משלוש יוצא אחד

משלוש יוצא אחד

הפולניה​(אחרת) • 15 באוג׳ 2010

1. המתווך
כמה יפה הוא גל, כמה זהוב עורו, רחבות כתפיו, מאיר חיוכו. אני עומד בפינת המועדון, מנסה להתמזג עם הקירות ומעריץ אותו מרחוק. כבר כמה חודשים, מאז ראיתי אותו לראשונה במכון הכושר, אני עוקב אחריו חרש, לומד אותו, שומר את צעדיו, חי כדי להביט בו מרחוק, שמח שאני נושם את אותו האוויר שהוא נושם, מאושר לחלוק איתו את אותו חדר גם אם החדר הוא אולם גדול, רועש, הומה גברים צעירים ושיכורים.
המוזיקה רועמת ומזעזעת את הקירות, אורות צבעוניים מטשטשים את ראייתי, ריח של זיעה, עשן ואלכוהול מסחרר אותי.
מישהו – גבר מוצק עם פדחת מגולחת, עגיל גנדרני ופרצוף זיפני - מושך אותו אחריו לריקוד. הם מתקרבים זה אל זה יותר ויותר, מתחילים לגעת זה בזה... אני לא יכול לשאת זאת יותר. אם שפתיו יגעו בפיו של הגבר שמביט בו ברעבתנות אני אמות.
אני יוצא החוצה, בורח בעצם, מעמיד פנים שאני זקוק לאוויר צח. ידי רועדות, ליבי שכבר מזמן היה צריך להיות מחוסן כואב כל כך...
בדרך החוצה אני חוטף מבט בראי שבכניסה. לא, אין שינוי. אני עדיין רזה מידי, נמוך מידי, ילדותי למראה, והבגדים שבחרתי בתשומת לב כה רבה לא עוזרים לגרום לי להראות בוגר יותר, גברי יותר, או מושך יותר.
מתי כבר אבין שאין טעם? מתי הלב הזה שמתעקש לאהוב, לרצות ולחשוק יתייאש סוף סוף?
נשען על קיר בחוץ, מריח שתן וקיא, נחנק מעשן של אגזוזי מכוניות ומדמעות, שואל את נפשי למות, ופתאום יד על שכמי. "אתה בסדר ניר?"
אני מרים ראש וזה הוא. עומד כל כך קרוב אלי, מביט בי בדאגה. מקרוב פניו רכות יותר, טובות ויפות כל כך, עיניו הכחולות מביטות בעיני, מביעות דאגה חמימה. הלוואי ויכולתי לצנוח לרגליו ולמות ברגע זה, ואז אפשר יהיה לכתוב על המצבה שלי - פה טמון אדם שמת מאושר.
"איך אתה יודע איך קוראים לי?" אני מנסה להתחכם.
הוא מחייך בטוב לב. "אני יודע כי שאלתי."
"למה? מה זה עסקך?"
החיוך הופך לצחוק. "כבר חודשיים שאני רואה אותך בכל מקום, לאן שאני לא הולך אני מוצא גם אותך. בסוף נשברתי וביררתי מי זה הילד הזה שעוקב אחרי."
הדם מציף את פני. "אני לא עוקב אחריך."
"בסדר, אז לא." הוא מפייס בעדינות, וכף ידו הגדולה, החמה, המחוספסת, מחליקה מכתפי אל עורפי, נוגעת בבשרי החשוף, עושה את עורי חידודין חידודין.
איך זה יכול להיות, אני משקר לו, מציק לו, והוא מתנצל? בושה נוראית תוקפת אותי. "אני מבקש סליחה גל, לא התכוונתי להטריד אותך."
"איך אתה יודע איך קוראים לי?" הוא מצטחק.
"תמיד ידעתי. מהיום הראשון שראיתי אותך בחדר כושר."
"מתי זה היה?"
"לפני תשעה שבועות ושלושה ימים."
"נו, אם ככה אנחנו כבר מכרים ותיקים. לא הגיע הזמן שנתנשק?" הוא שואל, רוכן אלי ומנשק את שפתי נשיקה עדינה ורכה שגורמת לברכי להתמוסס.
"אתה רוצה?" הוא שואל בלחש, אוחז בתקיפות נעימה בזרועי, מניח לי להישען עליו.
"כן." אני אומר מיד, בלי לדעת למה כוונתו, "אני רוצה מאוד." ודקה אחר כך אני יושב מאחוריו על האופנוע שלו ודוהר לעבר דירתו.
הדירה שלו קטנה ומסודרת, עציצים ירוקים על אדני החלונות, רהיטים ישנים משופצים באהבה ובתשומת לב, מאוורר תקרה עתיק תלוי מעל מיטתו הרחבה, בוחש את האוויר החם של אוגוסט, וסביבו תלויות מנורות קטנות וצבעוניות, מאירות את החדר באור רך.
"יפה פה." אני אומר, מביט סביבי בהתפעלות, "ממש יפה."
"כן, זה הכול רעיונות של צורי, האקס שלי. הפסיכי הקטן והמוכשר הזה ..." הוא נאנח ומתחיל לפרום באיטיות את כפתורי חולצתי. כפתור ונשיקה, נשיקה וכפתור.... זה כל כך נפלא ונעים, כל כך חלומי עד שאני כמעט מצליח להתעלם מהעובדה הברורה לגמרי, הוא עדיין מאוהב בצורי המוכשר שתלה שטיח קיר מקסים מעל מיטתם וצייר ציורים תואמים לשטיח על שידת העץ שעומדת מול המיטה.
"יש לאקס שלך טעם מצוין, למה נפרדתם?" אני לא מתאפק לשאול אחרי שהוא פושט מעלי את חולצתי ותולה אותה על קולב מתכת מסולסל ויפה שצורי ברוך הכישרונות צבע בכחול מבריק.
גל צוחק, מפיל את עצמו על המיטה ומושך אותי אחריו. "לא יודע, כנראה שלא הייתי מספיק יפה לטעמו." הוא עונה ומושך מעלי את מכנסי.
"כמה אתה חמוד ניר." הוא מנשק את בטני, פטמותיי, כתפי, ושוב את שפתי. "אתה כל כך מתוק ועדין, אתה בדיוק הטעם שלי. גם אני מוצא חן בעיניך?"
"אתה יודע שכן." אני לוחש, מתקשה להאמין שאני פה, איתו, במיטה שלו, בחדר היפה הזה שוכב ערום לצידו על הסדינים הצחים והריחניים האלו. איך זה שגל המושלם והיפה כל כך נחמד ומתחשב וסבלני כלפי?
"בן כמה אתה?" הוא שואל, וכמו כולם מתפלא לשמוע שאני כבר בן עשרים וחמש, אומר שאני נראה צעיר יותר ומרגיע אותי שזה בסדר גמור שאין לי הרבה ניסיון עם גברים, הוא כבר ילמד אותי הכול.

שלושה שבועות חולפים כמו חלום טוב, חלום רטוב וחם שבו אני אוהב ונאהב, לומד המון על עצמי, על גל ועל סקס, וכל אותו זמן לא יכול להפסיק לקנא בצורי.
אין לגל אף תמונה של צורי בבית – הוא שרף את כולן – והוא משתדל לדבר עליו מעט ככל האפשר ולמרות זאת רוחו הסוערת של צורי כמו מרחפת מעלינו ונוכחותו מורגשת בכל אחד מחפצי הבית.
כמו בלש אני אוסף עליו רמזים ולאט לאט נעשה לי ברור שנבחרתי כי אני כל מה שצורי לא היה. אני שקט, עדין, ביישן, עצור, פסיבי ומעריץ את גל בגלוי, בעוד שצורי היה פראי, סקסי, אקטיבי, יצירתי ויצרי, מוכשר כמו שד, ורב עם גל ללא הרף.
"הוא גם בגד בי כל הזמן, מילא עם גברים, אבל גם עם נשים." גילה לי גל כשהשתכר ערב אחד רק בגלל שזה היה יום השנה הרביעי להיכרותו עם צורי.
"אהבת אותו מאוד?"
"הייתי אידיוט. הוא לא היה שווה את הזמן שלי." מתהדק פיו לקו עיקש ומריר.
"אני לא אבגוד בך אף פעם גל, אני אוהב אותך."
"אני יודע חמוד." מושך אותי אליו גל לנשיקה ולחיבוק שמתפתחים לסקס נהדר, אבל למרות שאני מצהיר כל הזמן על אהבתי ונאמנותי, והוא מחזיר לי במילות חיבה וישן איתי צמוד צמוד עדיין לא זכיתי לשמוע אותו אומר שגם הוא אוהב אותי.

