סוג של שליטה - הזוכה במקום השלישי בתחרות הסיפורים של הכלוב

סוג של שליטה - הזוכה במקום השלישי בתחרות הסיפורים של הכלוב

הפולניה​(אחרת) • 24 ביוני 2010

א. משהו מיוחד
שמי דוד. כולם קוראים לי דודו חוץ מאבא שקרא לי תמיד דודינק'ה. מאז שהוא מת איש כבר לא קורא לי ככה יותר, אפילו לא אימא שמקפידה בכל עת על דוד תקני במלרע של מורה לתנ"ך. זה לא שהיא לא אוהבת אותי, אבל היא כזו - אישה תקנית ומדקדקת בקטנות.
לעומתה אבא היה סתם כלומניק חביב ורשלן שלא הביא פרנסה מכובדת הביתה. הכסף תמיד היה בעיה אצלנו בבית ומגיל צעיר חינכו אותי שכסף לא גדל על עצים וכל זה.
אחרי שאבא מת - הייתי אז בן שלוש עשרה ומשהו - אימא התחילה לפרוח בעבודה ונעשתה מנהלת בית ספר, ואחרי שפרשה מעבודתה כמורה הפכה למרכזת חטיבת לימודי מחשבת ישראל במכללה מכובדת.
עם הזמן היא הרוויחה משכורת טובה, אבל התמידה בהרגלה לקמץ בכסף, לשנן לי כל הזמן שכסף לא גדל על עצים וצריך לשים תמיד משהו בצד לעת צרה, ואסור לבזבז וחייבים ללמוד משהו מעשי שיש בו תכל'ס כדי שלא תגמור סתם כלומניק כמו אבא שלך.
מזמן הפסקתי להתייחס לדבריה, היא אימא שלי ואני מכבד אותה כמובן ומודה לה על החינוך הערכי שנתנה לי, אבל אני לא אוהב אותה ואני לא חושב שהיא אוהבת אותי, או גברים בכלל.
טוב, אתם מכירים איזה הומו שאין לו חשבון לא גמור עם אימא שלו? אין חיה כזו, אז בואו נניח בבקשה לאימא שלי ונמשיך הלאה.
אחרי הצבא הלכתי ללמוד, לא כי היא אמרה לי אלא כי ידעתי שאבא היה רוצה בכך.
ידעתי שהיא רוצה שאלמד ראיית חשבון, או רוקחות, משהו מעשי כזה שלא עולה יותר מידי כסף, ולכן מיד הלכתי ונרשמתי ללימודי היסטוריה ופילוסופיה. אימא רתחה ואמרה שאם ככה אז שאשכח מעזרה כספית מצידה, כאילו שחשבתי שיש מצב שהיא תעזור לי.
אמרתי לה, "בסדר, שלום ותודה." והרמתי טלפון לזיגי. הוא חבר שלי מהצבא, מן טיפוס מסתדר ומתקבמן כזה שבטח יגמור בסוף בכלא, או בממשלה, מה שיבוא קודם, בכל מקרה בטוח שעד לפרישתו יהיה לו חשבון בנק תפוח מכסף שחור ונטול הסבר באיזה מדינה כמו שוויץ או איי קיימן או משהו בסגנון הזה.
אתם בטח מכירים את הטיפוס.
לזיגי היה רעיון בשבילי וברגע הראשון כמובן שנרתעתי ואמרתי שמה פתאום? ואיך אני יכול? זו פשוט זנות, אבל אז זיגי אמר לי כמה אני יכול להרוויח לשעה מזה שסתם אשכב לי על הגב ואתן לאיזה חרמן עשיר למצוץ לי והרי כסף לא גדל על העצים ...
"ותדע לך שאם בחורים כמוני וכמוך לא היו קיימים המסכנים האלו שלא מסוגלים להשיג זיון בגלל גיל, או ביישנות, או כי הם נשואים, היו פשוט מתייבשים, או חוטפים חלילה התכווצות שרירים ביד ימין, או שמאל, תלוי."
"ואם לא יעמוד לי? ואם הבן אדם יתעקש שאני אזיין אותו ולא יבוא לי עליו?"
"בשביל זה אלוהים המציא את הויאגרה." הודיע לי זיגי בנחת, "למרות שכמו שאני מכיר אותך דודו .... אתה מין ג'ינג'י חם כזה... אני לא מודאג."
"ולמה אתה לא מרוויח ככה כסף?" המשכתי להקשות.
"מי אמר לך שלא? אבל אני לצערי לא יפיוף חלק וחמוד כמוך."
"אתה יכול לעשות דיאטה ולהוריד שערות בלייזר ו...."
זיגי נחנק מצחוק. "השתגעת? איזה מין אדון שולט אני אהיה בלי חזה שעיר וכרס מכובדת?"
"אדון שולט? על מה אתה מדבר, על מגפי עור ושוטים וכל זה?"
"בהחלט, ותדע לך שזה כסף טוב שחבל על הזמן."
"מצידי שכל אחד יעשה מה שטוב לו במיטה, אני בחור ליברלי, אבל זה לא מתאים לי זיגי."
"אני יודע, אתה לא הטיפוס לזה, אתה רק תשכב לך בסבבה ותחייך את החיוך המתוק שלך ותקפיד לא להשמין, ולא לעבוד קשה מידי בחדר כושר. תתעמל רק קצת, רק כדי לשמור על גמישות ועל השרירים הנחמדים האלה של שחיין, ואל תשתזף, יפה לך העור הלבן הזה, ותעשה טובה, תן לתלתלים האלה לגדול קצת ותהיה יפה עוד יותר. תגיד, חשבת פעם לעשות דראג? אתה תטריף אותם עם השערות האדמדמות האלו והפרצוף הזה והעיניים הירוקות שלך..."
"עד כאן זיגי. אני הומו, אבל אין מצב שתכניס אותי לשמלה ולנעלי עקב."
זיגי צחק צחוק לבבי מעומק כרסו, אמר לי לא להגיד אף פעם never , לקח את מספר הנייד שלי והודיע לי שבעוד חודש, חודשים גג, אני אוכל לשדרג את המכשיר העלוב הזה ואת הבגדים המרופטים שלי ואולי אפילו לרכוש לי אופנוע.
אמרתי תודה והלכתי להירשם בלשכת העבודה לסטודנטים. הם דווקא צלצלו אלי כמה פעמים אחר כך, אבל אף פעם לא היה לי זמן ללכת למקומות שהם הפנו אותי אליהם, הייתי עסוק מידי בספירת הכסף שהרווחתי מהעבודה אצל זיגי.

אחרי שנה של עבודה כנער ליווי (בעצם הייתי זונה אבל למה לקרוא לדברים בשמם אם אפשר לכבס אותם ככה שיריחו יותר טוב?), הייתי משודרג מכף רגל ועד ראש. הייתי גם מאוד עסוק. היו לי קליינטים קבועים, היו הלימודים והיו הביקורים השבועיים אצל אימא – ארוחת ערב מוגשת כל יום שישי בערב בדיוק בשש וחצי - בסביבות תשע הייתי מסיים את חובתי כבן מסור, ובדרך כלל הולך למלון לפגוש מישהו שגם הוא סיים את חובותיו כאב ובעל משפחה מסור ורצה להתפרק קצת בגוף שלי.
נכון שהיה לי הכול חוץ מאהבה וחיי מין נורמאליים, אבל סך הכול הייתי די מרוצה. גם אם מידי פעם הייתי צריך לקחת ויאגרה כדי לתפקד לא סבלתי כל כך, תמיד אפשר לעצום עיניים ולהשוות את שער הדולר למחיר היורו.
ואז, יום בהיר אחד, התקשר זיגי ואמר שיש לו משהו מיוחד.
"בלי מכות, שוטים, אזיקים וחבלים." נחפזתי להגיד, וליתר בטחון הוספתי שגם פיפי קקי ושאר סטיות לא מקובלות עלי.
"אני יודע דודו, בחייך, יש לי מספיק עובדים שזה הקטע שלהם. תרגיע, זה משהו מיוחד, באמת."
"נו, מה?" ניסיתי להישמע סקרן למרות שכל מה שבאמת הרגשתי היה צורך דוחק לכרסם את ציפורניי - הרגל דוחה שחשבתי שכבר נגמלתי ממנו ולאחרונה שב והציק לי.
"אתה צריך להעמיד פני ישן." הפתיע אותי זיגי.
"ישן, מה זאת אומרת ישן?"
"אתה צריך לשכב בשקט גמור, רפוי, עם עיניים עצומות, ולא לזוז לא משנה מה הוא עושה לך."
"להתנהג כאילו שנתנו לי סם אונס." פירשתי את דבריו.
זיגי נדהם, דבר שקורה לו לעיתים מאוד רחוקות, "מאיפה הבאת לי סם אונס פתאום? טוב, לא חשוב, אבל כן, להתנהג כאילו שנתנו לך משהו שמשתק אותך."
"או. קי. לא נשמע קשה מידי, אבל אם הוא ינסה לקשור אותי או להרביץ או להכאיב באיזה שהוא אופן..."
"לא, ממש לא, זו לא הכוונה שלו. הודעתי לו שאם יהיה משהו כזה הוא יחטוף ממני כפליים." אמר זיגי ברצינות רבה, וידעתי שהוא מתכוון לזה. הוא כבר החטיף לכמה קליינטים שתפסו תחת וכולם ידעו שזיגי דואג לשלומם של העובדים שלו.
כל קליינט חדש קיבל נאום קצר ותקיף שהסביר לו שאצל זיגי מסכמים הכול מראש וחריגות לא מתקבלות בעין יפה. כתוצאה מכך עובדיו של זיגי היו נאמנים לו ועוד לא קרה שמישהו עזב אותו או ניסה להתחרות בו.
מצד שני זיגי לא הכריח אף אחד לעבוד אצלו, מי שרצה לעזוב קיבל תמיד מענק יפה ולחיצת יד חמה. זיגי ידע שאין טעם להחזיק מישהו בכוח כשבחוץ מסתובב בשר טרי שרק משתוקק להתקבל לעבודה במכון הליווי שלו.

