שבע ברכות

שבע ברכות

חניבעל • 4 באוג׳ 2010

שבע ברכות/חניבעל

אומרים שאפשר לדעת על חייו של אדם מהצורה שבה הוא מת.כמה באו להלווייתו. כמה בכו. כמה לא בכו ולכאורה צריכים.
כמה מנחמים. כמה מספידים. כמה המשיכו הלאה וכמה נשארו שם מאחורה , מעל לקבר הטרי, ממענים ללכת, להמשיך, להיפרד, לחיות.במותו של אדם אפשר לדעת על חייו אם ישנם כמה אנשים שאת חייהם השאיר על האדמה אך את נשמתם לקח עימו.
נעמי עומדת מעל דוכן ההספדים. עיני כולם נשואות אליה. כמה מאות אנשים. רובם היא בכלל לא מכירה. את מעטם היא מצטערת שהכירה. 7 שנים היא הכירה את מוטי. והיא בקושי בקשר עם העולם החיצוני. היא נבוכה. מגניבה מבט לשמלתה השחורה ההדוקה ועוד מבט נבוך ונכלם אל עבר הקהל הנושא אליה אוזניים. כמה מהם כבר התחילו לעזוב את המקום.
"מוטי ,האיש שלי" היא מתחילה בקול חרישי על גבול הלחישה. הקהל משתתק. נאלם דום. אפילו אחרוני הלא מנומסים שלא מכבים את הפלאפון שלהם התחילו להאזין.
היא משפילה מבט אל עבר הכתוב שהכינה. סידור קטן עוד מימי אבא.
מרימה את הראש. מביטה על הקבר הטרי והחתום ואל מוטי שבפנים.

"ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן."

ארבעת לובשי השחורים מסביב לקבר כמעט התפלצו. אחד מהם רתח אך עמדו ושתקו. ארבעתם ידעו. הזעיפו אך לא פצו פה.
בקהל היו כאלה שהחליפו מבטים. מפה לאוזן כולם כעת ידעו על 7 שנים הרעות של נעמי.כולם ידעו.נעמי לא ידעה.
נעמי כבקשה לדעת שהברכה עברה בהצלחה המשיכה הלאה.

" ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהכל ברא לכבודו.

__________

הוא מוציא לה את הראש מתוך האסלה ובו זמנית את הזין מישבנה. רטובה כולה היא כמעט נחנקת. כמעט טבעה. הכאב היבש ההוא מאחוריה כבר לא מטריד אותה. שערה הרטוב נופל על פניה.היא בוהה באסלה מתחתיה ומפחדת להזיז את מבטה לאחור.
"עוד זבל?"
"כן בבקשה" מאמינה בעצמה ובתשובה.
והוא שוב טומן את ראשה מתחת למי האסלה ובו זמנית חודר בברוטאליות לחור שלה. הצעקה שלה נבלעת מתחת למים. היא קשורה מאחורי גבה כך שהרבה היא אינה יכולה לעשות. היא פשוט מעדיפה שימשיך עד לרגע האחד הלפני אחרון וימשוך אחורה בזמן. היא יודעת מדוע. אולי בפעם הראשונה מזה שבע שנים אבל היא יודעת. היא רוצה לגעת בקצה. היא רוצה לדעת איך זה נראה. איך זה מרגיש. היא רוצה לחוש את זה מקרוב. ואם אפשר להיבעל תוך כדי מה טוב.
הוא שוב מוציא את ראשה מהמים. רטובה רק בראש אך מרגיש כאילו עד לשד עצמותיה. הוציא מוקדם מידי לדעתה.הוא מוציא גם את הזין החצילי שלו מהתחת הבוער שלה.
"טוב לך זבל?? רוצה עוד?? תבקשי יפה."
"בבקשה עוד. אשלם לך כפול. תשפיל אותי עד אפר. עד כלות. עד אמא אדמה. עד מוות."
הוא מכניס לה שוב את הראש לאסלה, באין מפריע חודר לחור התחת המתרחב פלאים שלה והפעם סוגר לא הרמטית את מכסה האסלה עליה ולסיום מוריד את המים.
תגידי תודה.
__________