כדי לא להעמיד אותו בניסיון אני לא מנסה לברר גלויות עד כמה הוא רוצה בי בחייו ובמקום זה אני מתנחל בדירתו בזהירות, לוקח על עצמי יותר ויותר משימות של בישול וניקיון, מתאמץ להפוך את עצמי לחיוני לו.
כמעט מבלי משים, במעין התגנבות יחידים חשאית אני נעשה חלק מסדר יומו, חלק שאני מקווה שהוא משמעותי, ואולי אפילו נחוץ.
אין לי אשליות, ברור לי שהוא חשוב לי יותר מכפי שאני חשוב לו ושלעולם לא אעורר בו את אותם רגשות עזים כמו צורי האחד והיחיד, אבל בכל זאת, בדרכי המאוד צנועה אני מנסה לכבוש לי אחיזה קטנה בליבו.
ואז, כמה ימים אחרי שהודיתי בביישנות בפני אימא שאני כנראה לא גר יותר בבית כי יש איזה בחור אחד שאני ... אה... די מסתדר איתו ו... כן, היא יכולה להפוך את החדר שלי לחדר גיהוץ, או מחסן, או מה שלא יהיה, ושגם אם זה לא יסתדר איתו... (אימא תמיד צופה שחורות ומוכנה תמיד לרע מכל) הביתה אני כבר לא אחזור כי אני מבוגר מידי לגור עם ההורים, פתאום צורי חזר.
גם את השיבה שלו לחייו של גל הוא עשה כמו שעשה כל דבר אחר בחייו, בצורה מרשימה ורעשנית שאף אחד לא יוכל אי פעם לשכוח.
הוא חזר ביום שישי אחרי הצהרים, שעה שבה כולם נכנסים לאיטם לשלוות השבת ואפילו החרוצים והנמרצים שבאנשים מרשים לעצמם לנוח, לעיין בעיתונות סוף השבוע, ואולי אפילו לשקוע בשנת צהרים מתוקה.
גל כבר נמנם במיטה עם המוסף של 'הארץ'. אני עוד השתהיתי במטבח, ניגבתי את השיש וסידרתי את הכלים במדיח, מתפלל חרש שגם הפעם הוא יוותר על יציאה ביום שישי ויישאר איתי בבית. מאז שאנחנו יחד הוא הפסיק לבלות בלילות, והודיע לי בתקיפות מתריסה שעדיף לו להיות איתי, או עם כמה חברים טובים בבית ולא להזיע באיזה מועדון רעשני ולסכן את עצמו אחר כך בנהיגה בין נהגים שיכורים ומסטולים - הוא היה כל כך החלטי עד שמיד ידעתי שהוא מתגעגע לצאת ולרקוד.
ברור לך ניר שיגיע היום שהוא ישתעמם ממך וכן יצא לבלות, שחתי לעצמי בכובד ראש, והוא בטח יציע לך לבוא איתו כי הוא אדיב ונחמד מכדי להגיד לך שפדיחה להסתובב עם אחד כמוך בראש חוצות. אתה חייב להיות חזק ולעמוד בזה ניר ולא להסכים, חשוב מאוד לא להיכנע ולצאת איתו. הוא ירקוד שם עם בחורים יפים ולהוטים, ישמח ויבלה ואתה רק תפריע, עדיף שתשתמט באיזה תירוץ ותישאר בבית, ככה תחסוך לו מבוכה ולך כאב לב, ברור ניר? אני סומך עליך שתדע להתנהג כמו שצריך - הטפתי לעצמי מוסר.
עצמי הנהן בכובד ראש והסכים עם כל מילה, אבל לא הפסיק לקוות שעוד לא, שלפחות עוד סוף שבוע אחד הוא יבלה רק עם גל, רק שניהם ביחד במיטה, מחובקים בלי אף אחד שיפריע, ובדיוק אז נשמע קול המפתח מקשקש במנעול ומיד ידעתי שזה יכול להיות אך ורק הוא – צורי.