אחרי שסיכמנו את הפרטים, רשמתי את הפגישה ביומני ובשעה היעודה הופעתי במלון 'נרקיס' שזיגי היה אחד מבעליו ובחדריו התקיימה רוב הפעילות שלי. נכנסתי לחדר שנקבע, עמעמתי את התאורה, סגרתי את הוילונות, פשטתי את בגדי והשתרעתי על המיטה בעיניים עצומות.
אולי התנמנמתי קצת כי פתאום, בלי ששמעתי את הדלת נפתחת, הרגשתי נוכחות בחדר. זה היה מפחיד ומרגש כאחד לחוש שמישהו מתבונן בי בשקט במבט חודר.
היה עלי לכפות על עצמי להמשיך לשכב רפוי ולנשום בקצב אחיד. בעיקר התקשיתי להילחם בדחף העז לפקוח את עיני, אבל הלקוח ציין במפורש שהוא רוצה שהחדר יהיה מואר קלות ושאני אשאר כל הזמן עם עיניים עצומות.
הוא התיישב לצידי על המיטה והעביר יד מרפרפת על גופי, מתחיל בכתף, עובר לחזה ומתווה מעגלים סביב הפטמות שלי - יש לי פטמות גדולות, אדומות מאוד ובולטות על רקע עורי הלבן בצורה שפעם הייתי בטוח שהיא מגעילה – גם כיום אני חושב ככה לפעמים, אבל לא תמיד.
חוץ מהפטמות שלי גם שער הערווה שלי אדום. שער ראשי הוא בצבע חום אדמדם, אבל תלתלי הערווה שלי ממש אדומים. חוץ מהם ומפס דק מאוד של שערות שיורד מטבורי ונבלע בסבך הבוהק בשיפולי בטני גופי חלק משערות. יש אנשים שמוצאים את עורי הלבן ושערי האדום מושכים מאוד, ויש כאלו שזה דוחה אותם, כנראה שהוא השתייך לסוג הראשון.
חשתי אצבע קלה עוברת בליטוף על פס השערות שעל בטני ואחר כך פולשת למטה, משתעשעת בסבך הצפוף שסביב הזין שלי ואז חפנה יד חמה וגדולה את אשכי, וברך מחוספסת פישקה את ירכי. רגע אחר כך יכולתי לשמוע את אנחתו ולחוש נשימה חמה על העור הרגיש שבין האשכים לפי הטבעת.
זה היה כל כך נעים, חשתי איך כל עורי מסתמר מעונג. הזין שלי החל להזדקף ופטמותיי התקשו. לא יכולתי לעמוד בכך יותר, פקחתי כדי סדק את עפעפי, מרים את ראשי מעט, וראיתי כתפיים רחבות ושזופות עורף חסון ופדחת מעוגלת מכוסה זיפים אפורים, ישרים וסמיכים כשל מברשת משובחת.
לא העזתי לחטוף יותר ממבט קצר. שבתי ועצמתי את עיני ועשיתי כמיטב יכולתי לרפות את גופי, הצלחתי בכך לא רע וכל איברי נותרו במנוחה חוץ מהזין שלי שתמיד הייתה לו דעה משלו.
מעולם לא התענגתי כל כך על סקס עם קליינט. אני תמיד עושה קולות של נהנה, אבל עם רובם זו כמובן העמדת פנים. מזל שזיגי פקד עלינו לשים תמיד ובכל מצב קונדום כי בלעדיו אני לא יודע איך הייתי מצליח לזייף אורגזמה. אני מניח שחלק מהלקוחות קלטו שאני לא באמת נהנה, אבל אני בספק אם למישהו מהם היה אכפת.
ולמה שיהיה? הסידור היה שהם משלמים ונהנים ואני עובד. אתה לא אמור ליהנות מעבודה, אבל הפעם זה היה אחרת.
משום מה הייתה לי הרגשה שהוא עושה לי מעין מבחן ושעלי להתרכז בכל מאודי במילוי הדרישות שלו כדי להצליח. התמקדתי אך ורק בו ובתחושות שעורר בי. הדרישה לא לפקוח עיניים ולא לזוז הייתה עינוי מתוק ומרגש מאין כמוהו. שכרי היה התענוג הנוקב הזה שמעולם לא ידעתי כמותו, תענוג שנבע דווקא מהדרישות המחמירות של הקליינט המסתורי שלי.
הוא העביר את לשונו על העור הרגיש שמתחת לאשכי וליקק בעדינות את פי הטבעת שלי - איך עמדתי בכך בלי לצעוק ולהתפתל רק אלוהים יודע - ואחר כך סובב אותי על צידי, הרים רגל אחת שלי באוויר וחדר לתוכי בעדינות תקיפה בלי להפסיק ללטף את אברי.
כל אותו הזמן יכולתי לחוש את תשומת הלב שלו מתמקדת בי, בקצב נשימותיי, בתגובותיי. למרות שהחדר היה חשוך למחצה ועיני היו עצומות הרגשתי כאילו הוא העמיד אותי על במה מואר בזרקורים. חשתי איך הוא לומד אותי, מתכוונן אלי, פורט על גופי ומאזין בתשומת לב לתגובות שלי, בודק מה נעים לי ומה מותיר אותי אדיש.
התאמצתי להתאפק, אבל לא יכולתי להחזיק מעמד. גמרתי מהר מידי בכף ידו, גונח למרות כל מאמצי לשמור על שקט.
הרגשתי שאכזבתי אותו ואת עצמי ואפילו להתנצל לא יכולתי. כנראה שהוא קרא את תחושותיי במבע פני וזה שעשע אותו, שמעתי אותו מחניק צחקוק בגרונו ואז הוא הפך אותי על בטני, הניח ידיים חזקות ותקיפות על כתפי ולש אותן בכוח בעוד הוא חודר אלי וגומר באנחה אחרי כמה תנועות זריזות.
אחר כך הוא הפך אותי על צידי, חיבק אותי מאחור, מחכך את סנטרו בעורפי, מסדיר את נשימתו המהירה, מלטף בפיזור נפש את בטני וחזי.
"תודה ילד יפה." אמר אחרי שגופו נרגע ונשימתו חזרה לסדרה, נישק את כתפי ונעלם באותה פתאומיות שבה הגיע.

