בחורשת עגבניות

בחורשת עגבניות

Brave Dwarf • 13 באוג׳ 2010

חורשת העגבניות
11.12.03

"מחר אנחנו נוסעים לדודה ברוריה" הודיעה אשתי באחד מבקרי יום השישי.
"לאן?" שאלתי, ולגמתי מהקפה הבוער בניסיון לפזר את ערפל ההנג-אובר מהקרחת שלי.
"למושב, לדודה ברוריה" סיננה אישתי מבין שיניה.
תוך מאמץ אדיר ניסיתי להיזכר בדודה ברוריה וכאשר נזכרתי התרחשו שני דברים:
זינקתי בבהלה ושפכתי על עצמי את הקפה החם והבנתי מדוע ניסיתי להדחיק את הזיכרון הנורא הזה.
"זאתי, הכחושה שנושאת בגאווה משקפיי ראיה בעובי תחתית בקבוק בירה על אפה הנשרי? זו שאני קורא לה השפירית מהגיהינום?" שאלתי בקול מבועת.
"יש לי רק דודה ברוריה אחת!" צעקה אשתי.
"איזה מזל!" עניתי "אולי אלוהים בכל זאת אוהב אותי!"
"אף אחד לא אוהב אותך!" צרחה ויצאה מהמטבח בטריקה אכזרית שייסרה את האי קיו היחיד והספוג באלכוהול שבראשי.
במשך שתי דקות חיפשתי את דויד. הוא כל כך התכווץ מהכוויה ומחזיון דודה ברוריה עד שלרגע נבהלתי שאשתי סרסה אותי בשנתי.
למחרת בבוקר יצאנו לכיוון המושב הנידח שבצפון. המושב של דודה ברוריה. למזלי, אשתי שתקה כל הדרך והסתכלה מהחלון. עצרנו ברמזור שלפני המושב. דויד סימן אל השפחה הפוטנציאלית שישבה ברכב לידנו.
"אתה מסוגל לזיין כבשה בחצאית," סיננה אשתי מבין שיניה והחזירה את דויד למקומו.
"תלוי בגרון," עניתי ושקעתי במחשבות עמוקות.