הטעם שלי הוא בחורים כמו גל - גברים גדולים, שריריים, גבוהים ממני, ורצוי בהירים, גברים חזקים גופנית ובעלי אופי עדין ומתחשב.
צורי היה בדיוק כל מה שלא משך אותי - דק ושחום, לא ממש גבוה, ובהחלט לא עדין ומתחשב - די להביט בחיוכו המתגרה כדי לדעת שהוא יכול להיות מרושע לפעמים, אבל אי אפשר לא להתפעל מהחינניות בה הוא נע, מעורו השחום החלק, ומתלתליו השחורים הבורקים.
האנרגיות המתפרצות ממנו, הלהט שבו הוא מסתער על החיים, האומץ שלו לעשות הכול ולנסות הכול מעוררים הערצה. ברגע שהוא ניכנס למטבח ונעץ בי מבט שחור ולוהט ידעתי מיד מי הוא והבנתי למה גל עדיין מאוהב בו.
"ומי אתה ילד?" גיחך לעברי גיחוך שדוני, מרושע וסקסי כל כך עד ששכחתי שהוא בכלל לא הטעם שלי, שהוא בעצם יריב שלי ושהוא מתמודד איתי על ליבו של גל.
"אני לא ילד." מחיתי, מוצא בעלבון מפלט מהמהומה שהוא הטיל בליבי,
"אתה נראה ילד, מה אתה עושה אצל גל, יש לך פתק מההורים להיות פה?"
"אני בן עשרים וחמש, אני גר עם גל וקוראים לי ניר." הטחתי בו בזעם. הוא הפשיל את ראשו לאחור ודרדר צחוק מתגלגל ומשוחרר.
הבטתי בו חסר אונים, התפעלתי וקינאתי, חשקתי ושנאתי את עצמי.
"עם מי אתה מדבר שם ניר? בוא כבר למיטה." קרא גל.
"כן ניר, בוא למיטה." חייך צורי בקנטרנות. הניח יד על כתפי והוביל אותי לחדר השינה.
גל שכב שם על המיטה, ערום ויפה בין עיתוני סוף השבוע. למראה האקס שלו הוא התיישב בבת אחת, ולחייו התלהטו. "מה אתה עושה פה צורי?"
"קפצתי לביקור." חייך אליו צורי, מתעלם מכעסו, "וגיליתי שפתחת גנון במטבח שלך. איך אתה מסביר את הילד הזה?" הדף אותי קדימה, "החלטת להתחיל לגדל אפרוחים?"
"תעזוב אותי." התרתחתי ודחפתי אותו בחזרה.
"תפסיקו עם זה." קפץ גל מהמיטה ונעמד בין שנינו, מתעלם מעירומו, "מה אתה רוצה צורי? למה אתה פה?"
"נזרקתי מהבית." עיווה צורי את פניו במבע טראגי מוגזם בעליל, והניח יד על לוח ליבו, "ובאתי לארמונך, להטיל את עצמי לרגליך, ולהתחנן לעזרתך." נופף את ידו בדרמטיות מעושה, כובש חיוך בזויות שפתיו המלאות.
גל נותר רציני ולא שיתף פעולה עם ההצגה שלו. "נמאסת גם עליה, מה?" אמר בסיפוק קודר, "ומה עם החתונה שלכם?"
"בוטלה, אתה צדקת, מרוצה?"
"לא, לא ממש."
"אז אני יכול למצוא מפלט בחדר האורחים שלך או שאתה מוכן, בדם קר ובדעה צלולה, לשלוח אותי אל גורל מר ממוות?"
גל נשבר ושמץ של חיוך עיקם את שפתיו, "גורל מר ממוות, על מה אתה מדבר, משוגע קטן שכמוך?"
"על לחזור לגור אצל ההורים שלי כמובן."
גל נאנח. "אתה חתיכת ... אתה... פרא אדם שכמוך. כמו שכבר גילית גר איתי חבר."
"מי? הילד? באמת? ברכותיי, רק אל תיתן לו לצאת מהבית בלי תעודת זהות, שלא יאשימו אותך חלילה בפדופיליה."
"אוף, שתוק כבר." רטן גל, מזעיף פנים, אבל היה ברור שזו הצהרת כניעה.
"שתוק כן, או שתוק לא?" עלה חיוך ניצחון על הפנים הכהים והיפים.
"כן, כן, בטח שכן. אתה יודע שאני לא יכול להגיד לך לא."
"האמת שאני לא יודע, הייתי בטוח שתעיף אותי בבעיטה מכל המדרגות." הודה צורי והפעם, לשם שינוי, נראה רציני. "דווקא די פנטזתי על הקטע הזה של תחנונים וכריעה על הברכיים לפניך, אתה משוכנע שאין בזה צורך?"
"חתיכת דביל, בטח שלא. נו, די כבר, תפסיק, מה אתה עושה?" ניסה גל להדוף אותו בעדינות מעליו, אבל צורי כבר כרך סביבו את ידיו, הצמיד אליו את גופו ונישק את פיו.
גל אהב את זה, הוא ניסה להעמיד פנים שלא, התרגז, דחף את צורי ומחה את שפתיו בעצבנות, אבל ידעתי שהוא נהנה מהחיבוק ומהנשיקה וגם צורי ידע את זה.
"בוא, אני אסדר לך את המיטה, רק רגע, אני צריך להתלבש, איפה התחתונים שלי ניר?"
הגשתי לו את תחתוניו, אבל במקום ללבוש אותם הוא הקשיב, מחייך, לאיזה סיפור רכילות עסיסי על מכרים משותפים שסיפר לו צורי. בסופו של דבר הם הלכו יחד לחדר האורחים כשגל נושא את תחתוניו בידו בעוד צורי ממשיך ומדבר אליו, ידו מונחת כבדרך אגב על כתפו של גל שהביט בו, מוקסם.
המתנתי בסבלנות עשר דקות בערך וגל לא שב.
ישבתי על המיטה, מכווץ ומתוח והקשבתי למלמול הקולות מחדר האורחים, מידי פעם נישא משם צחוק חרישי שהכאיב לי. כדי לעמוד בפיתוי ולא להציץ הלכתי להתקלח ואפילו התגלחתי והם עדיין שוחחו בחדר השני.
למרות שאסרתי על עצמי לקנא ולעקוב אחריהם ברגע שהרחתי ריח עשן מתקתק, מוכר עד בחילה שזחל מהחדר הסמוך לא יכולתי לשאת זאת עוד והתגנבתי לשם, אומר לעצמי שאני בעצם הולך למטבח כדי לשתות מים, זה הכול. בדרך למטבח הצצתי למרות רצוני וגיליתי אותם סרוחים על המיטה, יחפים, מעשנים ומשוחחים חרש.
גל כבר לבש את תחתוניו וצורי היה לבוש לגמרי. הם לא נגעו זה בזה והכול נראה מהוגן מאוד, אבל ליבי היה כבד עלי.
"או, הנה אתה אפרוחון." נשא אלי צורי מבט מחייך, "בוא שב איתנו קצת, תקשיב לשיחה של המבוגרים, אולי תלמד מזה משהו."
"ממך הוא ילמד רק דברים רעים." הצטחק אלי גל והושיט לי את ידו, "בוא, שב לידי נירוש, צורי הביא חומר מעולה, תנסה."
"אני לא כל כך אוהב את זה." אמרתי, ובכל זאת התיישבתי לצידו ולקחתי ממנו את הסיגריה שהייתה מגולגלת ביד אמן. אחרי שאיפה אחת הבנתי שבניגוד לסיגריות שעישנתי עד היום הסיגריה הזו מכילה חשיש נקי, לא מעורב בטבק.
החומר הטהור היה חזק מידי בשבילי, ראשי הסתחרר, החדר נע סביבי בגלים צבעוניים ולא היה בי כוח להדוף מעלי את ידו השחומה ארוכת האצבעות של צורי שליטפה בעדינות את קימור כף רגלי היחפה, עולה משם במעלה השוק אל העור הרגיש שמאחורי הברך ואחר כך זוחלת לאיטה במעלה הירך.
מעורפל מהחשיש וחרמן בגלל המגע המרפרף על עורי הרמתי מבט אל גל שחייך אלי באישור, לקח ממני את הסיגריה ומשך את ראשי אל חיקו. "תראה לצורי כמה יפה אתה יודע לטפל בי ניר." בחשו אצבעותיו החזקות בשערי.
מילאתי בצייתנות את פי בזין היפה שלו וכמו תמיד טיפלתי בו במסירות ובהתלהבות.
"אני מאוד שמח שאתה איתי נירוש." ליטף גל ברוך את ראשי, "צורי לא מבין למה אני איתך וההסברים שלי לא עוזרים." עיסה בעדינות פזורת נפש את כתפי ועורפי, "נעים לי אתך כי אתה אוהב לקבל ממני בדיוק את מה שאני אוהב לתת לך. אולי נדגים לצורי כמה טוב לנו יחד?"
"נדגים?" שאלתי, נושא אליו מבט.
"כן, נדגים." חייך אלי גל חיוך מסטולי רב חסד, הדף אותי על גבי, משך מעלי את מכנסי ההתעמלות הקצרים, הרים את רגלי למעלה, משעין את קרסולי על כתפיו, וחדר לתוכי לאט לאט. עשינו את זה פעמים רבות בעבר ותמיד אהבתי את התנוחה הזו, אהבתי אותה גם באותו לילה למרות שהפעם, במקום להביט בפני, הוא הביט בפניו של צורי שישב לידנו, זקפה ענקית מותחת את תחתוניו (מתי הוא הספיק לפשוט את מכנסיו?) והביט בנו בפנים אטומות.
"אתה מקנא." קבע גל בחיוך קנטרני, "אל תקנא צורי, אני אוהב אותך, אני תמיד אוהב אותך, אבל אני וניר..." הוא גנח, "אני כל כך אוהב את זה." נאנח והושיט את ידו אל צורי, "גם את הזין היפה שלך אני אוהב צורי, תראה לניר את הזין היפה שלך." הפציר בצורי, דחף את ידו לתחתוניו, שולף מהם את אברו הנוקשה, "אתה קורא לניר ילד, אבל למצוץ הוא מוצץ כמו גדול, תראה לצורי כמה אתה טוב במציצות ניר." הדף גל את ראשי לעבר הזין של צורי שהיה גדול, עבה ושחום ובעל כיפה אדומה כהה מעוררת תיאבון.
"קונדום." נזכר צורי ברגע האחרון ובזריזות מדהימה העלה על הזין שלו קונדום, נעמד על ברכיו, דחף אותו לפי ואחר כך רכן מעלי ונישק את גל על פיו.
ידיו של גל עזבו את כתפי ועברו אל גופו של צורי, מפשיטות אותו מחולצתו. שמעתי את שניהם נאנחים מעלי, מתנשקים עוד ועוד, ממלמלים זה אל זה מילות אהבה, ועצמתי את עיני בכוח, מתרכז בשני האיברים העבים והקשים שמלאו אותי עד תום, מנסה להתנחם לפחות בהם.
"אני גומר." לחש גל, "אני לא יכול להתאפק יותר." וגמר בתוכי, אבל במקום לחבק אותי חיבק את צורי.
הנחתי לזין של צורי וקמתי, רגלי רועדות קצת, מתאפק לא לבכות. הייתי חרמן, מסטול ועצוב, תערובת מוזרה ומבלבלת מאוד. כל מה שרציתי היה לברוח לפינה, לעשות ביד עד שאגמור ואחר כך לישון, אבל צורי תפס אותי, השעין אותי על הקיר, גבי אליו, וחדר לתוכי, ידו האחת סביב מותני והשנייה על הזין שלי.
"ניר החמוד, אל תבכה ילד יפה." נישק את עורפי בעודו נע בתוכי בתנועות איטיות ובטוחות.
"תעזוב אותי." נאבקתי בו, "אני לא רוצה."
הוא צחק ומעך את אשכי, "שקרן קטן שכמוך." נשך את כתפי, "לא יפה לשקר ניר."
נאבקתי בו, בוכה ומקלל, מה שרק הלהיט אותו עוד יותר, ובסופו של דבר גמרנו כמעט יחד, וכל אותו זמן שכב גל על המיטה והביט בנו בחיוך חרמני, נהנה כאילו צפה בסרט פורנוגראפי.
"בוא נלך להתרחץ יחד." משך אותי צורי למקלחת.
"לא רוצה, תעזוב אותי." גמגמתי, אבל רגלי כשלו. הייתי עייף ומסטול, כל כך נוח ומפתה היה להישען על גופו החלק והחם, להניח לו לטפל בי, לסבן אותי ולשטוף אותי.
"ניר, אתה מקשיב לי? מה קורה אתך? אתה עוד מסטול?" שאל צורי, משפשף במרץ את ראשי הלח במגבת.
"כן, קצת, בקטנה. אני נורא עייף צורי, אני רוצה לישון."
"בסדר, אני אקח אותך למיטה." הוא אחז בזרועי והוביל אותי לחדר השינה שלנו, השכיב אותי על המיטה, כיסה אותי ונשכב לצידי. השעה הייתה מאוחרת מאוד, הייתי מותש ובקושי החזקתי את עיני פקוחות, אבל צורי נראה רענן ומלא מרץ. האנרגיות ששפעו ממנו היו מפחידות ממש.
"אתה לא עייף צורי?"
"כן, קצת, לא ממש. אני רוצה לשאול אותך משהו, אתה מסוגל להקשיב?"
הנהנתי, כובש פיהוק.
"אתה אוהב אותו, נכון? גם אני. גל הוא משהו מיוחד, אני נורא אוהב אותו ניר, אני לא יכול לוותר עליו, אבל אנחנו לא מסתדרים, שנינו עקשנים גדולים מידי. אנחנו צריכים מישהו שיהיה... מישהו ש... איך להסביר, מישהו שיתווך ביני לבינו, גם יפריד וגם יחבר. אתה מבין?"
"כן." אמרתי, "אני מבין, בהחלט."
הוא הצטחק, "אתה לא טיפש ילד, ואתה גם מוצץ נהדר. תמיד ידעתי שלגל יש טעם טוב, לך לישון עכשיו, לילה טוב נירוש."