היא שוב הציצה לעבר הקהל ההולך ומתמעט שלה. לראות אם הוא עוד שם. משום מה והיא לא ידעה למה היא רצתה שהם יקשיבו. ידעו. ארבעת לובשי השחורים שעמדו מסביב לקבר הזעיפו לה פנים. מחשבתה נדדה הלאה משם. נשמתה הייתה קבורה פה בפנים. היא חיפשה את הטורפים. את הזאבים. את הבודדים והתימהוניים. את אלה שיחפצו רק בגופה ולא בהלך נפשה. את אלה שמחפשים כאלה רק כדי לאנוס, להשפיל, לדרוס , לפגוע ולברוח. היא חיפשה את המגעילים ביותר. את הלא מטופחים. את אלה שהדיפו ריח רע מהפה. את אלה שיודעים עליהם שלא התקלחו זה כמה ימים. את הלא מנומסים ואת הלא מנוסים.
היא לא מחתה את הדמעה הבלתי נראית. אין סיכוי שמישהו יבחין.

" ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד. ברוך אתה ה', יוצר האדם."

היא שינתה את הסדר, חשבו לעצמם הלובשים בשחור. לא שיש תוקף בשבע ברכות הזה אבל בכל זאת היא השמיטה ברכה.

נעמי ידעה והמשיכה.

"שוש תשיש ותגל עקרה, בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה. ברוך אתה ה', משמח ציון בבניה."


מכונית כחולה עצרה אי שם ביער גרר בין באר שבע לשום מקום.לילה ללא ירח ובקושי עם כוכבים. מסוק כלשהוא מרחף מלמעלה בדרכו הביתה. יער שלם ורק שולחן פיקניק מעץ אחד נראה לעיני פנסי המכונית.תודה לקק"ל. המכונית עוצרת למרגלות השולחן.
"מה אתה עושה? לאן הבאת אותי?" נשארת נעמי בסערה באוטו.
"הבאתי אותך לפה בש..." ניסה להרגיע אבי.
"בשביל מה? לאנוס אותי?" התגרתה בו נעמי. "קדימה תעשה את זה.אף אחד עוד לא מת מזה." שיקרה לעצמה.
"בשביל שתצעקי". לחש לה אבי.
"מה???" הביטה לראשונה נעמי בעיני אבי. האדון השישי או השביעי שלה בשלושה וחצי חודשים האחרונים.
"הבאתי אותך לפה כדי שתוכלי לצעוק.".
__________

אסור לך לזלזל בי.אסור לך לקלל אותי.אסור לך להשפיל אותי אסור לך להסתכל לי בעיניים. אסור לך לסובב את הגב אלי. אסור לך לצאת מהבית ללא אישור. אסור לך לקנות שום דבר ללא אישור. אסור לך לענות לטלפון ללא אישור חוץ משיחות שלי.אסור להסתכל בחלון.אסור להכניס אורחים. אסור לסמס. אסורת שום צורת תקשורת שהיא. אסור לך להשתין או לחרבן בשירותים האלה. רק בסיר ובחדר הריק בלבד. אסור להשאיר את הבית מבולגן ולא נקי.אסור להשאיר כביסה לא תלויה או מקופלת בארונות.אסור להשאיר כלים בכיור או חפצים שאינם במקומם.אסור לך ללבוש שום דבר.כל הבגדים נזרקים אל מחוץ לבית.אסור לך להשתין ללא אישור שלי. אסור לך לאונן. אסור לך להתקלח ללא אישור שלי.אסור לך להתאפר, להתגנדר או להסתדר. אסורה לך גישה לאינטרנט.אסור לך לצעוק.
__________

