קצין המבחן

קצין המבחן

פושעת כותבת • 4 בפבר׳ 2011

הערה:
אני לא סופרת ולא מתיימרת להיות. למעשה זו הפעם הראשונה בחיי שאני כותבת סיפור.
בסך הכל העלתי לכתב פנטזיה שלי (לא מאוד מקורית, אני מודה) שרציתי לחלוק. מקווה שתהנו
*********

רוני ידעה שהפעם היא באמת בצרות.
הכל התחיל לפני מספר חודשים, כאשר הסתבכה עם כמה חברים מפוקפקים אשר בלילה של שכרות גנבו מכונית ונתפסו. היא בסך הכל הייתה נספחת לא ממש פעילה, אבל זה עזר לה באופן חלקי בלבד.
בית המשפט גזר עליה מאסר על תנאי עם מעקב קפדני של קצין מבחן למשך שנה.
עם המזל המחורבן שלה היא נפלה על אחד מקציני המבחן הידועים לשמצה – אור.
אור הבהיר לה מההתחלה שהוא סולד ממנה ומשכמותה – נשים צעירות, קלות דעת שלא מבינות שחוקי המדינה חלים גם עליהן. הוא סינן שלא יהסס לשלוח אותה לכלא על כל הפרה קטנה של תנאי השחרור. זה אף יסב לו עונג.
רוני השתדלה לנהוג כשורה. כל שבוע התייצבה אצל אור וסיפרה לו בפירוט על מעשיה בשבוע שחלף. אור היה מעיר הערות כאשר משהו בהתנהגותה נראה היה לו בעל פוטנציאל בעייתי (למשל אם יצאה עם חברים עד שעה מאוחרת מידי) ותמיד דאג להזהיר אותה שאם רק תמעד, אם רק תיתן לו את ההזדמנות – הוא עוד יגרום לה להצטער.
עם הזמן רוני התחילה להתרגל לעניין ולחוש יותר נינוחה וחופשיה. אמנם הייתה פעם שקיבלה דו"ח חניה ואור הכריח אותה לעמוד במשך שעתיים ולקרוא ספר חוקי תנועה משמים, אך חוץ מזה הכל הלך כשורה.
עד עכשיו.
בלילה הקודם היה אצל רוני חבר מהאוניברסיטה. לאחר שפיטפטו החבר שלף ג'וינט והחל לעשן להנאתו ובאופן טבעי העביר לה אותו. רוני היססה לרגע. בכל זאת, קצין המבחן שלה אור היה מופיע מידי פעם לביקורי פתע בהם גם בדק רמות אלכוהול וסמים בשתן, אך הוא היה אצלה בביקור שכזה רק לפני כשבוע ורוני לא האמינה שיבוא שוב בזמן הקרוב.
היא לקחה את הג'וינט ושאפה שאיפה עמוקה. ועוד אחת ועוד אחת...
דפיקות עזות בדלת העירו אותה מלילה הזוי. רוני גררה את עצמה לדלת בעיניים חצי עצומות ופתחה. היא בקושי הספיקה להתאפס על עצמה כאשר אור צעד פנימה בנחישות.
חצי מבט על החדר הספיק בכדי להעביר את תמונת ליל האמש – המאפרה הייתה מלאה בסיגריות מגולגלות, בקבוקי בירה על הרצפה וקרטון פיצה זרוק על השולחן.
"יש לך משהו לספר לי?" שאל בלי גינונים מיוחדים. רוני השתדלה להתעורר. היא ידעה שהיא בצרות, ושהיא צריכה לגייס את כל הנוירונים המנומנמים שלה בכדי לנסות לצאת מזה.
"היו אצלי חברים אתמול. היה נחמד. קצת חגגנו, סיגריות, בירות. ועכשיו בדיוק קמתי לעבודה. אני די ממהרת למען האמת, אז נדבר כבר עוד כמה ימים בפגישה השבועית".
זה לא שכנע את אור. "יקירתי, אני מעריך את השליפה המהירה. זה כמעט מרשים. אבל שנינו יודעים שקרה כאן משהו שלא היה צריך לקרות, ושאת הולכת לשלם על זה ביוקר".
בעודו מדבר שלף את הכוסית השנואה על רוני. כוסית השתן לאיתור מהיר של סמים.
רוני ניסתה לחשוב מהר. החבר הלך כבר מזמן אבל השכנה הצעירה בדירה ליד בטח בבית. אולי תוכל איכשהו לשכנע אותה 'לתרום' לה קצת שתן נקי...
"אשמח לתת לך דגימה, אני יודעת כמה אתה אוהב את הפיפי שלי, אבל יש לי תקלה בשירותים בדירה. אלך להשתין אצל השכנה ואחזור תכף עם הכוסית".
אור הביט ברוני משועשע. "אל תדאגי, בחוצפנות שלך עוד נטפל בהמשך. אבל מאחר שיש בעיה בשירותים אצלך את תאלצי לתת לי את הדגימה פה ועכשיו".