המשך יבוא

Brave Dwarf • 17 באוג׳ 2010

מהמם.

ממתין להמשך.
(מותר לי להעיר הערות ספרותיות לגבי דמויות ולגבי הכותבת (את) עפ"י סיפוריך הקודמים ועפ"י בלוגך כאן בכלוב?)

כמובן!

הפולניה​(אחרת) • 17 באוג׳ 2010

ההמשך בדרך, ואני אשמח להערות ספרותיות, בעיקר ממך.

שים לב לבלוג הזה http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=47837
נדמה לי שהוא יהיה לטעמך.

2. פוזיטיב ונגטיב

הפולניה​(אחרת) • 17 באוג׳ 2010

למחרת בבוקר התעוררתי ומצאתי את גל לצידי, מחבק אותי. הוא היה ער והוא היה לחוץ. "אתה בסדר?" שאל, "רוצה קפה? אני כבר מביא לך."
"רק רגע, ממתי אתה מביא לי קפה?"
"למה לא? מותר לך להתפנק לפעמים."
"לא בא לי להתפנק." אמרתי והלכתי להשתין ובדרך בדקתי את חדר האורחים. צורי עדיין היה שם, ישן שנת ישרים ואפילו מחייך.
ישבנו, גל ואני, שתינו קפה וניסינו לדבר על הלילה שעבר בצורה תרבותית והגיונית.
"אם נפגעת ממה שקרה אני מתנצל."
"זה בסדר."
"אתה בטוח?" סקר אותי גל במבט ספקני ונראה מודאג, אולי אפילו מבוהל מעט.
"כן, אני די בטוח."
גל הציץ בי מעל שפת הספל ונאנח. "הוא אומר שהוא רוצה לגור פה עד שהוא יתארגן קצת, לדעתי הוא רוצה שנחזור."
"ומה אתה רוצה?"
"לא יודע, אני נורא אוהב אותו, אבל אני לא יכול... הוא משגע אותי ניר, הלוואי והוא היה קצת יותר כמוך." אמר בקול מתנצל.
"הלוואי ואני הייתי קצת יותר כמוהו." החזרתי לו בזעף.
שנינו לוגמים מהקפה, שותקים, מביטים זה בזה, קצת נבוכים, קצת מבוישים. גל המסכן, אני מביט בו ומצטער שעניתי לו בחריפות כזו, הוא בחור כל כך טוב ונחמד וכל כך לא רוצה לפגוע בי. הוא מבולבל עוד יותר ממני, מצד אחד הוא שמח שצורי חזר, אבל מצד שני הוא חושש ממנו קצת. ברור שאין לו מושג איך להתמודד עם שנינו ביחד.
"אני אסתלק מפה עד סוף השבוע." אמרתי אחרי שהקפה בספלי נלגם עד תום. זה לא שרציתי לעזוב, בטח שלא, הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות זה להיפרד מגל ולחזור לאימא, אבל מה עוד אני יכול לעשות? אני מרגיש מיותר לגמרי בין שני הגברים המדהימים האלו ואם עלי ללכת לפחות אעשה את זה בצורה מכובדת.
גל מניח יד גדולה וחמה על כפי. "לא." הוא אומר בתקיפות, "בבקשה אל תלך."
"אבל גל, איך אפשר? אני יודע שאתה לא אוהב אותי כמו שאתה אוהב אותו. הרגשתי את זה עוד מהיום הראשון שלנו יחד. כל זמן שהוא לא היה עוד הייתה לי תקווה ש... שאולי יום אחד..." גל נראה כל כך נבוך ומבויש עד שאני ממהר לשנות נושא. "הוא חזר אליך וברור שאני צריך ללכת." אני מציין את המובן מאליו וקם.
"אבל אני צריך גם אותך." הוא לוחש, "למה אנחנו לא יכולים... למה אי אפשר שזה יהיה כמו שהיה בלילה?"
"מה, שלשתינו ביחד?"
"כן, למה לא? זה לא היה טוב?"
אני מביט בו ולא יכול להפסיק להתפעל מיופיו - כמה רחבות כתפיו, כמה זהוב עורו וכחולות עיניו, כמה יפה, חזק ועדין הוא - אני אוהב אותו כל כך, אני לא יכול לעמוד בפני המבט המפציר שלו. "כן, זה היה טוב, בטח שכן."
"אז אתה מוכן להישאר? בבקשה?"
"בסדר גל, אם זה מה שאתה רוצה אני אשאר."
הוא קופץ ומנשק אותי. "אתה חמוד, אני אוהב אותך."
"גם אני אוהב אותך גל, ועכשיו לך כבר, אתה מאחר לעבודה."
גל מסתלק ואני מפנה את השולחן, שוטף כלים, שואל את עצמי מה זה אומר שהוא גילה שהוא אוהב אותי רק אחרי שצורי חזר? ומנסה לנחש מה צורי ירצה לאכול לארוחת בוקר.
צורי מתעורר בדיוק כשאני מסיים לסדר את הבית, מודיע לי שהוא שותה רק קפה לארוחת בוקר והוא מוכן לוותר גם עליו אם אני ממהר ללכת לעבודה.
"לא, אני לא ממהר, אני עובד היום במשמרת של אחרי הצהרים."
"במה אתה עובד?" מתעניין צורי בנימוס בעודו עומד ערום לגמרי ומשתין לא מעלה בדעתו לסגור את דלת השירותים.
אני מסביר שאני רוקח, מספר לו על העבודה שלי בבית מרקחת שפתוח עשרים וארבע שעות, מנסה לא להביט בתחת השרירי והשחום שלו ולא כל כך מצליח.
צורי גומר להשתין, מצחצח שיניים, מתקלח, מתנגב, מסתרק והכל עם דלת פתוחה בעוד אני מסתובב כה וכה, מעמיד פנים שאני משוחח איתו ומסדר את הדירה ובעצם בוחן אותו ללא הרף.
מה יש בבחור השחום הזה שכל כך מרתק אותי? אני לא יודע. יש בו משהו כריזמטי וסקסי כל כך עד שלא משנה עד כמה ההתנהגות שלו חצופה ומעצבנת, אני לא יכול לשנוא אותו.
כמובן שהוא שם לב שאני לא יכול להוריד ממנו את העיניים, הוא בטח רגיל לזה וזה מצחיק אותו. הוא ניגש אלי, מניח את ידיו על כתפי ומוביל אותי אל הראי הגדול שתלוי לצד חדר הארונות. "תראה," הוא אומר, "אנחנו כמו נגטיב ופוזיטיב."
יש בזה משהו. שנינו בערך באותו גובה ומידותינו דומות, אבל לעומת עורו השחום, תלתליו השחורים הקופצניים ועיניו השחורות, אני נראה חיוור ומשעמם. אשכנזי מצוי עם עור לבן לא משתזף, עיניים חומות רגילות ושיער חלק, חסר ייחוד.
"אנחנו באמת כמו שני הפכים." אני מסכים בעצב, בעוד הוא מחייך, מרוצה מהדמות הנשקפת אליו במראה.
הוא כל כך מלא חיים, נלהב, אנרגטי, נמרץ ושופע שמחת חיים. לידו אני מרגיש כמו פשטידה קרה ומשעממת.
"אתה בחור יפה צורי." אני אומר ומנסה להתרחק ממנו, אבל הוא לא מניח לי. מהדק את אצבעותיו סביב זרועי והודף אותי לעבר הקיר, נשען עלי, מהדק את אגן ירכיו אל זה שלי, מניח לי לחוש בזקפה שלו.
"אני מקווה שאין לך התנגדות שאני אשאר לגור פה קצת."
"זו הדירה של גל, הוא קובע מי גר פה."
עיניו בעיני, ידיו על כתפי, הזין שלו נלחץ על ירכי. "כן, אני יודע, אני לא רוצה שתעזוב בגללי."
"בסדר, אני נשאר, אבל רק כי גל ביקש ממני."
"באמת?" להפתעתי הוא נראה שמח ופתאום הוא מנשק אותי על פי.
"תפסיק." אני מנסה להתנגד, "די צורי."
צורי צוחק. ההתנגדות שלי משעשעת אותו. הוא נהנה להיאבק איתי, בשבילו זה שעשוע. אני נשאר רציני, מתפתל כנגד גופו, מנסה להיחלץ ולא מצליח, הוא חזק ממני. המאבק שלי מגרה אותו, עכשיו הוא גם חרמן ולמרות רצוני גם אני נדבק ממנו.
זה נגמר במיטה. אני כורע עליה, מכנסי ותחתוני מופשלים עד לקרסוליים והוא מאחורי, ידיו על מותני, חודר לתוכי, בהתחלה בזהירות ובעדינות ואחר כך בכוח. "די, תפסיק." אני נאנח, נהנה מאוד ושונא את עצמי בגלל זה, "מספיק צורי."
"אחרי שתגמור אני אפסיק." הוא מבטיח, ושוב צוחק.
"אני לא רוצה לגמור אתך, תעזוב אותי." אני משתטח על המיטה והוא עלי, שוכב עלי, הזין שלו לחוץ בין גבעות ישבני, נשען על מרפק ימין ומנסה להציץ בפני.
"באמת? אתה בטוח? לא טוב לך איתי ניר?" הוא שואל ברכות, מופתע קצת וברור שהוא לא מאמין לי. ידו מתגנבת מתחת לבטני, בודקת ומוצאת שעומד לי. זה מצחיק אותו, למה כל מה שאני עושה משעשע את השד השחור הזה?
"אידיוט, תעזוב אותי." אני מסנן בין שיני.
"טמבל." הוא מתפקע מצחוק, ולא מניח לי עד ששנינו גומרים, קודם אני בכף ידו, ואחר כך הוא, מתיז את זרעו על ישבני, נאנח בסיפוק, הופך אותי על הצד ומנשק אותי על פי בחוזקה.
"עם מי יותר טוב לך? איתי או עם גל?" הוא שואל אחרי שאני מצליח להיחלץ ממנו ולקום.
"מה השאלה המטופשת הזו? את גל אני אוהב, דביל שכמוך." אני אומר, זועם ובורח למקלחת.
"גם אני אוהב את גל." הוא אומר, נכנס אחרי ומתעקש לסבן את גבי ולחפוף את שערי. אצבעותיו הדקות מעסות בדייקנות שטנית את קרקפתי ועורפי, והזין שלי שוב מתחיל להזדקף ....
כמובן שאותו זה מצחיק, וכשאני נמלט מהמקלחת, רטוב ונבוך, הוא עומד ומתגלח, צוחק לעצמו.