נעמי עוברת מעמידה שנשענת על רגל אחת כמו חסידה שנחה על גג רעפים לעמידה יציבה על שתי רגליים. היא מהססת. שולחת מבט מסתיר לעבר הקהל.
היה משהו באדון החדש ההוא שלא נתן לה מנוח. היא מצאה אותו לאו דווקא באתר אלא בצ'אט נלוז של תפוז.פשוט קרא לעצמו אבי.הוא היה אחר. התעניין בדברים אחרים. לא פתח שיחה בעוד "ערב טוב" ו-היי" או ישר נבח עליה לרדת על ארבע למצוץ לו או ללקק לו את כפות הרגליים.הוא התעניין בלמה יותר מאשר באיך. לא בצבע העיניים של לפני או בצבע התחת של אחרי.מאיפה את בארץ או איפה שירתת בצבא.במקום כל אותם הזאבים חוזרים ונשנים שבאו לסשן סטוץ כזה או אחר, בהתחלה הוא הצטייר כמנהיג הזאבים אבל לאט לאט התבהרה התמונה.

"שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. ברוך אתה ה', משמח חתן וכלה."


__________
שלום
"שלום נעמי."הוא שילב את כפות ידיו לצד מפשעתו.
"שמי ד"ר פאר." הוא נראה ונשמע בהתחלה כעוד דמות בדיונית מאחד הספרים של רם אורן. בדיוק ככה הוא היה מתאר אותם.
"ניתחתי את בעלך ואני רוצה להסביר לך מה מצבו."
האסימון או הענבל, כמו שנעמי אהבה לקרוא לזה פשוט נפל. היא בלעה את לשונה אך התאמצה לברוח לבהקיץ ולהאזין בקשב לדבריו את הרופא.פאר או מי שלא יהיה. היא המחליטה עכשיו. האחראיות שממנה ברחה כל חייה שבה אליה בפתאומיות. היא המחליטה. היא הקובעת. גרוע מכך. היא החורצת.
"בעלך נפגע בתאונת עבודה לא פשוטה והחומרים שהוא נחשף אליהם, הם כעלי השפעות שקשה לנו לחזות." דר" פאר הביט ישר לתוך עיניה החומות דבר שרק מוטי היטיב לעשות.
"הבנתי שאחד המיכלים עם החומרים המסוכנים שבהם הוא טיפל התפרק לו בידיים, ובמקומות שהיו במגע ישיר עם החומר טיפלנו בניתוח. הסרנו את הרקמות המתות וניקזנו את האזור, אבל נותרה בעינה בעיית החשיפה הנשימתית והחדירה של החומרים דרך העור." נעמי כבר הפסיקה לעקוב אחר התיאור היבש של הרופא מה שמו . את התמונה הגדולה היא הבינה מיד. היא לא רצתה אך לא היה מנוס. היא הבינה.
"לצערי, בדקות שחלפו עד שבעלך חולץ מהמעבדה שלו, הוא שאף לא מעט מהאדים הרעילים, וכן נגע בידיים חשופות בחלק מהחומרים האלה.
אין לנו אפשרות לנקות את המערכת מפגיעה שכזאת, ואני חושש שניתן להבחין בנזק חמור לריאות, לדרכי הנשימה ולאיברים הפנימיים. ניסיתי כמיטב יכולתי לנקז ולהסיר רקמות פגועות, אבל אין לנו אפשרות להסיר את כל הרקמה, ולכן מדובר בתהליך פרוגרסיבי. לצערי, התהליך הזה יגרום לכשל מערכות תוך מספר חודשים ספורים. "
הרופא הסתלק לו בנבכי מסדרונות בית החולים. היה נדמה לה שעוד הספיק לומר לה שהוא מצטער או משתתף בצערה או משהו כזה אך לא הייתה בטוחה.
מה עליה לעשות עכשיו. היא נותרה קפואה. מחכה שמישהו יאמר לה לאן ללכת. מה עושים? אפשר לקחת אותו הביתה? נשארים? צריך לחתום? זה יעלה? היא חזרה לגיל 8 שבו התייתמה משני הוריה שנספו בתאונה בדרך מים המלח. היא הסתכלה סביבה ולא ידעה מה לעשות.היא אבדה את האדון שלה. את היחיד שלה. היא ידעה תמיד. הוא זה שאמר לה. היא הייתה החמנייה והוא השמש. היא תמיד סובבה את הראש אחר מקור החיים שלה. אך עכשיו אין שמש.מה עושים כשאין יותר שמש?