רוני קפאה. "אין סיכוי. אני לא משתינה מול הפרצוף שלך. זה לא יקרה. תמצא לך סטיה אחרת. תן לי רגע ללכת לשכנה ונגמור עם הסיפור הזה".
"אין בעיה" אור ענה לה ושלף אזיקים מתיקו. "מה אתה עושה?!" נרעדה רוני.
"אם את מסרבת לבדיקה שדרשתי אין לי ברירה אלא לקחת אותך לתחנה עכשיו. בחירה שלך".
רוני ניסתה לשמור על חזות רגועה, אבל בתוך תוכה היאוש התחיל לגאות. "אבל זה לא הגיוני. לא עשיתי כלום. אני לא מסוגלת לעשות את מה שאתה מבקש".
אור התחיל לאבד את סבלנותו. "רוני, או שאת משתינה לכוס כאן ועכשיו, מולי, או שאני לוקח אותך לתחנה ואת גומרת את היום בכלא. אם תמשיכי לבזבז את זמני תשלמי על כך ביוקר".
רוני לקחה את הכוסית לידה. היא התפללה בתוכה לנס כלשהו. אולי הערכה של אור לא תעבוד הפעם והיא תצא מזה. אולי תהיה רעידת אדמה והיא תוכל לברוח.
היא הביטה באור שעמד מולה בידיים שלובות, ממתין. "אתה לא מתכוון להסתובב אפילו?"
"זה לא הזמן לצניעות יקירתי" אור ענה לה בקרירות. "יש לך דקה בדיוק".
רוני כרעה על הרצפה והפשילה את מכנסי הטרנינג המהוהים שלבשה ואת תחתוניה, מנסה נואשות לשמור על פרטיותה כמידת האפשר. היא הרימה את מבטה ונתקלה במבטו הקר של אור. "אני לא יכולה ככה. זה פשוט לא יוצא. תסתובב לפחות". אור לא הסיר את מבטו. "יש לך עוד חצי דקה לתת לי דגימה או שאני מטיס אותך לכלא".
רוני בלעה את רוקה ועצמה את עיניה. היא מחתה דמעה קטנה של השפלה שהחלה לזלוג על לחיה, ובמאמץ רב הטילה מימיה לתוך הכוסית. במהירות החזירה את תחתוניה והטרנינג, נעמדה ומסרה לאור את הדגימה שידעה שהולכת לסבך אותה.
אור נעץ בה מבט חודר. "אני לא מתכוון לאפשר לך להקשות עלי את עבודתי. לפני שנבצע את הבדיקה הסתובבי והושיטי ידיך אחורה". רוני צייתה וחשה את האזיקים ננעלים בהדיקות על פרקי ידיה מאחורי גבה. היא הסתובבה לפנות חזרה לאור, עדיין מנסה לשמור על חזות רגועה למרות הפאניקה שהחלה לאחוז בה.
אור לקח את הדגימה ושם בה את הסטיק לגילוי סמים. לא היה שום מקום לספק – תוך שניות בודדות הסטיק שינה את צבעו לכחול עז וההוכחה להמצאות מריחואנה בגופה היתה ברורה לשניהם.
הם הביטו לרגע זה בזו, ופתאום רוני קלטה את ידו של אור נשלחת לעברה במהירות. הוא סטר לה בעוצמה עם כף ידו, ואז סטר ללחיה השניה עם גב כף ידו.
רוני חשבה שנשברה לה הלסת. היא התנדנדה קלות, מחשבת ליפול, מרגישה את פניה לוהטות. עיניה התמלאו דמעות. דמעות כאב, פחד, השפלה ויאוש. היא רצתה לנחם את לחייה בכף ידה, אך ידיה היו אזוקות מאחורי גבה.
מבעד לדמעות היא הביטה המומה באור שהמשיך לעמוד מולה ולהביט בה בעיניים קרות בסבלנות.
"זה היה על הגישה החוצפנית שלך מקודם" הוא אמר בשקט. "כל ההשקעה שלי בך ירדה עכשיו לטמיון. את הולכת לכלא".
רוני פרצה בבכי. מה פתאום כלא עכשיו? מה היא כבר עשתה? ולמה, למה היא כזו מטומטמת? מה היא הייתה צריכה את הג'וינט הזה אתמול?
הדמעות זלגו על לחייה והיא לא הייתה מסוגלת לנגבן עם ידיה הכבולות. אור לא טרח לעזור לה. לא הייתה שום אמפתיה במבטו.
"בבקשה" רוני התייפחה, "בבקשה תחשוב על פתרון אחר". "אני לא יכולה ללכת לכלא. אני סטודנטית. כל החיים לפני. אני אעשה הכל. הכל. רק אל תשלח אותי לכלא".
"תפסיקי לבכות מיד" הוא נבח עליה. "המניפולציות הזולות שלך לא יעבדו עלי".