ב. מצא מין את מינו

הפולניה​(אחרת) • 24 ביוני 2010

אחרי הפגישה ההיא ניסיתי להמשיך בחיי כאילו כלום, אבל זה לא הלך. חלמתי עליו בלילה והזיתי עליו ביום, משחזר שוב ושוב כל פרט ממה שקרה בחדר החשוך ההוא.
הגעתי למסקנה שאני זוכר הכול בחדות כזו דווקא כי עיני היו עצומות וכל חושי היו מרוכזים בו ובי. זה בהחלט לא היה זיון שגרתי, לא ידעתי להגדיר מה זה היה, אבל ידעתי שאני רוצה עוד. הרעיון שאחזור לשגרת העבודה הרגילה עם הקליינטים המאוסים הרגילים פשוט לא בא בחשבון.
אחרי יומיים שבהם דחיתי בתירוצים משונים כל פגישת עבודה שהוצעה לי נשברתי, צלצלתי לזיגי וניסיתי לשאוב ממנו אינפורמציה על הקליינט המסתורי שלי.
זיגי התרגז. "אתה יודע שזה בניגוד לכללים." נזף בי, "אסור לי למסור לך פרטים על קליינטים, ולמה ביטלת את כל הפגישות שלך אתמול?"
"סתם, כי לא בא לי."
"זו עבודה דודו. מה זאת אומרת לא בא לך? אם לא תעבוד מאיפה יבוא הכסף? מה הוא עשה לך, הטיפוס ההוא?"
"כלום."
זיגי נאנח ושאל אם החופשה שלקחתי לעצמי כוללת גם פגישה עם ההוא.
"לא. כן. רגע. לא יודע. חכה... אני..."
"דודו בחייך, אל תשגע אותי. מספיק הוא שיגע אותי."
"מה היה איתו? מה הוא אמר? הוא שאל עלי?"
"לא חשוב. אתה רוצה להיות איתו שוב או לא?"
"תלוי, זה שוב יהיה באותם תנאים?"
"כן, אבל הפעם מותר לך לדבר."
"באמת? איזה יופי."
"אז זה כן?"
"אהה... טוב, תראה..."
זיגי התחיל לצחוק.
"מה אתה צוחק? דביל!"
"מה אתה חושב? אני צוחק ממך, קדימה, תזיז את התחת שלך, עוד שעתיים אתה פוגש אותו באותו מקום ובאותה תאורה."
"רגע, רגע, זיגי, תגיד לי בבקשה... אה... רק תגיד לי איך הוא נראה?"
"נראה טוב, אבל מבוגר מידי לטעמי."
"זיגי, אצלך כל אחד שהוא שנה מעל גיל ההסכמה נחשב ויאז'ה."
"יכול להיות, אבל לדעתי ההוא חגג את גיל ההסכמה שלו כבר לפני עשרים וכמה שנים, וזה עוד כשהגיל היה שמונה עשרה."
"לפחות אין לו כרס וקרחת וכל השיניים שלו במקום."
"איך אתה יודע? הצצת?"
"לא חשוב."
"מצא מין את מינו, אתה מופרע בדיוק כמוהו."
"מי שמדבר? אתה מצליף באנשים בשוטים וצועק עליהם ללקק לך את המגפיים."
"כן, מה שבן אדם צריך לעשות בשביל הפרנסה... קשה להאמין."
"אל תגיד שאתה לא נהנה מזה."
"נו, טוב. פה ושם יש כמה רגעים של נחת, אבל לצערי חלק מהקליינטים... שלא נדע מצרות."
"זיגי המסכן, אין לי דמעות בשבילך."
"הומואית מרשעת שכמוך, לכי להתכונן, הזקן שלך מחכה."
הלכתי.
בהתחלה הכול היה כמו קודם. אור מעומעם, אני ערום על המיטה, עיני עצומות, ממתין. הוא נכנס. הפעם כן שמעתי את הדלת נפתחת חרש ואת סוליות נעליו רוחשות על השטיח ואז משקל גופו, מזעזע את המזרן כשהוא מתיישב לצידי.
מיד אחר כך אני חש כף יד חמה מגששת על חזי ונוחתת על הסבך בשיפולי בטני, משתעשעת בתלתלים, מסתובבת סביב הזין המתעורר, אבל מתאפקת, לא נוגעת בו.
"זיגי אמר שמאז הפגישה איתי אתה מסרב להיות עם קליינטים אחרים." הוא הפתיע אותי פתאום. מעצמת התימהון פקחתי את עיני והספקתי לראות שגופו גדול ושרירי, פניו חזקים ושזופים, עיניו כהות ומבודחות, גבותיו שחורות, עבות ומשולשות, ושערו - מברשת זיפית קצוצה בקפידה, אפורה סמיכה.
"דוד." הוא אמר בחומרה, ומיד עצמתי את עיני.
"סליחה אני פשוט... סליחה."
"סלחתי." הוא אמר, "אבל בכל זאת מגיע לך עונש." ואז הוא רכן מעלי, העביר את לשונו על פטמתי הימנית שהזדקפה מיד וינק אותה בחוזקה, מעביר צמרמורת של כאב מענג לאורך כל גופי, גורם לפטמה השנייה להזדקף גם כן ולזין שלי, שגם ככה עמד למחצה, להתקשות ולהתייצב בדום מתוח.
ושוב איבדתי שליטה על עצמי וידי נמשכו כמו מאליהן, התרוממו וליטפו את ראשו. אצבעותיי טבעו במברשת שערו שמגעה היה רך וקריר כמו משי. זה היה כל כך נעים, והעונש שבא בעקבות חוסר המשמעת שלי היה נעים לא פחות. אם הוא לא היה אוחז בחזקה בפרקי ידי ומהדק אותן לראש המיטה הייתי בטח מתפתה לשוב ולגעת בו בזמן שינק לפיו בכוח את פטמתי השנייה.
"לא ענית לשאלה שלי, כשאני שואל אני מצפה שתענה מיד." אמר בחומרה אחרי שגמר להעניש אותי, ולצערי הרפה מפרקי ידי.
"אהה ... סליחה. שכחתי מה הייתה השאלה."
"דוד." הוא שב ואמר בקול חמור ואחז באשכי, מועך אותם בידו הגדולה והחזקה. "תתרכז בבקשה."
הרגשתי שמגע ידו מבעיר את מרכז גופי, איך אפשר להתרכז ככה? "אני לא אוהב שקוראים לי דוד בטון כזה." התפנקתי.
"איזה טון?"
"כמו של מורה לתנ"ך, כמו של אימא שלי."
"אז איך אתה אוהב שקוראים לך?"
"אבא תמיד קרא לי דודינק'ה."
"ועכשיו הוא כבר לא קורא לך ככה?"
"הוא מת כשהייתי בן שלוש עשרה וחצי ומאז אצל אימא אני 'דוד'." חיקיתי בהפרזה את הטון הנוזף שלה, "ואצל החבר'ה אני סתם דודו."
"ואתה רוצה להיות שוב דודינק'ה?" ידו הרפתה מאשכי והחליקה על לחי בליטוף. חשתי שהוא מקרב את פניו אל פני. חשתי את חום גופו וריחו הטוב אפף אותי.
"כן." לחשתי ושוב נפקחו עיני, הביטו היישר בעיניו ושוב נעצמו.
הוא נאנח "מה אני עושה אתך דוד?" שאל מנסה להיות רציני, אבל שמעתי במעמקי חזהו גרגור של צחוק שהוא ניסה לכבוש.
"מה שתרצה." עניתי בפשטות, תעשה מה שאתה רוצה, אבל מאז שהייתי אתך אני לא יכול עם אף אחד אחר."
"אז מה יהיה? זו העבודה שלך, לא?"
"כבר לא."
"ואיך תרוויח כסף? אתה סטודנט, נכון? מה אתה לומד?"
"היסטוריה ופילוסופיה."
הפעם הוא צחק בקול רם ושוב פקחתי את עיני ואהבתי את הדרך שבה הצטמצמו עיניו כשצחק ואיך היטלטלו כתפיו בקצב הצחוק.
"מה מצחיק כל כך?" העמדתי פנים שאני מתרעם ושבתי לעצום את עיני.
"בחרתי בשני המקצועות הכי פחות פרקטיים שאפשר להעלות על הדעת. יש לי הרגשה שאימא שלך לא אוהבת את זה."
"נכון, היא לא. לא קיבלתי ממנה גרוש מאז שהתחלתי ללמוד. למה לדעתך אני עובד אצל זיגי?"
"יש עוד עבודות."
"אני יודע, מחר אני אתחיל לחפש."
"והכול בגללי?"
לקחתי את הזמן שלי לפני שעניתי לו – זה באמת בגללו או בגללי? ואולי זה בגלל שמאז שפגשתי בו אני לא צריך יותר לשבת על כפות ידי כדי לשמור על ציפורני? איתו אני חש חי באמת הבנתי פתאום, קולט בהארה פתאומית שנופלת על בן אדם אולי פעם בחיים שלא הייתי מאושר באמת מאז ש... מאז ש.... כן, מאז שאבא מת לי ככה פתאום ועזב אותי להתמודד לבד עם העולם.
"נו דודינק'ה, אני מחכה לתשובה." סנט בי קולו.
"יש לי המון תשובות, אני עוד לא יודע מי מהן נכונה. תגיד, אתה לא מתכוון להעניש אותי שוב?"
"אהה... זה מצא חן בעיניך? פרחח קטן שכמוך."
"מי קטן? אני עוד מעט בן עשרים וחמש."
"אתה נראה בקושי בן עשרים."
"ובן כמה אתה?"
"בן כמה אתה חושב?"
שוב פקחתי את עיניי והבטתי בו הבט היטב. "בערך ארבעים אני חושב, איך קוראים לך?"
"החברים שלי קוראים לי דייב." הוא אמר ובתנועה זריזה אחת הפך אותי על בטני, אוחז את פרקי ידי צמודים יחד מאחורי גבי.
"מי ששם זין על מה שאני אומר יחטוף זין." הודיע לי.
"וזה אמור להיות עונש?" גיחכתי בחוצפה.
הוא שתק שנייה, ואז אמר לי לקפל את ברכי ולהבליט את התחת, וכשעשיתי את זה סטר כמה סטירות חזקות על כל אחד מפלחי ישבני. חום צורב ונעים בצורה שאין לתארה הציף את כולי, מתפשט באדוות ממרכז גופי עד לקצותיו. חשתי חי וער כמו שלא הרגשתי מאז ילדותי. עמד לי בטירוף ורעדתי כולי, וכשהוא שיקע את לשונו בתחת שלי - עד היום אני מסמיק כשאני נזכר בכך - פשוט גמרתי.
לא היה לי קונדום והזרע שלי ניתז על בטני ועל הסדין, החדר התמלא בריח אופייני של זרע ודייב חש בכך ופרץ בצחוק, שואל אותי בלגלוג קל אם אני בטוח שכבר מלאו לי שש עשרה. מעצמת העלבון וההפתעה פרצתי פתאום בבכי שגרם לי לחוש מבויש עוד יותר, מה שהגביר את עוצמת הבכי.
דייב הפסיק לצחוק. "אתה בסדר דודינק'ה?" שאל בדאגה.
לא, לא הייתי בסדר. התביישתי והייתי נבוך ואומלל ויחד עם זאת מאושר מאוד. מרוב בושה ובלבול קמתי וברחתי למקלחת.
הוא הלך אחרי, מצא אותי עומד ובוכה כמו ילד לתוך המגבת הלבנה של המלון וחיבק אותי מאחור. "נו, די ילד, מספיק. לא קרה כלום, סתם צחקתי אתך. מספיק לבכות." ניחם אותי בעדינות.
הסתובבתי וכרכתי את ידי סביב מותניו, מניח את ראשי על כתפו. הוא היה בדיוק בגובה המתאים לכך, מעט גבוה ממני, אבל לא יותר מידי. לרגע היסס, מופתע קצת, ואז עטף אותי בחיבוק חם. התמוססתי לתוך החיבוק שלו, חש שסוף סוף דודינק'ה הגיע הביתה.