__________

נעמי רכנה לעבר המיטה. מוטי היה מורדם ומונשם. היא נשקה את כף רגלו. בשלב הזה כבר לא היה אכפת לך אם מישהו היה רואה. האדון שלה פוקד אותה בימיו האחרונים. היא עלתה למעלה ונפרדה אישית גם מהזין של מוטי. הזין שפעם היה לתפארת והיום הוא למזכרת עמומה מלילות לבנים ומסימנים כחולים סגולים.
הוא לא צריך לדעת. את מה שעבר עלי. את מה שהחלטתי לעשות בעוכרי.בחייו.
היא התקרבה לשפתיו ונשקה לו קלות. היא נפרדה ממנו בדמעת אוקיינוס אחת שקופה ו- 2 מילים, "אני מסכימה".

__________

תזכירו לי מה אני עושה על הרחבה? חשבה לעצמה נעמי. מוטי בחר לה את מה שהיא לבשה. את איך שהיא התאפרה, הסתדרה, התארגנה. הוא בחר את תכשיטיה, את הקולר המלכותי הפומבי הידוע שלה, הידוע שלהם. היא רצתה לשאול אותו כמו שתמיד רצתה לשאול אותו למה ואיך ועוד פעם למה אבל לא העיזה. למה אני על הרחבה?
מוזיקת ה"לא לטעמה" הרועשת התחלפה בנעימה לעור התוף. מלווה. מוטי פרם את צעיף המשי שעל עיניה. היא אהבה את הצעיף. כמו ילדים שמסתירים את עצמם בבגד וחושבים שאף אחד לא רואה אותם. אף אחד לא רואה אותי בצעיף הזה חשבה נעמי. הצעיף כעת נח על רצפת המועדון ונעמי נאלצה לקלוט את מבטם של כל הצופים, החדשים, הסוטים, הרוקדים, השותים, המעשנים ואלה שגם מתעסקים והפסיקו.נעמי ראתה את כולם מסתכלים עליה. אני מתחת לצעיף. הם לא רואים אותי. איפה השמש שלי? שאלה החמנייה ותרה סביבה.
השמש שלה בחר מישהו מהקהל. היא הרגישה כמו שוליית הקוסם. הנערה שלצידו. השמש שלה היה מאחוריה והשעין אותה על ארבע. מול כולם. אבל השמש שלי מאחוריי. אני אמורה להיות לכיוון שלו. למה אני על הרחבה? אותו מישהו מהקהל התפשט וטמן לצד הוראתו של מוטי את תחתוניו בפיה של נעמי. נעמי הביטה בעיני השקד שלה בלקוח החדש שלה טעמה את תחתוניו ואת חלציו. היא בערה ונרטבה בשתי המקומות שלה. כמו שרק מוטי ידע לעשות. הוא אולי מאחוריה אבל מעולם לא אכזב. הוא היה הזריחה שלריחו התעוררה והוא היה השקיעה שלאוזניו ומגע ידיו נרדמה.
נעמי חשבה שהיא יוצרת שלולית תחתיה ,פינתה מקום לזין של הלקוח במקום תחתוניו. זין אחר, מוכר יותר חדר לה באחוריה. למה אני על הרחבה למה? למה אני הרחבה?
וכולם צופים. צופות. חלקם שומרים מרחק כמו מציור של מונה במוזיאון. חלקן מתקרבות כדי לגעת. להיות חלק מ. להיות עם. לחוש. לדעת. לנטוע.
ואז נעמי כמו מתחת לצעיף ממשי שוכחת שאי שם. שוכחת שמכירים אותה. שרואים אותה. שחווים אותה. היא חושבת. מהרהרת. לא שם. החמנייה שוקעת לישון ויודעת שהשמש תהיה שם בבוקר. כשהיא תתעורר.
והם מזיינים אותה. מטפטפים עליה. נוגעים בה. מצליפים בעדינות. נעמי רגישה מאד מאז ומתמיד לכאב. מוטי זורק אותה אי שם לחלל ומקפיד לתפוס אותה ולאסוף אותה מיד כשהיא נוחתת. לפרוש עליה את קרניו.
השמש שוב ניצב מול פניה של החמנייה. עוטף אותה בקרניו, ידיו וקולו. מוטי מלקק את נפשה של נעמי ולוחש לה
"התינשאי לי"?
__________