דודה ברוריה פגשה את פנינו בחצר ביתה. היא לבשה חליפת ספורט בצבע בלתי ברור ונעלה כפכפי אצבע.
"בִּינְתּי!" צעקה אל אשתי ופרשה את ידיה שהיו מקושטות בציפורניים כסוסות עד השורש.
אישתי זינקה אל חיבוקה ושתיהן נכנסו פנימה. תרנגולות לבנות-צהובות קרקרו בחצר. ניגשתי אל אחת מהן בזהירות.
"ררררוווופפפ!" נבחתי "ררוופפ!, רררוופפ!"
המסכנה הרימה את כנפיה וברחה כמו משוגעת לצדו השני של החצר תוך קרקורים נפגעים שנשמעו כריטוניה של אישתי, שתחיה. דודה ברוריה יצאה בבהלה מהבית.
"מי זה?" שאלה בחריקה.
"זה אני, ה- יִבּנִי," נופפתי בידי.
דודה ברוריה הביטה בי במבט מבין וחזרה הביתה.
הקפתי את הבית. בצדו האחורי התחיל השטח של השכנים. דילגתי מעל הגדר הנמוכה ומצאתי את עצמי מוקף שיחי עגבניות דלילים בגובה אשכיי. עברתי בזהירות ביניהם ויצאתי אל שביל האבנים המטופח.
"שלום לך," שמעתי מאחורי גבי.
"אוי ויי!" כל אשר יכלתי לומר.
זו הייתה אותה אחת עליה דויד שם עין ברמזור. איזה תחת! איזה שדיים! והפנים... אבל מי מסתכל על הפנים? אח... איזה שדיים.
"שלום" חייכתי.
"אתה אורח כאן?" שאלה.
"לא, אני ידיד נפש האובד של ראובן".
"פנינה" הושיטה את ידה.
"פנינה" חזרתי על שמה תוך שאני מחליק מבט בחריץ שדיה "את נראית כמו יהלום".
פנינה הזמינה אותי לכוס תה. רציתי לסרב לה, אך אחרי ויכוח לוהט עם דויד שנמשך כמחצית שניה, דידיתי אחריה אל תוך הבית. פנינה המפתה נשמה תוך כדי דיבור ושדיה העסיסיים עלו וירדו. בהיתי במקום בו על פי חישובי היו אמורות להימצא פטמותיה.
"הכל בסדר?" שאלה פנינה, "אתה אפילו לא טעמת" הצביעה על פרוסות עוגת דבש טהור מפרחי אבוקדו.
"אני חייב לטעום קודם ממך," עשיתי פרצוף נשמתי והנחתי את ידי על שדיה ועל דויד שהתעורר, את חברתה.
"מה יש לך במכנסיים?"
"את לא רוצה לדעת פנינית מתוקה שלי," חייכתי ודחפתי את היד לתוך הכוס שלה. "אני חייב לעזור לך להוריד את המכנסיים".
פנינה פרמה את כפתור מכנסיה, משכה ברוכסן ובתנועות מתפתלות שלפה מתוכם את הכוורת. אחזתי במותניה וקירבתי אותה אל הפה שלי. אחרי שלושה ניסיונות להוריד את התחתונים שלה בשיניים, דויד התחיל להתדפק על שערי מכנסיי. עיסיתי אותו קלות ושוב חזרתי אל הכוורת. פנינה הורידה את חולצתה. שדיה התגלגלו החוצה. בפה פעור הסתערתי עליהם. מהתנופה פנינה נפלה על הספה. עוד ועוד מילאתי את פי בבשר רך, דוחף את האצבעות לתוך הכוס הלח שלה. הפכתי אותה על ארבע. התחת העגול היה כולו שלי. הדבש המתוק נמרח על ירכיה. בארשת רצינית שלפתי את החגורה מלולאות מכנסיי. המכנסיים שהיו גדולים עלי במספר מידות (כדי לא לעורר את תאוותה של דודה ברוריה ולהניח חופש לדויד) נפלו אל קרסוליי. דויד נמשך כמו מגנט אל הארומה שהפרישה הכוורת של פנינה ומשך אותי אחריו. החגורה הסתבכה סביב רגלי השמאלית וכמעט נפלתי על פנינה שהביטה בי בציפייה. זרקתי את החגורה על השולחן ישר לתוך כוס התה של פנינה, דילגתי מעל המכנס ועליתי על הספה. פתחתי את התחת שלה ומרחתי את החור בנוזליה. דויד השתולל. הוא היה זקור כמו טיל. הוספתי יריקה ודחפתי אותו לתוך התחת. בהתחלה רק את הכיפה ואחר כך את כולו. פנינה נאנחה ונאנקה. ראיתי את חיוכו של דויד נמרח על פניה. הכיתי בכף יד פתוחה על התחת שלה שרעד בתגובה והעביר לדויד זעזועים מעוררים.
"פנינה" אמרתי "אני אשפריץ על התחת שלך"
"טוב" אמרה פנינה "רק אל תלכלך את השטיח"
הוצאתי את דויד מהתחת של פנינה ואחרי מספר שפשופים הוא שיחרר סילון זרע לאורך גבה. הזרע נספג בקצוות שיערה ונזל על הספה. דויד חזר לממדיו הרגועים. פנינה ירדה מהספה ונעמדה לפני.
"אני זה..." אמרתי "דודה ברוריה בטח דואגת נורא"
"זה בסדר" חייכה פנינה.
לבשתי את התחתונים והמכנס, הוצאתי את החגורה מכוס התה וחגרתי אותה.
"תבוא לבקר," אמרה פנינה, "עוד מעט העגבניות יבשילו וחסר לי ידיד."
"אין כמו עגבניות בשלות," נפרדתי משדיה.
דילגתי מעל הגדר והקפתי את ביתה של שפירית ברוריה. ניגשתי אל הרכב ושלפתי מתא המטען את המזוודה של אישתי ואת הפאוצ' שלי. בדיוק תמרנתי בין החרא של התרנגולות כששתיהן יצאו מהבית.
"כמה זמן לוקח לך להוציא מזוודה מתא מטען?" זעקה אשתי.
עברתי ביניהן ונכנסתי לבית. הנחתי את המזוודה על רצפה.
"אתה רוצה עגבנייה?" שאלה דודה ברוריה מושיטה אלי עגבנייה מוצקה.
"לא, תודה" אמר דויד "אולי אחר כך"
יכלתי לשמוע את תפילותיה של פנינה. היא התפללה שהעגבניות יבשילו בהקדם ואני הוספתי עוד תפילה ידידותית אחת.

יפה

יערה46 • 13 באוג׳ 2010

יפה
אהבתי


אין כמו עגבניות אדומות בשלות

זו פעם ראשונה

בלוסום​(לא בעסק) • 13 באוג׳ 2010

שקוראת סיפור שלך...

אהבתי!

Re: זו פעם ראשונה

Brave Dwarf • 13 באוג׳ 2010

נפגעתי אנושות. את הסיפור הזה כתבתי לפני שבע שנים ברגל שמאל בחושך עבור מקום אחר אבל עבור הכלוב כתבתי את זה:
http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=19925&view=previous

למרות שאיני זוכר אם הייתי אז מואר יותר.
בכל מקרה, לכלוב יש כוח שכנוע ענק לכבות אפילו חיוך ולא רק את האמת.



יערה תודה רבה.