירת ה"אמת". עד כמה היחס שלנו לשמנים הוא צבוע מתגלה מיד בהשוואה לייחס שאנשים רזים (על יתר מידה) מקבלים. אף אחד לא עושה להם הנחות. אף אחד לא משחק אז את משחקי הנימוסין. הם מקבלים יחס שלילי בוטה וישיר. אומרים להם בפרצוף שיש להם בעיה ושהם צריכים להשתנות. אני זוכר את העליהום שעשו כאן למישהי לפני כשנה, מפני שהיא היתה פרו-אנה-מאניה. אני זוכר את 20 העמודים שבה גברים ונשים כאחד כתבו לה שאישה שרזה על יתר מידה היא מכוערת, ושהניסיון שלה לקשור את הנושא הזה לבדס"מ נובע מבעיה נפשית, ושהיא צריכה טיפול. להגיד את הדברים האלו, ולחזור ולהגיד אותם, נתפס בקרב הרוב כחובה מוסרית וכמעשה של אחריות חברתית. אף אחד לא כתב שם "חלאס, שמענו את הסו-קולד 'ביקורת' שלכם כבר מאה פעם. מה שאתם עושים הוא אובססיבי ופוגעני." בסופו של דבר אותה בחורה הורחקה מהכלוב בגלל שהיא שיקרה ביחס לגיל שלה. אני לא זוכר אישה שמנה-וסקסית שהורחקה מהכלוב בגלל ששיקרה בפרופיל ביחס לגיל שלה. תגידי לי את פרלין, למה מסרים נגד "אנורקסים" (במובן של אנשים רזים על יתר מידה) צריכים להיות גלויים וישירים? ולמה מסרים נגד השמנת יתר צריכים להיות ממותנים ולא מפורשים? |
|
|