"מה???" הביטה לראשונה נעמי בעיני אבי. האדון השישי או השביעי שלה בשלושה וחצי חודשים האחרונים.
"הבאתי אותך לפה כדי שתוכלי לצעוק.".
נעמי השתתקה. הוא בהחלט היה יותר מנטאלי ממוטי. היא לא ידעה אם היא אוהבת את זה. היא אהבה את השקט של מוטי. את מגע ההילרי הקסום שבידיו. את ההרמוניה שבוקעת מלחישותיו.
"לצעוק? למה?!" הבינה ולא הבינה נעמי.
"כדי שתוציאי את זה. כדי שתצעקי את מה שאת כבר הרבה הרבה זמן רק מדחיקה בפנים. כדי שתרגישי חיה. כדי שתדעי שאני השמש ואני לא מנסה להחליף אף אחד. כדי שלא תשווי כל אחד אחר אליו.כדי שתתאבלי, תפלי , תתרסקי ,תבכי, תילחמי, תקומי מן ההריסות ותצעקי".
נעמי לא הבינה אבל הבינה. היא לא הבינה אבל ידעה זאת מעולם. אולי היא פשוט הייתה צריכה שמישהו יצעק את זה. ירח מלא חייך אליהם מבעד לצמרות האיקליפטוסים ועוד מסוק בדרך לעוד פעולה או חזרה הביתה.
היא בחנה את האדון המוזר והלא קונבנציונאלי שמולה. יש להם עוד דרך ארוכה.
"תגידי את זה".הוא חדר לעיניה והלאה משם.
הוא היה כל כך שונה ממוטי שזה פשוט התבקש. אולי הוא לא מה שהיא רצתה אבל יכול להיות שהוא בהחלט מה שהיא צריכה.
"תגידי את זה" הוא התמיד לדרוש.
הוא לא חפץ בגופה אם כי הזקפה מאד החמיאה לו כשהתפשטה ואף החמיאה לה. הוא דיבר כל הזמן על החור והנקב הרביעי שנמצא בה ורק עכשיו למרות שידעה נפל לה האסימון. הוא רצה לחדור לנשמתה לפני שחודר לגופה.
"תגידי את זה כלבונת" במקום להעלות דציבלים הוא הנמיך.
"אפשר לצעוק?".

__________

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה, ושלום ורעות, מהרה ה' אלוקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם, ונערים ממשתה נגינתם. ברוך אתה ה', משמח חתן עם הכלה."

נעמי מחתה דמעה. זה הסוף. היא ידעה מה היא עושה. היא ידעה באיזו ברכה עליה לסיים. היא נפרדת מהאדון שלה ומתנחמת באדון אחר תחתיו. היא יודעת שלא יהיה תחליף לשמש. היא יודעת. היא נפרדת מהמאור הגדול ועוברת למאור הקטן. למרות מה שכולם חשבו. כולל משפחתה שלה. להתראות אדוני. את מה שעבר בנפשה ובליבה לא יוכלו מילים לעולם להמחיש ולתאר. היא בכתה בעיקר לעצמה. סירבה למצוא כתף. היגון הזה הוא שלי פרטי. זה אבל אחר. מעבר לאדם אהוב ונפש תאומה. אף אחד לא יבין. אף אחד לעולם לא יידע מהי פרידה מאדון. נעמי מבעוד מועד קעקעה את שמו של אדונה על עכוזיה. למען ייראו. למראית עין אולי אשלט ע"י אחרים אבל תמיד ולעולם אהיה ואשאר שלו. עוד שתי דמעות בצבצו להן מתחת לעפעפיים ונעמי מיהרה לסיים לפני שהיא נגמרת פה מעל לקברו של אדונה.להתראות אדוני. ממענת להיפרד. את תפילתה אליו היא לא חייבת לקהל הרחב.היא שומרת אותה לעצמה. יודעת שאין מנוס. הפעם האחרונה. משננת את פניו כמו שראתה אותם בסשן האחרון , הפומבי ההוא שם במועדון.נעמי עצמה את עיניה המדממות ואת נשמתה המצולקת.משפילה מבט כמו החמנייה בשקיעת השמש. להתראות אדוני.