בעבודה אני פזור נפש ועצבני, מבולבל, מתלבט אם לספר לגל מה קרה הבוקר, שואל את עצמי איך הוא יגיב ובמי הוא יקנא, אם בכלל.
יש לי הרגשה שאני הולך להסתבך במשהו שגדול עלי, אני יודע שאני צריך לברוח, אבל ברור לי שלא אעשה את זה. הלוואי וידעתי אם אני נשאר בגלל גל או בגלל צורי, אבל אני יודע היטב שעד שהם לא יגרשו אותי אני לא אוכל לעזוב.
אני חוזר אחרי חצות ומגלה את גל ישן לבדו על הספה בסלון. כשאני נכנס הוא מתעורר ומתיישב, משפשף את עיניו ומפהק. "היי חמוד." הוא אומר בקול מנומנם, "מה שעה? איפה צורי?"
"מאין לי לדעת, כרגע נכנסתי, במה בכלל הוא עובד, הצורי הזה שלך?"
"הוא שותף בפאב, לפעמים הוא חוזר רק לפנות בוקר. אתה עייף נורא? אפשר חיבוק?"
אני מחבק אותו ומוביל אותו למיטה, נשכב לידו ושואל איך היה בעבודה ואם הוא הספיק לראות היום את צורי.
"לא, עד שחזרתי מהעבודה (גל עובד כמתכנת בחברת היי טק) הוא כבר יצא ואני לא מצליח להשיג אותו בנייד. איך הוא היה הבוקר?"
"מלא מרץ ושמחת חיים."
"כן, הוא תמיד כזה בבוקר." מחייך גל, "גם אם הוא היה ער כל הלילה בבקרים הוא אף פעם לא עייף."
"יופי לו."
"אתה כועס?"
"לא, אני רק נשמע ככה. היה לי יום נוראי בעבודה, המון נודניקים ומבול של משלוחים. אני עייף מת."
"טוב, אז בוא נישן." מפהק גל, ודקה אחר כך הוא כבר נוחר חרש.

לפנות בוקר אני מתעורר מקול צחוק נשי דקיק ומעצבן. בהתחלה אני בטוח שזה חלום רע, אבל לא, אני ער והצחוק הזה נשמע שוב, ואחר כך קולו של צורי לוחש, מנסה להשקיט את הצחוק המרגיז.
מי הטיפשה הזו שצוחקת ככה בדירה שלנו? אני מציץ לחדר השני ומגלה את צורי משכיב צעירונת שיכורה לבושה במעט מידי בגדים על המיטה שלו.
"מה אתה עושה? מי זו?"
"אהה... זו... זו... לא זוכר איך קוראים לה."
"אז למה היא במיטה שלך?"
"כי... כי אני לא יודע איפה המיטה שלה."
"צורי, באמת, מי הילדה הזו? היא נראית בת שש עשרה בקושי."
"אין לי מושג, נחכה עד שהיא תתעורר ונשאל אותה."
"אני לא מאמין, סתם אספת שיכורה מהרחוב?"
"לא ממש מהרחוב, אבל כן, סתם אספתי אותה, הרי לא יכולתי להשאיר אותה זרוקה על הרצפה בשירותים."
"למה לא?"
"כי לא. באמת ניר, מה קורה לך? היא רק ילדה, תהיה ג'נטלמן."
"לא רוצה, אני עייף מידי."
הוא מגחך. "איזה כבד אתה, בוא הנה, תביא נשיקה."
"עזוב אותי, אידיוט." אני בורח לחדר השינה, נשכב ליד גל, ולהפתעתי צורי בא אחרי, נשכב בין שנינו, אומר לי לסתום כבר כי הוא מת לישון ונרדם, ידו האחת מוטלת על חזי והשנייה על ישבנו של גל שישן כל אותה עת בשלווה, גבו מופנה אלינו.

