אמלי

אמלי

Dunbar{Supreme93} • 12 בנוב׳ 2010

"אני רוצה שתרגישי בשבילי", אמרתי לה. ישבנו בבית קפה תל אביבי קטן ורומנטי, כמעט פריזאי. היא שתתה קפה הפוך גדול, דרשה שיהיה לוהט, אני שתיתי קקאו סמיך. טיפות מים נקוו על החלונות, מבחוץ שאריות של הגשם הקל שרק ירד, ומבפנים אדי מים מהפיות המהבילים ומחום הגוף של היושבים.
הקקאו היה מאוד מתוק, כמו שאני אוהב, ונראה שגם היא נהנתה מהקפה שלה. הייתה מוזיקה שקטה ונעימה באוויר. היא הסתכלה עלי, ונהניתי מהמראה של היופי העדין שלה, חמקמק מעט אם זה יותר מובן. היא הבינה למה אני מתכוון וחייכה אלי. זה היה אחה"צ נעים טוב.
נזכרתי, איך כשהייתי ילד גרנו במערב ארה"ב. אבי היה בשליחות מהעבודה, אז עוד קראו לזה שליחות, אני לא יודע אם מדברים במונחים של שליחות גם היום. גרנו בבית פרטי עם חצר קדמית גדולה, בלי גדר. הרחוב הפרוורי הנעים היה מעוטר בעצים משני צידיו לכל אורכו. נדמה לי בוקיצות, אך מה אני יודע. נזכרתי איך חזרתי הביתה יום אחד על אופני, הייתי אז נדמה לי בכיתה ה'. גם אז היה סתיו, והעלים הכתמתמים היו מכוסים בטיפות מהגשם הקל שרק ירד. עבר עלי יום גרוע בבי"ס, בדמיוני הייתי מושפל ומשולהב, אין צורך להיכנס לזה. זרקתי את האופניים בחצר הקדמית ורצתי במעלה מספר המדרגות אל פנים הבית. הייתי ילד מפתח. חיכתה לי ארוחה מסודרת על צלחת במקרר, אותה חיממתי במיקרו ולקחתי לסלון.
הדלקתי את הטלוויזיה ועברתי לערוצים החסומים, כמובן שידעתי להיכנס אליהם. אני לא זוכר בדיוק על איזה ערוץ נפלתי, אבל אני זוכר את דפיקות הלב שלי, ואת החום בפנים, ואת ההתרגשות, כשראיתי שתי נשים בלונדיניות, בריאות, עם איפור כבד, עטויות בעור עם מגפיים עד הירכיים. רגלה של אחת מהן מונחת על כיסא, בתנוחה שמאז אני מייחס לה עוצמה כמעט מיסטית, והיא אומרת "you will be my slave". יותר מזה לא ראיתי, כי בדיוק שמעתי את הדלת נפתחת ואת קולה של אימי, ובבהלה מבולבלת כיביתי את הטלוויזיה. ראיתי את אימי עומדת בפתח הסלון, היא הקדימה לשוב באותו היום. אינני יודע כמה הספיקה לראות. את המבוכה וההשפלה שחשתי אין צורך לתאר, גם לא את תגובתה של אימי.
"אני מבינה אותך", היא אמרה לי, בעודה מסיימת את כוס הקפה ונוטלת פיסת בראוניס קטנה. ואני חשבתי לעצמי על אשת לוט שהפכה לנציב של מלח. אני מזדקן חשבתי לעצמי, גם אני מתכסה במלח, אולי עדיף לא להסתכל אחורה. היא צעירה ממני, היא יפה ממני, היא נועזת ממני. יש בה משהו מאוד אסתטי, שהתחבר לי למוזיקה של אבנס שנשמעה בבית הקפה, מוזיקה שאני מתיימר לנגן מדי פעם. "אין הרבה נשים שיבינו אותי", אמרתי לה, "ואת זה אני מייחס לפגמים שלי, ולא לפגמים של הנשיות". רציתי לשלוח יד וללטף את זרועה הענודה בצמיד. חשבתי כמה האווירה הפריזאית מתאימה לה ולמבטא הקל שלה. דמיינתי את עצמי מלקק שוב את פטמותיה השזיפיות בעודה עוצמת עיניים. "תראה, מתחיל שוב לרדת גשם", אמרה לי במבטא קל ובחצי חיוך שיש בו אסרטיביות מהפנטת.
חודשים אלו היו לי תקופה שחזרתי לרוץ. והתמדתי עם הריצות גם ככל שהחורף, שהיה קר וגשום במיוחד, העמיק בזעפו. באותו הערב יצאתי לריצה לבוש בחולצה ארוכה דקה ומכנסי טרנינג, ועל אוזני האוזניות. הקור והבל פי שילהבו אותי להמשיך, וזאת למרות הטיפות הבודדות שהזהירו אותי. צברתי מהירות, הרגשתי את הרגליים מתחממות ואת הלב מתחיל לפעום. למי שלא מכיר, הדקות הראשונות בריצות יותר ארוכות דורשות לעיתים מאבק פנימי. הגוף מתנגד בהתחלה, לפני שמתגמל אותך באנדורפינים. עברו שני טרקים באמ-פי, וכדי לשלהב ולחמם את עצמי העברתי ל "heroin" של לו ריד. הגשם החל לרדת בעוצמה, מכסה את שערי השחור והארוך, מכסה את ריסי הארוכים, מכסה את החולצה הדקה שלי. קצב הלב שלי התגבר, חלקו בבהלה, חלקו בשאגה, ואני הגברתי את פעמי הצעידות שלי. והגשם כיסה אותי, והשמחה כיסתה אותי, והפכתי להיות ספרטקוס, החזקתי ביד חנית, הרגתי, רצחתי, זעקתי, המלח נשטף, הרגשתי כמו בנו של ישו, ואני מניח שאני לא יודע. אני מניח שאני לא יודע.
פרצתי בזעקות של אושר, שלא נשמעו בשטף החזק וברעש הברקים וחשקתי את שיני. אני החלטתי החלטה חשובה. אני הולך להמשיך לרוץ, בגשם.
חשבתי עליה. חשבתי על נשים אחרות. חשבתי איך אני רוצה להכניס יד לחזה היפה שלהן, וללחוץ להן קלות על הלב, לסחוט אותו קצת, כדי שהדם יזרום יותר חזק במעלה העורקים, אל הראש, ויציף אותו, והן ירגישו, הן ירגישו בשבילי.

סוטה​(נשלט) • 12 בנוב׳ 2010

יפה.
בהתחלה נראה מאד לא אמין, אבל לפי האינטרנט אכן ירד בעבר גשם בתל אביב, ואף היה קר.

המלט • 12 בנוב׳ 2010

אבנס? ביל אבנס? אני צריך לדעת איפה בית הקפה הזה.