"ברוך אתה ה'..." היא נושמת.נוקבת עיני שקד אי שם בקהל לעבר אדון חדש ומסתורי.
"אלוקינו מלך העולם" מביטה עליו ואיכשהו רואה את עצמה.
והמשיכה " יוצר... האדם.".

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 4 באוג׳ 2010

כרגיל הכתיבה שלך נפלאה בעיני. אם אני מפרקת את הסיפור לקטעים בודדים, כל אחד מהם ריגש אותי. אבל הסיפור כמכלול מרגיש לי מוזר. לא ממש ברור לי הקטע עם הברכות, וגם כל העניין עם האדונים לא יושב לי טוב, ועוד כמה נקודות קטנות. ה"איך" - מאד אהבתי, ה"מה" - פחות.

אשמח מאד

חניבעל • 4 באוג׳ 2010

ואפילו וחצי לקבל פה או בפורום יותר פרטי ביקורת יותר פרטנית ואם יש במקום לנוקבת(?) אז בכלל.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 4 באוג׳ 2010

קשה לי לשים את האצבע. משהו לא מסתדר לי. מצד אחד התלות בו ומצד שני המעבר המיידי לחיפוש אדון אחר - המעבר קל מידי. משהו חסר באמצע. ומה הם יודעים, מה שיודעים האנשים שמסתכלים מהצד?

הקשר עם אבי, כאילו משמעותי אבל לא משמעותי. מתחיל איפהשהו ונעלם, מתמוסס בין השורות.
אולי ככה זה אמור להיות? "שתדעי שאני השמש ואני לא מנסה להחליף אף אחד" - זה בכוונה כזה אוקסימורוני?

אין לי מיקוד. מה חשוב כאן? החיפוש? הגעגועים? הפרידה?
ולא הבנתי מה תפקיד הברכות.

ההרגשה שלי מהסיפור היא שכל פסקה בנפרד כתובה נפלא, אבל הקשר ביניהן רופף. כל אחת אומרת משהו, אבל לא ברור לי מה אומרות כולן יחד במקהלה. קטעים לא לגמרי מחוברים של מקומות שונים בסיפור הגדול, השלם - תעלול ספרותי נפוץ אמנם, אבל נדמה לי שהקטעים החשופים מהסיפור השלם לא נבחרו כהלכה. אולי בזה העניין: בבחירת הקטעים החשופים. נדמה לי שחסר אחד, אולי שניים.

כאמור, קשה לי לשים את האצבע. מקווה שמה שכתבתי מובן איכשהו.

לא הייתי קוראת לזה ביקורת. יותר תחושות שלי מהקריאה. אין לי ביקורת ספציפית. זה לא שיש איזו בעיה מבנית שאני יכולה להצביע עליה. הרי לכתוב אתה יודע. משהו, חסר לי. אולי באמת עוד חתיכה.

WOW !

מישלי • 4 באוג׳ 2010

כשקראתי, חשבתי בדיוק את זה, ממש בדיוק...

וכן, הכתיבה מדהימה, נוגעת, מחלחלת פנימה. לא משאירה אפשרות לעמוד אדישה מול המילים.
מבולבל לי, התקשתי לעקוב אחרי הרצף...
אבל תודה. למרות הכל - זה משובח !

דבר גדול ודבר קטן

א-דום​(שולט) • 4 באוג׳ 2010

אין ספק שאתה יודע לכתוב. עם זאת, מצאתי את הכתוב קצת מייגע. אולי בגלל שאני זה שעייף אולי בגלל ריבוי בפרטים שלא ממוקדים בתימות ברורות. והדבר הקטן שיש לי להגיד הוא שיש לך שגיאת כתיב הנפוצה בשפת הדיבור ולכן בוטה בכתב. כתבת: "תשפיל אותי עד אפר" ויש כמובן לכתוב עד עפר.