התעוררתי בבוקר לקול מריבה. הייתי לבד במיטה והשיחה הנרגזת שהפכה די מהר לצעקות התנהלה בסלון. אחרי שהשתנתי ולבשתי תחתונים יצאתי מחדר השינה ומצאתי את צורי וגל עומדים זה מול זה ומתווכחים.
צורי היה משועשע, כמו תמיד, אבל גל כעס מאוד והיה קרוב לדמעות. הצעירה השיכורה שבגללה התנהלה המריבה המשיכה לישון בשלווה, לא מודעת למהומה שנוכחותה עוררה.
"אתה לא מתבייש?" זעם גל, "שוב אתה מתחיל עם הקטעים שלך, אתה יודע כמה זה מרגיז אותי, למה אתה מביא לכאן בנות?"
"זו רק ילדה שיכורה אחת, לא נגעתי בה, היא ישנה לבד כל הלילה." סירב צורי להתרגש.
את גל הטיעון הזה לא שכנע, הוא המשיך להתרגז מתלונן על הבוגדנות וחוסר הטקט של צורי. היה ברור שהוא מקנא, מעולם לא ראיתי אותו מתנהג ככה, בטח שלא איתי.
לא הבנתי מה בדיוק מציק לו, הייתה לי הרגשה שהם ממשיכים לריב מריבה ישנה שלא קשורה בכלל אלי, או לבחורה שישנה בשלווה, מתעלמת מהם. מאחר ולא התחשק לי להתערב במריבה לא לי הלכתי להכין קפה. הם הלכו אחרי, ממשיכים להתווכח על כל מיני דברים שקרו לפני שהכרתי אותם. הקשבתי בשתיקה מבין מדבריהם שצורי מעולם לא חשב שעליו לוותר על מנעמי המין היפה רק כי הוא חי עם גבר, ולא ראה שום הצדקה לקנאה של גל בקשרים שלו עם נשים.
"גם אתה יכולת אם היית רוצה, אני בטוח שהיית מוצא בקלות בחורות שהיו נדלקות עליך." אמר לגל ולקח לעצמו את הקפה שהכנתי לעצמי.
"למה שאני ארצה בחורות, אני הומו!" צעק גל, "וגם אתה." הוסיף בזעם.
"כן, אני הומו, אבל עובדה שמידי פעם יש מישהי שעושה לי את זה." חייך צורי בנחת, שומר על קור רוחו.
"איזה מין הומו אתה." התמרמר גל, "הומואים לא נמשכים לנשים, תראה את ניר, נמשכת אי פעם לאיזה אישה ניר?"
"אה... לא. האמת שלא." הגשתי לגל כוס קפה, "אבל גל אתה יודע שיש גברים שהם דו מיניים."
"אני יודע ואני לא רוצה שום עסק עם הטיפוסים האלה." פסק גל בזעם, "אתך לפחות אני יודע בדיוק איפה אני עומד."
"כן, עם ניר אתה עומד על כן גבוה ומרגיש מלך העולם." צחק צורי ברשעות.
"שטויות." התרגז גל.
"באמת? אז מה הסיבה האמיתית לזה שאתה וניר יחד?"
"מה זאת אומרת הסיבה האמיתית? ניר הוא בחור נהדר והוא באמת אוהב אותי, ואתה צורי, אתה סתם מניאק."
לפני שהדיון המעיק והמיותר לגמרי הזה בטיב היחסים ביני לבין גל ובין גל לצורי התפתח והעמיק עוד יותר התעוררה סוף סוף היפיפייה הנרדמת שלנו וצצה במטבח, מבקשת בקול חלוש קפה.
נתתי לה קפה, הראיתי לה איפה השירותים, השאלתי לה מגבת ומברשת שיניים ואחר כך הזמנתי לה מונית. עד שהיא הסתלקה חיסלו צורי וגל את הקפה ואת כל העוגה והסתלקו גם הם, צורי חזרה למיטה וגל לעבודה.
לפני שהוא יצא גל עוד הספיק להתלונן שלא הכנתי לו ארוחת בוקר כמו תמיד, ושאני מטפל בצורי ומזניח אותו.
"אבל אתה הזמנת אותו אלינו." מחיתי, בעודי מנקה את השולחן ומסדר את הכלים שהם לכלכו במדיח.
"לא כדי שתשרת אותו." מחה גל בעצבנות.
"סך הכול הכנתי קפה." התגוננתי, "הוא לקח לי אותו בלי רשות."
"ככה זה מתחיל, עם כוס קפה, אחר כך הוא משאיר לך לטפל בזנזונת שלו ולאסוף את הגרביים המלוכלכות שלו ו...."
"צורי הולך בכפכפים בלי גרביים והבחורה הזו היא סתם ילדונת. לא יפה לדבר עליה ככה, אתה בכלל לא מכיר אותה."
"על כמה נתערב שהם הזדיינו."
"אני לא חושב. היא הייתה שיכורה לגמרי ואני לא חושב שצורי יגע בבחורה שלא יודעת מהחיים שלה."
"מאין לך שלא? אתה בכלל לא מכיר אותו." התעצבן גל, "ומה אתה מגן עליו בכלל?"
"אני לא מגן עליו, אני רק ... נו, די עם זה גל, מספיק, לך לעבודה ותנסה לא להתעצבן סתם."
"אתה פשוט טיפש, טיפש ותמים!" צעק גל והלך בלי לענות לשאלה שלי למה, אם צורי כזה נוראי, הוא אמר שהוא אוהב אותו, ולמה הוא הזמין אותו לגור אתנו?
פגוע וממורמר חזרתי לחדר השינה ומצאתי שם את צורי, שוכב ערום לגמרי ומתעסק עם הזין שלו שהיה שוב זקוף.
"הוא הלך, החבר העצבני שלך?"
"אם אתה מתכוון לגל אז כן, ולא יפה לדבר עליו ככה, הוא עצבני בגללך."
"הוא עצבני כי הוא דביל, ואתה צודק ניר, בחיים לא הייתי נוגע בבחורה שיכורה שלא יודעת מה קורה אתה."
"ובבחורה לא שיכורה שכן יודעת מה קורה אתה?"
"כן, אבל רק אם היה בא לי עליה."
"איזה מין הומו אתה שבא לך על בחורות?"
הוא צחק. "כזה מן הומו אני, בוא הנה ניר."
"לא רוצה."
"בטח שאתה רוצה." צורי שלח יד דקה, שחומה וחזקה, אחז בפרק ידי ומשך אותי למיטה. "אתה לא מוריד את העיניים מהזין שלי."
"הוא יפה, אבל לא מקובל להביא ביד כשאתה לא לבד."
"שטויות, אף פעם לא עשיתי מה שמקובל ואני לא מתכוון להתחיל עכשיו."
"בגלל זה החברה שלך ביטלה את החתונה שלכם?"
הוא גיחך, "כן, בערך. אפשר להגיד שכן. אני כנראה לא בנוי לזוגיות."
"אז למה אתה כן בנוי?"
"לסקס. נו, בוא, אני יודע שאתה מת לעשות את זה." הניח יד על עורפי ונישק את שפתי.
"למה אתה מתכוון את זה?" ניסיתי להתנגד, אבל רק לרגע ומיד אחר כך נכנעתי והחזרתי לו נשיקה.
"למה אתה חושב?" צחק צורי, "נו, בוא." הסיר מעלי את מכנסי.
"למה לי?" התווכחתי למרות שהוא צדק ובאמת בא לי על הזין היפה שלו.
"כי זה ישתלם לך." הבטיח צורי וקיים. נשכבנו בתנוחת שישים ותשע ועינגנו זה את זה בנחת. הוא ליטף לי את התחת ושאל אם אני רוצה לשבת עליו. נכון, רציתי לשמור אמונים רק לגל, עדיין אהבתי והערצתי אותו, אבל הייתי כל כך חרמן... הנחתי לצורי להשיב אותי על הזין שלו ונהניתי מאוד. רק אחרי שגמרתי עלה בדעתי שגל אף פעם לא טרח לשאול מה אני רוצה לעשות במיטה אלא נהג תמיד כאילו זה מובן מאליו שאני אסכים לכל מבוקשו ושהסיפוק שלי צריך לבוא מעצם נוכחותו לצידי.
"היה לך טוב?" שאל צורי אחרי שגם הוא גמר וליטף את ראשי.
"כן." הנהנתי, נאבק בדמעות.
"מה קרה? למה אתה בוכה?"
"אני לא חושב שגל באמת אוהב אותי."
צורי חייך. "אל תיקח ללב, גל אוהב בעיקר את עצמו. זה מה שיפה אצלו."
"לא נכון, הוא אוהב גם אותך."
צורי המשיך לחייך. "אהבה זה עניין מסובך, אני לא בטוח שהוא אוהב אותי או את איך שהוא מרגיש כשהוא איתי. תתאר לעצמך ניר שגל היה מפסיק להיות כזה יפה ומדהים, נניח שהוא יפצע באיזה תאונה שתגרום לו צלקות ותכער אותו?"
"חס וחלילה." נבהלתי, "אל תדבר ככה צורי, בבקשה."
"טוב, בסדר. סליחה נירוש. נו, אל תבכה, מה קורה לך?"
"לא יודע. הכול בגללך. מה פתאום באת לגור פה ולמה אתה שואל אותי שאלות מרגיזות כאלו?"
"באתי כי התגעגעתי לגל, ואני שואל אותך את השאלות האלו כי הן מציקות לי לאחרונה, ועם מי עוד אני יכול לדבר על זה אם לא אתך? תגיד, אתה חושב שאני יפה?"
בחנתי את פניו השחומים בעלי תווי הפנים החדים והשדוניים. "לא ממש, אי אפשר להגיד שאתה יפה, אבל במקרה שלך זה לא באמת משנה."
"לא, למה?"
"כי אתה... אתה פשוט אתה, וזה יותר חשוב מלהיות סתם פרצוף יפה."
"גם אתה פשוט אתה ניר." הצטחק צורי שהתשובה שלי כנראה סיפקה אותו, ואחר כך חיבק אותי, "בוא נישן עוד קצת ואהה... ניר?"
"מה צורי?"
"לפעמים אני באמת נדלק על מישהי, אבל לא נגעתי בבחורה ההיא."
"אני יודע. זה בסדר, בוא נישן עוד קצת."