ג. אחר צהרים זהוב

הפולניה​(אחרת) • 24 ביוני 2010

"זה בסדר, הרגשתי עוד לפניך שזה מגיע." אמר זיגי בקול מרגיע כשהודעתי לו שלצערי אני חייב לפרוש.
"זה בגלל הסוטה ההוא?" שאל בסקרנות אחרי שלגם כוס בירה.
"אל תקרא לו סוטה, שמו דייב."
"שיהיה דייב, מה הוא עשה לך?"
"לא עסקך."
זיגי הרים את גבותיו בפליאה, מביט בי במבט בוחן. "חבל, אף אחד לא מחזיק מעמד הרבה זמן בעסק הזה, אבל יכולת לסחוב עוד שנה שנתיים. כמה יש לך עד גמר הלימודים? בחור שנראה כמוך, באמת חבל."
"זיגי, תעשה לי טובה ותשתוק."
במקום לשתוק הוא שתה עוד קצת והמשיך לחפור. "אז עכשיו תהיה איתו, עם הדייב הזה? בגלל זה אתה עוזב?"
"לא, אני עוזב בגללי, ולא הייתי צריך להתחיל עם זה בכלל. לא מתאים לי להיות זונה."
"אל תתנפל עלי! לא הכרחתי אותך ועשית כסף טוב."
"נכון, סליחה שאני כזה, אני פשוט... לא יודע."
"אני יודע, אתה פשוט מאוהב."
"לא נכון, אל תדבר שטויות."
"מה שתגיד." סיים זיגי את הבירה שלו וקם, "תראה דודו, היינו חברים לפני הקטע הזה של מכון הליווי ואני מקווה שנישאר חברים גם אחר כך, או שמפריע לך להיות חבר של סרסור?" הוסיף במין חיוך עקמומי.
"בטח שלא, אל תהיה טיפש." חיבקתי אותו, אבל לא הכחשתי שהוא סרסור.

חזרתי הביתה והתחלתי לעשות חשבונות. חסכתי לי סכום די נאה - בכל זאת אני הבן של אימא שלי - ואם אעזוב את הדירה היפה הזו ואלך לגור במקום פחות נחמד...
חבל, היה לי טוב פה, אבל כסף לא גדל על העצים וכדאי שאתחיל לחפש עבודה חדשה במקום לאכול את החסכונות שלי, וכל אותו זמן שעשיתי חשבונות ותכננתי את חיי החדשים ידעתי שאני עושה את זה רק כדי לא לחשוב עליו, על זה שהוא לא מתקשר למרות שהשארתי לו את הטלפון שלי לפני שהלכתי, וחזרתי ואמרתי לו שזהו, אני עוזב את מכון הליווי ואני לא מתכוון להיפגש איתו יותר בצורה הזו, במלון ותמורת כסף.
באותו לילה חלמתי על אבא. בחלום שלי הלכנו לטייל על שפת הים. הוא נראה צעיר כמו שהיה כשהייתי קטן, אבל אני הייתי בגילי היום.
"אתה חושב שאני אצליח להסתדר אבא?" שאלתי אותו והרגשתי מודאג מאוד.
אבא צחק ואמר לי להפסיק לדאוג כל כך, יהיה בסדר. הוא תמיד היה אומר את זה כששוב היו מפטרים אותו. את אימא זה עצבן נורא והיא הייתה צורחת עליו שהוא כלומניק ושכסף לא גדל על עצים.
הוא היה מתנצל ומנסה להצחיק אותה ולהרגיע אותה, מה שהיה מעצבן אותה עוד יותר, ואני הייתי בורח לחדר שלי, יושב שם עם הגב לדלת הסגורה ומכרסם ציפורניים.
"אבל עזבתי את העבודה שלי, ואני לומד שטויות לא פרקטיות. אתה יודע שכסף לא גדל על עצים."
"יהיה בסדר דודינק'ה." אמר אבא, "אני משגיח עליך, תפסיק לדאוג כל הזמן."
"עשיתי דברים לא כל כך יפים אבא, אתה לא כועס עלי?" שאלתי.
אבא נאנח ואמר שכל אחד עושה פה ושם דברים שהוא לא גאה בהם, זה לא נורא.
"אבל זה כן נורא, עבדתי במכון ליווי אבא, זה כן נורא" התרגזתי עליו, למה הוא תמיד סלחן כזה? למה הוא לא כועס עלי כמו גבר אמיתי? אני בטוח שאם אימא הייתה יודעת איפה עבדתי היא הייתה מעיפה לי סטירה.
"איזה מין אבא אתה?!" צעקתי עליו.
אבא נראה מצטער ועצוב. "אני אוהב אותך דודינק'ה." אמר בקול חרישי ולאט לאט התפוגג, נעשה קלוש וחיוור יותר ויותר עד שפשוט התאייד, משאיר אותי לבד.
התעוררתי שטוף דמעות. אולי אני צריך להתחיל טיפול נפשי חשבתי לעצמי כשעמדתי במקלחת בארבע לפנות בוקר ובהיתי בפני הנפוחות מבכי. אני דפוק לגמרי, אני סוטה עוד יותר מזיגי, הוא לפחות עושה מה שהוא עושה תמורת כסף, ומה התירוץ שלי? ולמה אני כל כך בטוח שאני חייב לעזוב את העבודה שלי במכון? ומה הקשר של זה לדייב שבטח חושב שאני סתם איזה זונה שרוטה, וזה בתנאי שהוא בכלל חושב עלי, ולמה שיחשוב? גבר רציני כמוהו בטח שכח אותי מזמן, אני הייתי סתם צעצוע בשבילו, הוא בטח זרק את המספר שלי ושכח ממני לגמרי.
בשעה שבע התייאשתי מניסיונות השווא שלי להירדם והלכתי לשתות קפה. הייתי אמור להיות רעב, אבל חשתי בחילה. ראשי כאב וגרוני היה נפוח. אולי אני הולך להיות חולה? מה אני רוצה לשתות, קפה או תה?
בעודי מתלבט בין השניים צלצל פתאום הטלפון וזה היה דייב!
"מה שלומך דודי?" שאל בקול מודאג, "אתה נשמע צרוד, אתה חולה?"
"אני בסדר גמור." הכחשתי, ובאמת, ברגע ששמעתי את קולו הרגשתי הרבה יותר טוב. "אולי טיפה מקורר." הוספתי ליתר בטחון.
"באמת עזבת את העבודה במכון?"
"כן, אמרתי לך שאני אעזוב."
"טוב, היית מאוד נרגש ולפעמים במצב כזה אנשים אומרים דברים ואחר כך מתחרטים."
"לא. אמרתי שאני עוזב ועזבתי."
"האמת שחיפשתי אותך שם אתמול בלילה ואמרו לי שעזבת, אבל לא הייתי בטוח אם זה באמת או שאתה לא רוצה לראות אותי יותר." הודה דייב.
לרגע שתקתי, נדהם. הוא חיפש אותי, חשש שאני לא רוצה לפגוש אותו? פרץ של מרץ ושמחה אדירה הציף אותי. "אם לא הייתי רוצה לראות אותך הייתי נותן לך את הטלפון הפרטי שלי?"
"כן, אבל אתה יודע, היית נסער כל כך, חששתי שאולי אחר כך נרגעת ושינית את דעתך."
"הנה, שוב אתה מתייחס אלי כמו אל ילד קטן שלא יודע מה הוא רוצה, נתתי לך את הטלפון שלי כי רציתי שתתקשר. אני שמח שהתקשרת, מתי רואים אותך?"
"מתי שתרצה דודי. מצאת כבר עבודה אחרת?"
"לא. עדיין לא."
"יש לי הצעה בשבילך, אבל זה לא לטלפון. מתי יש לך זמן פנוי?"
"יש לי שתי הרצאות בבוקר ומהצהרים אני פנוי."
"או. קי. בוא ניפגש לצהרים במסעדת 'אריה הזהב' ואז נדבר."
"ואחר כך אולי נוכל ..."
"נוכל מה?"
"אתה יודע."
הוא צחק. "לא בטוח שאחרי שנדבר אתה עוד תרצה."
"כן בטוח."
"טוב דודינק'ה, אם אתה אומר, להתראות ילד יפה."
"להתראות דייב."

מסעדת 'אריה הזהב' הייתה נחמדה. העיצוב היה חביב, האוכל הריח טוב והגיי דאר שלי השתולל מנחת כי לאן שלא הבטתי ראיתי בחורים צעירים, יפים והומואים, אבל רק כשדייב נכנס פנימה, נראה נהדר בג'ינס פשוט וטריקו חלק בצבע כחול כהה שהלם אותו להפליא, התחלתי ליהנות באמת.
הוא לחץ את ידי ברשמיות מוזרה, איזן את המחווה הרשמית הזו בנשיקה על לחיי והתעקש שאוכל קודם צלחת מרק כי אני נראה חיוור ומותש.
"איזה פולנייה אתה." קנטרתי אותו, אבל אכלתי את המרק שהיה מצוין וחייכתי אל המלצר שהתרוצץ סביבנו, מענטז בישבן הקטן והחמוד שלו.
"הוא נראה לי מאוד מעוניין בך." אמר דייב אחרי שהמלצר הלך להביא את המנה השנייה.
"באמת? חבל מאוד. אני כבר תפוס." אמרתי ונתתי לו יד מתחת לשולחן.
דייב נאנח והתלונן שקשה לו להתרכז ככה, אבל לא משך את ידו מידי. "אל תתרכז, פשוט תגיד את זה כבר."
"עכשיו אני כבר לא בטוח שזה רעיון טוב כל כך."
דייב נראה נבוך וקצת גמגם והיה עלי להחניק דחף לחבק אותו ולהגיד לו שזה בסדר, שהוא יכול להגיד לי כל מה שהוא חושב, שלא יתבייש ממני. "נו, די, אל תהיה כזה. תגיד כבר."
"טוב, מאחר ואני מרגיש שעזבת את העבודה שלך בגללי אז ... מה שרציתי להציע זה שאם אתה מעוניין, אז אולי אתה רוצה לעבוד אצלי?"
אני מודה - זה הפתיע אותי. "שאני אעבוד אצלך? בתור מה?"
"תראה, כשהרעיון הזה עלה לי בראש לא חשבתי שאתה... לא הבנתי בדיוק... אולי זה לא רעיון טוב. אם זה לא יראה לך או יעליב אותך אז .."
"נו, מה?" איבדתי את סבלנותי ומעכתי בכוח את כף ידו שהייתה לפותה כל הזמן בידי.
"טוב, אז העניין הוא שרק לפני כמה שבועות עברתי מהדירה שלי לבית שירשתי מקרוב משפחה שנפטר לפני כמה זמן. זה בית יפה, אבל גדול. אני אוהב לגור שם ושווה לי לנסוע לעבודה יותר זמן רק כדי שאני אוכל לגור במקום הזה, אבל הבעיה היא שקשה לי לטפל בבית הזה לבד ו... אהה...."
"אתה צריך מין סוכנת בית כזו? פיליפינית שתנקה ותבשל ותעשה קניות? זו העבודה שרצית להציע לי?"
דייב נראה מוכה אשמה. "כן, חשבתי ש... זו לא עבודה באמת קשה ותקבל חדר משלך עם שירותים וכניסה נפרדת כחלק מהשכר ו... טוב, זה רעיון אידיוטי, בחור צעיר כמוך בטח ישתעמם במקום הנידח הזה בין כל העצים והציפורים, ויש גם גינה שצריך להשקות וכלב שצריך לטייל איתו, ואפילו לא שאלתי אותך אם אתה יודע לבשל. אתה יודע מה? תשכח מזה."
"אבל אני יודע לבשל, ואני אוהב כלבים, ואני אוהב עצים וציפורים ושקט, וחדר משלי עם שירותים וכניסה נפרדת נשמע נהדר. זו הצעה מעולה דייב, באמת."
"באמת? אתה לא כועס ולא נעלב?" זרח אלי דייב.
"ממש לא." זרחתי אליו חזרה.
המלצר הגיע עם המנה העיקרית, ראה איך אנחנו מחזיקים ידיים ובוהים זה בזה במבטים מוקסמים, חייך ושאל אם נרצה יין כדי להרים כוס לחיים.
דייב אמר שכן ובחר יין מאוד יקר שהיה באמת נהדר, ואחרי שגמרנו את כל האוכל וזללנו קינוח טעים להפליא נסענו לבית שלו.

אני יודע שהוא עשה לי סיור בכל הבית והראה לי את יחידת הדיור הנפרדת שבה הייתי אמור לגור, ואני בטוח שהכל נראה לי נהדר ויפה, שקט וירוק ופורח בדיוק כמו שהוא תיאר לי, אבל כל מה שאני זוכר מהפעם הראשונה שבה הייתי בבית של דייב זה הוא ואני במיטה הגדולה שלו, ואיך שמש אחר הצהריים שלחה קרניים אלכסוניות דרך חרכי התריס וצבעה את עורו השזוף בצבע ברונזה, ואיך הוא אהב אותי לאט לאט, ואמר שהעור שלי לבן כמו שמנת ושאני מתוק כמו קערת תותים עם קצפת, ואיך צחקנו והיינו מאושרים יחד באותו אחר צהרים זהוב.