3. אק/פס

הפולניה​(אחרת) • 18 באוג׳ 2010

אין לי בעיה להודות בפה מלא שאני פאסיבי. אני אוהב זין ונהנה לקבל אותו וכמה שיותר גדול יותר טוב.
אין דבר שישווה לתחושת המלאות הזו שנותן לך זין קשה שממלא אותך עד תום, כמובן שגם הגבר שמחובר לזין חשוב, אבל ראשית חוכמה צריך שיהיה זין
תמיד ידעתי שגל אקטיבי, שהוא נהנה לזין, שזה מה שהוא באמת אוהב והבנתי שהוא וצורי לא הסתדרו במיטה כי גם צורי היה אקטיבי ולכן, למרות האהבה הענקית שלהם, זה פשוט לא הלך.
אני חושב שזו הסיבה שנשארתי בסידור המוזר הזה, קיוויתי שגל יבין סוף סוף שזה לא זה, שיקלוט שצורי לא בשבילו, שאני מתאים לו יותר ויבקש מצורי ללכת, או לפחות להפסיק להידחף ביני לבינו, אבל אחרי כמה ימים של משחק במיטות מוזיקאליות כשאנחנו עושים סקס בשיטת כולם על כולם, ועם כולם, תפסתי אותם בלי כוונה לבד ופתאום הבנתי...
הם חשבו שאני בעבודה ובאמת הייתי צריך להיות שם, אבל היה איזה בלבול בתורנויות ונשלחתי הביתה מוקדם.
הגעתי וגיליתי אותם במטבח, גל נשען על השולחן, התחת היפה והחטוב שלו מובלט לעבר צורי שזיין אותו בכוח, כמעט באלימות. הוא אחז במותניו בחזקה, משאיר על עורו הבהיר סימנים אדומים, קרא לו מזדיינת קטנה וזונה ואפילו סטר על ישבנו פעם פעמיים. גל קיבל את היחס המשפיל הזה בהשלמה, עיניו עצומות, מחייך לעצמו חיוך קטן של עונג שהבהיר לי מיד מי פה האקטיבי האמיתי.
המום מהמחזה המביש הזה הצלחתי לסגת בשקט מפתח המטבח, לא לפני שצורי הבחין בי וקרץ לי בשתיקה.
גל לא ראה אותי, הוא היה עסוק מידי בזין שמילא אותו ולא שם לב לנוכחותי. מזל, כי הייתי נבוך ומבולבל ממה שראיתי. לא ידעתי איך להגיב והעדפתי להדחיק ולא לחשוב על זה.
"אל תיקח ללב." אמר לי צורי אחר כך, כשמצא אותי יושב במרפסת עם בקבוק בירה, בוהה בגגות הבתים ומנסה לא לחשוב על מה שראיתי.
"עזוב אותי." רטנתי והסבתי את ראשי הצידה, הוא כל כך עצבן אותי לפעמים עם העור השחום הבוהק הזה והחיוך הבוטח והיהיר שלו.
"גל באמת נורא רוצה להיות אקטיבי, ובדרך כלל הוא מצליח." הצטחק צורי, "אבל לא איתי, כשהוא איתי הוא מתנהג אחרת."
"לך תזדיין." נהמתי.
"איתך חמוד? לזה אני תמיד מוכן." שתל צורי נשיקה על עורפי.
קפצתי מהכסא והדפתי אותו מעלי. הוא צחק והחזיר לי דחיפה. התגוששנו קצת עד שגל נכנס ונחפז להפריד כשהוא נוזף בי.
זה כל כך הרגיז אותי, הרגשתי מרומה, הרגשתי עצבני ודפוק. "תעזבו אותי שניכם." צעקתי וברחתי לחדר האורחים ונשארתי שם עד שהייתי צריך ללכת שוב לעבודה.