ד. ככה אני אוהב את זה

הפולניה​(אחרת) • 24 ביוני 2010

החודשים הראשונים היו נהדרים, פשוט נהדרים. אהבתי כל רגע, מעולם לא חשתי כל כך טוב.
הייתי נאהב ואהבתי, זה היה פשוט עד כדי כך. מפליא כמה מעט צריך כדי להיות מאושר. באותם חודשים שאלתי את עצמי למה כולם לא עושים כמוני ומפסיקים להיות אומללים כל כך?
הרי מה יכול להיות פשוט מזה? לאהוב מישהו, לטפל בו ובתמורה לתת לו לטפל בך ולאהוב אותך? כמובן שאף אחד לא יכול להיות נהדר כמו דייב הייתי חושב באושר כשהוא היה נרדם לצידי, ידיו כרוכות סביבי, אבל לכל סיר יש מכסה, למה בני אדם לא יכולים להפסיק להחמיץ פנים ולהתלונן כל הזמן על בדידות ואומללות ובמקום פשוט לאהוב זה את זה? מה כל כך מסובך בזה?
בחודשים הראשונים שלנו יחד הכול נראה פשוט, קל ונפלא. עשיתי כל מה שדייב רצה, האושר שלו היה האושר שלי, זה הכול.
דייב אהב משחקי שליטה ואני נהניתי לתת לו לשלוט בי, קודם במיטה ואחר כך גם בבית ומחוץ לבית, ובכלל.
הוא לא רצה שאפגש עם חברים מתקופת המכון שלי וזה היה ברור, מי צריך אותם בכלל? כל ההומואים המשתרמטים האלו?
הוא רצה שאתפוס מרחק מאימא שלי שרק מדכאת אותי ומבקרת אותי ללא הרף? בכיף! בין כה וכה היא סתם פולניה מעצבנת.
הוא רצה שלא אמשיך ללמוד כי מה כבר אפשר לעשות עם תואר בהיסטוריה ובפילוסופיה? לא עדיף שאלמד לבשל בצורה מקצועית ואקדיש את עצמי לטיפוח הגינה והבית? בטח שכן, ובכלל, כבר נמאס לי לנסוע כל הזמן לאוניברסיטה ולבלות שם בהרצאות משעממות, עדיף להקדיש את הזמן לטיפוח הבית.
אבל ראשית דבר דייב רצה שאפטר מהאופנוע המסוכן שלי, המסכן הקטן, הוא פשוט נורא דאג לי ואופנוע הוא באמת כלי לא בטיחותי. עדיף שאלך ברגל או אמתין עד שיהיה לו זמן להסיע אותי, ומה בכלל יש לי לחפש מחוץ לבית? בבית יש לי הכול.
ככל שחלף הזמן נשארתי יותר ויותר בבית, מקדיש כל דקה מזמני לדייב, לצרכים שלו ולרצונות שלו.
כשאני מספר על זה כעת זה נשמע לא טוב, אבל האמת שהייתי מאושר מאוד. הבית שלו היה נוח ונעים, וגיליתי בעצמי כישרונות מפתיעים של עקרת בית. שאבתי סיפוק עצום מבישול, ניקיון, סידור, עיצוב וטיפוח. אפילו הלכתי לקורס שזירת פרחים, הגבר היחיד בקבוצה של עקרות בית בגיל העמידה שפינקו אותי בחיבה אימהית.
וכמובן היה הסקס, הסקס המטריף, המשוגע, הנפלא, המיוחד שלי עם דייב.
מובן שמעולם לא ישנתי בחדר הנפרד שהוא הועיד לי, ישנו יחד בחדר השינה הגדול שלו שאני הקפדתי לצחצח ולאוורר כל בוקר.
חוץ ממיטה ענקית, נוחה להפליא, היו בחדר מסך פלזמה גדול עם רמקולים משוכללים ומבחר ענקי של סרטי פורנו שהיו מחולקים לפי נושאים. מבחינתי הם היו מיותרים לגמרי, אבל דייב אהב לצפות בהם ואני עשיתי מאמץ לאהוב כל מה שהוא אוהב.
"אני רוצה ללמד אותך להתמסר לי לגמרי." הוא הסביר לי, "תן לי להיות המחנך שלך כדי ששנינו נוכל ליהנות יותר."
ואני נתתי, כמובן שנתתי. הענקתי לו את עצמי ברצון, בהתמסרות, התחננתי שייתן לי לתת לו ללמד אותי, לחנך אותי, ולהעניש אותי כשהיה בכך צורך,
ותתפלאו, העונש הכי גרוע מבחינתי היה כשהוא לא רצה לקחת.
כשהוא הפך אלי את גבו, התעלם ממני, אז באמת סבלתי, אבל כל זמן שהוא נגע בי, גם כשזה היה כדי לסטור לי, או לרסן אותי, או להכאיב לי, הייתי מאושר.
אז מה אם גופי היה מכוסה סימנים כחולים שהסגילו לאט לאט, ואחר כך הפכו ירקרקים, ואז צהובים, ולבסוף נעלמו. אלו היו סימני אהבה שהוא הותיר בגופי, אותות למסירות שלי אליו, מדליות שהוא העניק לי כפרס על אהבתי חסרת הגבולות.
בפעמים המעטות שבהן ראיתי את אימי היא הייתה מרימה גבות מופתעות למראה הכתמים הכהים על פרקי ידי, או על צווארי, אבל מעולם לא שאלה מפורשות מה טיבן, רק ציינה שבעלי עור בהיר כשלי נחבלים בקלות רבה מאוד וצריכים להיזהר יותר.
זיגי שהתעקש לפגוש אותי למרות התחמקויותיי היה פחות דיסקרטי. הוא הרים בלי רשות את שולי חולצתי (דייב לא יאהב את זה, הייתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחי כשהוא עשה את זה) ושרק בפתיעה למראה החבורות על עורי.
"אתה יודע איך זה ג'ינג'ים." משכתי למטה את בד החולצה והתרחקתי ממנו. דייב שנא שאנשים אחרים נגעו בי.
"כן, אני יודע, אבל בכל זאת... אולי כדאי שהוא ישיג לו שק אגרוף ויניח לך?"
"אל תהיה טיפש, אנחנו ... אני.... זה בכלל לא ככה."
"אז הוא לא מכה אותך?"
"בטח שלא. הוא אוהב אותי ואני אוהב אותו."
"הוא לא יכול לאהוב אותך קצת יותר בעדינות? אפשר רק עם ידיים, לא צריך עם שוט וחגורה."
"קודם כל הוא בכלל לא ... אנחנו לא עושים כאלו דברים, ובכלל, מי אתה שתדבר על שוטים וחגורות מאסטר זיגמונד? (זה היה השם המקצועי של זיגי. היה לו אפילו אתר עם תמונות שלו בבגדי עור, מניף שוט על עבד מכווץ מפחד).
"בסדר, בסדר, אבל זה לא אותו דבר דודו, החבר'ה שם לא גרים איתי ולא חוטפים ממני על בסיס קבוע."
"אני לא חוטף כלום. אתה לא מבין."
אז תסביר לי בבקשה מאיפה הסימנים האלו? למה לא רואים אותך יותר? למה הפסקת את הלימודים? למה אין לך יותר טלפון סלולרי ואיפה האופנוע שלך?
"אני לא אוהב טלפונים ניידים, ובין כה אני רוב הזמן בבית, ואופנוע זה דבר מסוכן מאוד."
"אבל אהבת אותו."
"את דייב אני אוהב יותר."
"אוהב אותו כל כך עד שאתה מוכן לחטוף ממנו מכות?"
"זה לא מכות זה ... זה... קשה להסביר. אני אוהב את זה ככה."
זיגי נאנח וניסה לפתות אותי לצאת איתו לטיול בעיר, אבל דייב היה אמור לחזור עוד מעט. רציתי להגיש לו אוכל חם וידעתי שהוא לא אוהב שיש לי אורחים ו... התחלתי להביט בשעון ולהילחץ, וזיגי הבין את הרמז והלך.
אחרי שהוא הסתלק נכנסתי למקלחת הגדולה שלנו ונעמדתי ערום מול הראי. חוץ מהחבורות על עורי נראיתי כרגיל. אמנם דייב אסר עלי בתוקף להתקרב למכון הכושר המלא חרמנים מגעילים שרק מחכים להציץ במקלחת לבחור יפה כמוך, אבל היו לנו בבית אופני כושר, הליכון ומשקלות, ואני הקפדתי לשמור על עצמי בכושר. הדבר היחיד שהשתנה בי היו שערותיי. דייב אסר עלי להסתפר ושערי היה ארוך ומתולתל כשל נערה. קשרתי אותו בסרט על עורפי והייתי מתיר אותו במיטה כדי שדייב יוכל להשתעשע בו.
הוא אהב לאחוז את שערותיי באגרופו כשהייתי כורע על ברכי לפניו ומוצץ את אברו, ובכל פעם שלא השבעתי את רצונו היה מושך קלות בשערותיי כדי להחזיר אותי למוטב.
זיגי היה בטח מתפלא אם היה רואה שאין ברשותנו שום שוטים, אזיקים, חבלים וכיוצא בזה אביזרי מין. לדייב לא היה צורך בכך, היה לו אותי, אוהב מתמסר, להוט בכל מאודי להשביע רצון, והיו לו ידיו החזקות, ובשעת הצורך גם שיניו, מרפקיו ברכיו, ופעם אחת, כשהפרתי את פקודתו המפורשת ועשיתי ביד כי לא יכולתי יותר להתאפק, גם מברשת שער רכה שהותירה על עכוזי סימני דקירה משונים שצרבו כמה ימים אחר כך, מזכירים לי שויתרתי על הזכות להגיע לאורגזמה מתי שהתחשק לי והענקתי אותה לדייב, מנחת אהבה.
הוא אהב לשלוט ביכולת שלי להגיע לסיפוק וידע בדיוק איפה ללחוץ כדי שלא אוכל לגמור. לפעמים היה עובר שבוע בין פעם אחת לשנייה ובכל פעם שהיה לי חלום רטוב הייתי נענש, מה שהיה מגרה אותי עוד יותר ו... נראה היה שמעולם לא אצא מהמעגל הזה של שכר ועונש, ותמיד יהיו לו סיבות לצבוט, לנשוך ולהכאיב לגופי שלאט לאט הפסיק להיות שלי והפך להיות רכושו.
אני לא יודע כמה זמן שלטונו של דייב עלי היה נמשך, אולי עד עצם היום הזה, אבל לפתע הופיע לביקור ג'וני - אחד האקסים של דייב -והכל התהפך בבת אחת.

ה. שליטה עצמית

הפולניה​(אחרת) • 24 ביוני 2010

דייב המעיט לספר על עצמו. הוא העדיף לשמוע עלי, ואני סיפרתי לו הכול, מתענג על הקשב שלו, נהנה לשפוך את ליבי לפניו, מעניק לו שליטה גם על עברי ועל נשמתי.
ידעתי כמובן שהיו לו אהובים אחרים לפני שפגש אותי, וידעתי שהוא היה פעם מאוד מאוד מאוהב בגבר מבוגר ממנו שעזב אותו בשביל מאהב צעיר ממנו. האקס המיתולוגי שבר את ליבו וכשהוא סיפר לי עליו היה ברור שליבו עדיין סדוק מעט בגללו.
באותו רגע הייתי מוכן לחתוך את ליבי מקרבי ולהעניק לו אותו כדי לנחם אותו, אבל דייב הסתפק בכך שהניח לי לנשק וללקק את כפות רגליו בעוד הוא מלטף את ישבני, מחדיר לתוכו את אצבעותיו ומועך את אשכי כדי למנוע ממני לגמור.
ג'וני לא היה אותו אקס מיתולוגי, הוא היה סתם חבר שהיה במשך זמן מה בן זוג, והיה מעט מבוגר ממני, אבל בהיר עור כמוני, בעל שיער בלונדיני ועיניים כחולות שהביטו בי במבט בוחן ולא החמיצו כלום.
הגשתי לשניים ארוחת ערב שבישלתי לבד, מקבל בחיוך צנוע את מחמאותיו של דייב שקרא לי עקרת הבית הקטנה שלו וצבט בחיבה את ישבני.
אחרי האוכל הנחתי לשנים לשבת לבד ולשוחח והלכתי להציע לג'וני את המיטה בחדר האורחים שהיה צריך להיות פעם החדר שלי. סיימתי ועמדתי לצאת משם כשדייב נכנס לחדר והדף אותי אל המיטה.
"לא חמוד. אתה נשאר לישון פה הלילה." אמר בנועם.
הבטתי בו פעור פה. "אבל..."
"אני וג'וני צריכים קצת זמן לעצמנו ולא יזיק לך להיות קצת לבד."
"אבל אני לא רוצה להיות לבד." מחיתי, נדהם.
"תהיה ילד טוב דודינקה, תישאר פה בלי ויכוחים ובתור פרס אני מרשה לך לעשות הלילה ביד כמה שבא לך. איך זה?"
לפני שהספקתי לענות הוא יצא, סוגר חרש את הדלת מאחוריו.
הדחף הראשון שלי היה לזנק החוצה, לצעוק, להרביץ ולצרוח, אבל מה היה הטעם בכך? הלילה הוא לא היה צריך אותי אלא את ג'וני, הוא לא רצה שאפריע ואני הייתי רגיל לעשות כרצונו ולכן נשארתי בחדר האורחים שהייתה לו כניסה נפרדת ושירותים פרטיים ואפילו הצלחתי לישון קצת, אם כי לא ניצלתי את הרשות שניתנה לי ולא עשיתי ביד אפילו פעם אחת.
בגלל השינה הטרופה שהתעניתי בה התעוררתי מאחור מהרגיל ודייב כבר לא היה בבית. "יצא לעבודה." אמר ג'וני והגיש לי כוס קפה.
"אני מצטער." אמר במבוכה כשהבחין שעיני אדומות מבכי, "לא הבנתי שאתה והוא ... הוא אמר שאתה תבין."
"אבל אני לא מבין." אמרתי, הנחתי את הכוס על ארונית הלילה ופרצתי שוב בבכי.
ג'וני נע בחוסר נוחות. "תראה, זה לא ש... לא קרה מי יודע מה, סתם דיברנו, העלנו זיכרונות. אני כבר לא מעניין אותו כמו פעם, כשהייתי צעיר כמוך."
הפסקתי לבכות והבטתי בו בעיון. הוא היה גבר נאה מאוד, בן שלושים ומשהו, מאוד מטופח, עם עיניים כחולות וחיוך חמוד. "כמה זמן היית איתו ג'וני?"
"בערך שנה, אבל בבקשה, שמי יונתן. החברים שלי קוראים לי יוני, רק דייב מתעקש לקרוא לי ג'וני."
"ולמה עזבת אותו?"
"לא עזבתי מרצוני, הוא מצא בחור צעיר יותר וביקש שאסתלק. בהתחלה חשבתי שהלב שלי ישבר מצער. רק אחרי כמה חודשים הבנתי שהוא עשה לי טובה כשהוציא אותי לחופשי."
הוא הסיט את שולי חולצת הפיג'מה שלי והניד בראשו, "כן, כמו שתיארתי לעצמי. זה הולך ונעשה גרוע יותר מבחור לבחור. יום אחד הוא עוד יזיק למישהו ברצינות וזה ייגמר רע."
"אין לי מושג על מה אתה מדבר." אמרתי בזעף ומשכתי מידיו את שולי החולצה, מתעטף בה בקפידה.
יוני סקר אותי מהורהר. "אתה עוד עובד או שהוא החליט שעדיף שתהיה נעול בבית?"
"אתה לא מבין."
"ומה עם רכב, וטלפון נייד, וחברים, ומשפחה? יש לך כאלו או שהוא ניתק אותך מכולם?"
שתקתי, נבוך.
"זה לא שהוא איזה מפלצת, הוא באמת אוהב אותך, עד כמה שהוא מסוגל, אבל בשבילו אהבה זה סוג של שליטה. אחרי שהוא חונק את מי שהוא אוהב ומחסל כל שמץ של רצון חופשי אצלו הוא עובר לבא בתור. אם אתה רוצה שהוא ימשיך להתעניין בך כדאי שתפסיק להיות כזה ילד טוב ותתחיל למרוד בו או שהוא יחליף אותך במישהו אחר."
"אתה מדבר שטויות." התפרצתי.
יוני חייך. "אפילו אתה לא מאמין בזה. טוב, כדאי שאני אלך לפני שאני באמת אתפתה להצעה שלו."
"איזה הצעה?"
הוא הגיש לי פתק בכתב ידו של דייב, כתוב על ניר המכתבים שלו.

תטפל יפה בג'וני ילד, תן לו כל מה שהוא רוצה, ואני מתכוון להכול.
בערב נתחשבן גם על זה.
דייב

"כמובן שגם אם לא נעשה כלום הוא יחטיף לך, ואתה תתחרמן מזה, והוא לא ירשה לך לגמור ויטריף אותך. כשהוא ירחם עליך וירשה לך תהיה כל כך אסיר תודה עד שלא תקלוט בכלל עד כמה כל הסיפור הזה חולני." אמר יוני בעצב והלך, משאיר אותי עם מחשבותיי ועם הפתק של דייב.

קמתי, הלכתי לחדר השינה והתלבשתי, ואחר כך בדקתי את המיטה. הסדינים היו קמוטים ומישהו הוציא חלק מהדיסקים עם הסרטים שפחות אהבתי, אלו שהבחורים בהם היו צעירים מידי לטעמי והזיונים נראו כמו עונשים ולא כמו סקס.
התחלתי לסדר את החדר כמו שנהגתי לעשות כל בוקר ופתאום קלטתי שאני שוב מכרסם את ציפורניי.
פתאום הרגשתי עייף מאוד וחשתי מועקה נוראית שלחצה על חזי. הייתי זקוק לאוויר צח.
יצאתי משם, פתחתי את דלת הכניסה, התיישבתי על המדרגות ונחתי קצת, מביט על הגינה היפה שטיפחתי בחודשים האחרונים. הייתי כל כך עייף, כל כך נטול מרץ, כל כך אומלל.
הייתי צריך מישהו להישען עליו עד שאתעשת ואאזור כוח.
נכנסתי חזרה, הרמתי טלפון לאימא ואמרתי לה שאני בצרות ואני מבקש שתבוא לקחת אותי. היא לא שאלה הרבה שאלות, רק ביררה מה הכתובת המדויקת ושאלה אם יש לי מזוודות משלי או כדאי שהיא תביא מהבית.
"תביאי מזוודה אחת. זה מספיק. אין לי הרבה בגדים." אמרתי.
"אבל דוד, יש פה המון בגדים." נדהמה אימא כשפתחה את הארון הגדוש בבגדים שדייב קנה לי בנדיבות פזרנית. בגדים שהיו כמובן לטעמו ולא לטעמי.
"הם לא שלי." אמרתי בתוקף והכנסתי למזוודה רק את הבגדים שהבאתי איתי. כשיצאנו החוצה, אני נושא את המזוודה ואימא פוסעת לצידי, אוחזת במעיל העור שקניתי בזמנו יחד עם האופנוע ושמרתי לי למזכרת, הופיע דייב.
"דודי." הוא אמר ופניו התקמטו בהבעת צער ועלבון, "מה אתה עושה?"
"מה נראה לך שהוא עושה? הוא מסתלק!" התנפלה עליו אימא בזעם.
"אימא, בבקשה, חכי לי באוטו." ביקשתי והנחתי יד על כתפה, מפתיע את שנינו, לא נגעתי בה מאז שהייתי ילד קטן וגם אז עשיתי זאת רק כשאבא לא היה, תמיד העדפתי להתרפק עליו ולא עליה.
היא צייתה לי, אבל המשיכה להשגיח עלי דרך חלון המכונית, נראית כאילו היא מתאפקת לא לזנק על דייב ולתת לו מנה הגונה.
"לא ידעתי שהקשר עם אימא שלך כל כך הדוק." אמר דייב, מלכסן לעברה מבט זהיר.
"הומואים והאימהות שלהם, זה תמיד קטע מסובך." אמרתי בקלילות.
"כל דבר שקשור להומואים תמיד קצת יותר מסובך." העיר דייב.
"כן, נכון. כל דבר חוץ מזיונים." הסכמתי והחזרתי לו את הפתק שלו.
"בגלל זה אתה עוזב?" קרע דייב את הפתק לשניים, "בחייך דודינק'ה, אל תעשה סיפור משטות כזו, אל תעזוב אותי בבקשה, אני אוהב אותך."
"אני יודע, בגלל זה אני עוזב. אני לא יכול יותר עם האהבה שלך, היא גורמת לי לכרסם שוב ציפורניים."
"יכול להיות שלחצתי עליך יותר מידי," המשיך דייב להתעקש, "אבל היה לנו טוב יחד, נכון? אל תלך דודי, אני באמת אוהב אותך. מי עוד יטפל בך כמוני?"
"אף אחד אם זה תלוי בי." נישקתי קלות על לחיו, "ואני מציע לך שתנסה בפעם הבאה בחור שחום. על עור כהה רואים פחות את הסימנים. שלום דייב."