אחרי שחשבתי על זה כמה ימים שבהם השתדלתי לא להיתקל באף אחד מהם החלטתי לנסות לשוחח עם גל כדי להבהיר לעצמי איפה אני עומד.
"כמה זמן אתה חושב שהוא עוד יהיה פה?" שאלתי את גל אחרי שסוף סוף הצלחתי לתפוס אותו לבד בבית.
גל השפיל מבט ומשך בכתפיו. "למה? הוא מפריע לך?"
"כן, ולך לא?"
"אני לא יודע." אמר גל, נבוך, "הסקס ממש מדהים, לא?"
"אם אתה אוהב שלישיות אז כן, אבל אני לא בטוח שאני רוצה לחיות ככה גל. אני אוהב אותך, אבל זה חולני, כל הסידור הזה. זה לא מתאים לי."
"למה לא?" שאל גל והתחיל לגלגל לו סגריה מהחומר המשובח שצורי סיפק לנו בשפע.
"כי... כי זה פשוט חולני גל. זה הכול, זה קטע מופרע, וזה לא טבעי להזדיין כל הזמן בשלישיה."
"ולי היה דווקא רושם שאתה מאוד נהנה." הדליק גל את הסיגריה שלו ונשם את העשן בהנאה.
"כן, נהניתי, אבל..."
"אבל מה?"
"אני לא רוצה לחיות ככה כל הזמן. אני רוצה שאני ואתה נהיה יחד, בלי צורי."
"אני מצטער ניר, אבל אני לא יכול לזרוק אותו מפה רק כי לך לא נוח שהוא גר איתנו." אמר גל והציע לי את הסיגריה שלו.
הדפתי את ידו במיאוס. "אני לא רוצה להיות מסטול בשעה כל כך מוקדמת, ותראה איך הבית נראה. צריך לעשות קניות, לבשל ולשטוף, והמקלחת מסריחה נורא. נו, בחייך גל, תפסיק להתמסטל, בוא ננקה פה קצת."
"לא בא לי." אמר גל הרים את רגליו על השולחן בסלון ונשען באדישות לאחור.
"אה! אבל לקבל זין מצורי כן בא לך?" התנפלתי עליו, מתוסכל מהאדישות ומהפסיביות שלו ומכל המצב המוזר הזה.
ההערה המרירה שלי גרמה לו להניח את הסיגריה ולהביט בי. "למה אתה מתכוון?" שאל בזהירות.
"לזה שגיליתי שעם צורי אתה שרמוטה מזדיינת בתחת."
גל הסמיק. "בגלל זה אתה מתחבא בחדר האורחים לאחרונה?"
"כן, ובגלל שנמאס לי. למה שיקרת לי שאתה אקטיבי?"
"לא שיקרתי. אתך אני אקטיבי, אבל איתו... לא חשוב, אני לא רוצה לדבר על זה."
"אז תשתוק ותאכל ממנו זין. לי נמאס, אני מסתלק."
"מסתלק לאן?"
"לא יודע, חוזר לאימא, או מוצא חדר אחר, אני לא רוצה לחיות ככה יותר." הסתלקתי למטבח והתחלתי להדיח את הכלים. הייתי כל כך עצבני ונרגז עד שידי רעדו, וכשגל התגנב מאחורי וחיבק אותי קפצתי ממקומי מרוב בהלה.
"תעזוב אותי גל."
"אתה לא אוהב אותי יותר?" התחנחן גל.
"אני לא אוהב שקרנים."
"לא שיקרתי לך ניר. אתך אני אקטיבי, אבל צורי הוא... הוא מצליח לחבר אותי לפסיבי שבי."
"שטויות."
"למה זה שטויות, ולמה אתה כועס כל כך?"
"אני לא יודע גל." הסתובבתי והבטתי בו, הוא היה כל כך יפה, אבל פתאום הבנתי בזעזוע שאני לא מאוהב בו יותר. אוהב אותו, זה כן, אבל לא מאוהב בו.
"אני אוהב אותך גל, אבל אני רוצה לעזוב, מצטער."
עיניו הכחולות, היפות, התמלאו דמעות. "בבקשה אל תלך."
"אני חייב."
"מה אני אגיד לצורי?"
"מה זה עסקו? הוא בטח ישמח להישאר אתך לבד."
"לא, הוא שוב יעזוב אותי."
"שיעזוב, מי צריך אותו בכלל?"
"אני." החלו הדמעות לזלוג על לחייו של גל. "בבקשה תישאר." התחנן.
זה היה מגעיל, לא יכולתי לסבול את זה יותר. ברחתי ממנו והתחלתי לארוז מהר מזוודה עם כמה דברים הכרחיים.
בעוד אני נאבק ברוכסן המזוודה שסירב להיסגר נכנס צורי. "גל צלצל אלי שאבוא מיד, הוא היסטרי לגמרי בגללך, למה אתה עוזב אותנו?"
"כי אני לא מאוהב בו יותר."
"זו סיבה לעזוב? יש לך מושג כמה קשה להשיג דירה בימינו?"
"אני אחזור לגור אצל אימא שלי."
"עד כדי כך רע לך פה?"
"הרבה יותר."
"בגלל שגל לא כל כך אקטיבי כמו שחשבת? נו, באמת, אל תהיה ילד."
"מה אני יכול לעשות? אני פשוט לא אוהב אותו יותר."
"ואותי? גם אותי אתה לא אוהב?"
"אותך אני שונא, הכול בגללך, הרסת הכול."
צורי הרצין, קימט את מצחו, נראה מודאג ואפילו מצטער. "ואם אני אלך תישאר?"
"למה שתלך, אתה יודע כמה קשה להשיג דירה בימינו?"
הוא גיחך. "יש לי חדר נחמד מעל הפאב שאני ישן בו לפעמים. אני אעבור לגור שם באופן קבוע, ככה יהיה לי יותר נוח להגיע לעבודה."
"למה לא עברת לגור שם מיד אחרי שההיא זרקה אותך? למה באת אלינו?"
צורי משך בכתפיו, "לא יודע, אולי עשיתי טעות."
"אולי." הסכמתי והתחלתי לרוקן את המזוודה ולתלות בחזרה את הבגדים.
"אז אתה נשאר?" התמלא צורי שמחה.
"כן, אני אשאר עם גל. יש מצב שאני אוכל לבוא לבקר אצלך מידי פעם צורי?"
"בטח שכן, אני אשמח מאוד." הוא לקח מידי את החולצה שהוצאתי מהמזוודה ונישק אותי על לחיי, "עזוב, אני כבר אסדר הכול, לך לגל להרגיע אותו."
הלכתי לגל. הוא שכב על המיטה הזוגית, פניו טמונים בכר ובכה. נשכבתי לצידו ודחפתי יד לתחתוניו, מלטף את ישבנו, "נו, די, תפסיק לילל. לא התכוונתי, אני נשאר."
גל הפנה אלי את פניו שהיו סמוקים ומעוותים מבכי. "באמת ניר? אתה לא עוזב?"
"לא, אני לא עוזב, ועכשיו קדימה, תתפשט, בא לי להזדיין."
הוא ציית לי מיד וגנח בסיפוק כשחדרתי אליו. "כן." נאנח, "כן, עוד, חזק יותר, תקרע אותי."
עשיתי כמיטב יכולתי לקרוע אותו, נהנה מכל רגע, מתפלא למה חשבתי עד היום שאני מעדיף רק לקבל זין ולא לתת. כל כך נהניתי ונרעשתי מהחידוש עד שלא שמתי לב לעזיבתו של צורי.

גל הגיב באדישות להסתלקותו של צורי. "מי צריך אותו בכלל?" אמר במשיכת כתף, "העיקר שיש לנו זה את זה." הצהיר.
"כן, נכון, העיקר שאנחנו יחד." הסכמתי, אבל כמה ימים אחר כך חיכיתי עד שגל ילך לעבודה ונסעתי לפאב של צורי לחפש אותו.
הוא שמח לראות אותי למרות שהערתי אותו, ומיד הזמין אותי להצטרף אליו למיטה.
עשיתי את זה בשמחה. איתו חזרתי כמובן להיות פאסיבי ואהבתי את זה מאוד, כמעט כמו שאהבתי להיות אקטיבי עם גל היפה.
מאז אני גר עם גל וקופץ מידי פעם לביקור אצל צורי, לא לפני שאני מוודא שהוא לבד. ממש לא בא לי לפגוש אצלו את גל שלא יודע שאני יודע שהוא ממשיך לבקר מידי פעם את צורי.

Brave Dwarf • 18 באוג׳ 2010

משולש ממנזר השתקנים. לא מדברים על זה אבל עושים.
את יודעת מה הקטע שהדהים אותי הכי? כשבהתחלה פתאום הרגשתי בום כזה. מה קרה ליפיוף השחום של פולניה? דווקא הוא נזרק מהסיפור ועוד בטרם התחיל? אבל את זו את. אצלך הג'חנון תמיד מנצח (-:

יש לי חולשה לטיפוסים האלה

הפולניה​(אחרת) • 19 באוג׳ 2010

הם תמיד מזכירים לי מישהו שפעם הכרתי.

Re: יש לי חולשה לטיפוסים האלה

Brave Dwarf • 20 באוג׳ 2010

הכרת כל הרבה ג'חנונים או שזה על ג'חנון ספציפי אחד? (מתעטף בזפת בטן גב).
מתלוצץ, כמובן. אם לתחנוניו של גמד לבן תחת יש סיכוי, אנא המשיכי לכתוב.


(O! מצאתי סמיילי מתאים. כאן בכלוב אפילו הסמייליקים מצליפים אלו באלו כל הזמן, מוזר)