אימא נהגה בשתיקה כל הדרך לדירה שלה והניחה לי לשכב בחדרי הישן ולבכות כמה ימים עד שנרגעתי.
אחרי שהצלחתי לשבת ולאכול אתה ארוחת בוקר בלי לברוח למקלחת ולהתייפח כי היא השתמשה באותו סוג גבינה שהיה חביב על דייב היא שאלה אותי מה אני מתכוון לעשות בשארית חיי.
"לא יודע." הודיתי, "אולי כדאי שאני אתקשר לזיגי?"
"תתקשר למי שאתה רוצה." אמרה אימא, "אבל אם שוב תלך לעבוד אצל הזיגי הזה שלך ...." היא השתתקה וחשבה קצת, ואז הניחה את כף ידה על שלי, "אל תלך לעבוד שם יותר דודי, למענך, למעני וגם לזכר אבא שלך ז"ל שהיה מת מבושה אם היה יודע על העבודה הזו."
"אז מה את מציעה שאני אעשה?"
"תהיה בן אדם. תמצא עבודה, תסיים את הלימודים, תסתדר בחיים, כמו כולם."
"חשבתי שאת שונאת את הלימודים שלי."
"נכון, אף פעם לא אהבתי היסטוריה, ותמיד חשבתי שפילוסופיה זה סתם קשקוש של גברים עם עודף זמן, אבל אם זה מה שמעניין אותך אז בבקשה."
בעזרתה הכספית של אימא שניתנה לי בנדיבות מפתיעה (והייתי עוזרת לך גם קודם, אם רק היית מבקש, בשביל מי אתה חושב שאני ואבא שלך ז"ל חסכנו כל החיים? הרי לא ניקח את הכסף לקבר) שכרתי דירה קטנה, קניתי אופנוע משומש וחזרתי לחיים רגילים, ואפילו נפגשתי פה ושם עם זיגי שהתאהב בבחור צעיר ומתוק שהודיע לו בפסקנות שאו הוא, או השטויות האלו של מאסטר זיגמונד, ואם זיגי רוצה חיי מין סדירים שיפטר מהר מכל השוטים ובגדי העור והשרשראות המטופשות האלו.
זיגי ציית בשמחה והוא חי חיי אושר ושלווה עם החבר שלו שקורא לו מאמי וקושקוש ומאלץ אותו לשטוף כלים ולבשל. אם זיגי הצליח למצוא זוגיות אוליזה יקרה גם לי יום אחד?

Brave Dwarf • 25 ביוני 2010

נפלא! סיפור שליטה במיטבו. אבל למה, למה לכל הרוחות הרגת אותו? למה פסלת אותו בפרק האחרון?
מטלטל, את יודעת. הסיפור עצמו. אני תוהה לגבי המקומות השני והראשון. שוט-כוס-תחת-מציצה בטח.

ובכל זאת חבל שפסלת אותו. אבל זה הסיפור שלך ואני אסתום (-:
(תודה)

הסיפור הזה מבטא את היחס הדו ערכי שלי לנושא השליטה

הפולניה​(אחרת) • 25 ביוני 2010

אבל את זה אפשר להגיד רק בדיעבד, בזמן הכתיבה אין לי מושג מה יקרה, הגיבורים קובעים הכל ואני רק מקלידה לתומי.
אם כבר מדברים על שליטה

Brave Dwarf • 26 ביוני 2010

מחייך פה. אם יבוא לך לבעוט בי באמצע, אל תתביישי, אני מבטיח להמשיך ולקרוא וגם אם אחרת, להגיב.
מה מאפיין את סיפוריה של פולניה? אני מניח שהעובדה שבסיפוריה כולם הומואים בהחלט מאפיינת את סיפוריה של פולניה. כמו גם הדוק הרך והעדין שמתלטף בלבו של הקורא, דוק שמפאת היותו דוק משנה את צורתו בהתאם לקורא – מוטיב השליטה. דוק שנמזג לגרון כמו ברנדי משובח, כזה שמחמם את הושט ושוקע בפנים, כזה שנמהל בתחושה של יומיום ובחמימות של בית. ההומואים של פולניה ישראלים. הם מרוקנים, הם ג'ינג'ים פולנים בשם דודינקה, הם תערובת של פלפל, מלח הארץ ודמעות, ואפילו כאשר נקראים בכינויים שונים, מסתבר כי שמותיהם זהים לשמות חיות, רגשות, עצים ומלכים עתיקי ימים. ואפילו דייב, ממולו מתייצב דוד במלרע, שנותר בשמו הלועזי, לקראת הסוף מביא את ג'וני המסתבר יהונתן. ברור שיש עוד... אבל לא נעים לי אז אפסיק.

מה מאפיין את סיפוריה של פולניה? זה שהם כולם הומואים ישראלים שולטים נשלטים כמובן. אבל לא רק. בסיפוריה של פולניה קיימת חלוקה מדויקת בין שולט לנשלט. השולט הוא הפזרן, הזה שגם אם מסודר בחייו שמחוץ לבית לחלוטין, אבוד בתחומיו. הוא מבולגן הוא לא יודע לבשל הוא חצי בן אדם עד אשר מגיע הנשלט (גם אם סטרייט לחלוטין בדומה לאופיר מסיפור של חורף). נשלט חסר אונים שכזה, מבולבל בחייו שמחוץ לבית אבל מומחה בכל מה שקשור לבפנים. הנשלט המקורבן (להבדיל ממתקרבן) ע"י הקורא מאפיין את סיפוריה של פולניה. ברור שגם כאן לא חסר עוד... אבל אתאפק.

מה מאפיין את סיפוריה של פולניה? הם הומואים בישראל, הם שולטים ונשלטים, לכל אחד מהם מומחיות שונה. השולטים אחראים על הטיח החיצוני והנשלטים על הפנימי. הגיבורים של פולניה עובדים בחברה כושלת לשיפוצים. הם אלו שבונים את הבית ללא הצלחה. הם אלו שנופלים אפיים משני צדי הפיגומים דווקא ברגע בו נדמה שהנה כל ההומואים בישראל עתידים לרוץ אל הזריחה. עוד... בפעם אחרת. אולי.

לפני המון מאוד שנים קהילת ה BDSM התחילה את מלאכת הרקימה של עצמות ובשר. היו כאלו שהביאו הרבה מאוד חוקים ושוטים, בגדי עור וויניל, פלוגרים, פלאגים, סאונדים, פוליס, מחטים ומזרקים, ביצים סיניות יפאניות וכאלו גדולות משלהם. והיו גם אלו שהביאו רק את הלב. אז הם נקראו BDsM LS. הראשונים חשו פגועים על כי ל- LS אין צורך באביזרים כדי לבנות את ביתם (כן, זה סיפור על נמלים. הומאיות לעצם העניין). LS מצדם לא הבינו מה הבעיה. "זה בלב," אמרו ה- LS. "אז אתם מתנשאים?" שאלו אנשי הוויניל. יש עוד המון... אבל לא זה המקום.

"הסיפור הזה מבטא את היחס הדו ערכי שלי לנושא השליטה"
נכון שמוזר שדווקא הפלסטיקה של השוטים קלה יותר למרות הסימנים הכחולים שכולם רואים? אבל שם, במקום ההוא בו זה נוגע באמת, הכל לפתע הופך להיות מפחיד. כי לנו, למודי החיים, הרבה יותר קל להפנות את הישבן אל השוט מאשר את הלב ואת החיים לתוך ידיו של אהוב... סתמתי.

(-:

ברכות על הבלוג, פולניה!



פולניה, פולני והומו נפגשו בכלוב. זאת התחלה לחתיכת בדיחה עם עתיד.


("הגיבורים קובעים הכל ואני רק מקלידה לתומי" - לא פספסתי. פשוט מתקשה להתארך)

נפלא !

זאת​(שולטת) • 26 ביוני 2010

ואני גם קצת מסכימה עם הגמד,
על עניין הסוף

Re: נפלא !

הפולניה​(אחרת) • 26 ביוני 2010

תודה על המחמאות, ושליטה זה עניין של מידה, ברגע שעוברים איזה גבול זה חייב להיפסק.
אני תוהה למה כולם קוראים למגיב הקודם גמד?