רוני הייתה מיואשת. היא לקחה כמה שאיפות עמוקות, מנסה להפסיק לבכות. "אני לא מנסה מניפולציות. אני באמת מתכוונת לכך. אעשה הכל רק שלא תשלח אותי לכלא. אני טיפשה, עשיתי טעות. אבל בבקשה, בבקשה אל תהרוס לי את החיים".
אור הרהר בינו לבינו. הוא ידע שסך הכל עומדת מולו בחורה קלת דעת, לא פושעת מסוכנת. אבל היא צריכה לשלם. היא צריכה ללמוד לשמור חוק. להתבגר. לא להיות מטומטמת.
הוא לקח כיסא סמוך והתיישב מול הבחורה הרועדת אדומת העיניים והלחיים שעמדה מולו, והצית לעצמו סיגריה.
"תראי", אמר ולקח שאיפה עמוקה, "שנינו יודעים שאת צריכה ללמוד לקח".
רוני ידעה בעיקר שזה לא הזמן לויכוחים.
"את פושעת עלובה ולא ממש חכמה. את מתנהגת כמו ילדה קטנה ומעצבנת". רוני בלעה רוק ואת הדחף לענות לו. "מגיע לך לשבת בכלא ולו על כך שבזבזת את המאמצים שאני משקיע בך כבר חודשים".
אור לקח שאיפה נוספת מהסיגריה והמשיך. "אבל אני מוכן לתת לך קרדיט קטן שעמוק בפנים יש בך הגינות כלשהי, ואולי את מסוגלת להיות אזרחית טובה ותורמת לחברה מתישהו". הוא הביט ברוני ארוכות. "אני מוכן לתת לך אלטרנטיבה, אבל את לא תאהבי את זה".
לראשונה רוני ראתה שביב אור בקצה המנהרה. "מה שתרצה" אמרה במהירות, "לא אכפת לי כלום, אני לא הולכת לכלא!"
אור חייך קלות. "כפי שאמרתי, ההתנהגות שלך ילדותית ומעצבנת. ולכן אני הולך להעניש אותך כמו שמענישים ילדה קטנה ומעצבנת".
רוני הסתכלה עליו בעיניים גדולות, תוהה למה לכל הרוחות הוא מתכוון.
"מכיוון שהוכחת שהגיון את לא מבינה, אני הולך ללמד אותך בכאב" אור המשיך. "אני הולך להצליף בך. הרבה. אני לא מתכוון לנוח עד שלא נהיה שנינו משוכנעים שסבלת מספיק ולמדת את הלקח".
רוני הסתכלה עליו בפה פעור. "אתה צוחק, כן?" היא מילמלה, "אין מצב שאתה מתכוון לזה ברצינות".
"יקירתי, אני לא מתכוון לבזבז עליך עוד זמן. זו ההצעה שלי. יש לך דקה בדיוק לענות לי אם את לוקחת את זה או באה איתי עכשיו לתחנה. אין כאן מקום למיקוחים או ויכוחים. טייק איט אור ליב איט".
רוני חשבה במהירות. מטורף. היא נפלה על מטורף. אבל המטורף הזה יכול להציל אותה מכלא. והיא ממש לא מתכוונת לזרוק את כל העתיד שלה עכשיו על שטות כזו. אז קצת יכאב לה, מה כבר יכול להיות. זה לא שיש לה יותר מידי אלטרנטיבות כרגע. היא תגיד לו שהיא הולכת על זה ובטח תמצא דרך מילוט באמצע.
"טוב" ענתה רוני בשקט. "תעשה את שלך ונגמור עניין".
אור הביט בה משועשע. רוני עמדה מולו, אזוקה, עדיין בטרנינג מהוה וגופיה ישנה. היא הייתה די גבוהה אבל עכשיו נראתה לו קטנה וחסרת אונים. היה לו ברור שאין לה מושג למה היא מכניסה את עצמה. אבל היא עוד תקבל מושג.
"שיהיה לך ברור" אור התחיל, "אם תעצבני אותי תוך כדי אני עדיין עלול להתחרט ולקחת אותך לתחנה". "אני מציע שלשם שינוי לא תנסי להתחכם ולהתחמק אלא תקבלי את מה שמגיע לך בשקט".
עם סיום המשפט אור כיבה את הסיגריה, נעמד מולה והחל לשלוף את חגורתו הכבדה ממקומה לנגד עיניה המפוחדות של רוני.
"זהו זה. הסתובבי, הפשילי מכנסיים ותחתונים והתכופפי על השולחן" אמר בקור.
רוני התחילה להלחץ. "רגע", היא ניסתה, "לא אמרנו כלום על להתפשט. זה לא מקובל עלי".
אור פרץ בצחוק קצר. "את מצחיקה. את באמת חושבת שיש לך את הפריבילגיה לא לקבל משהו שאני אומר לך? אני רואה שיש הרבה מחשבות מיותרות שאאלץ להוציא ממך. זה לא יהיה קל, אבל אני חזק וסבלני. אני בטח אעמוד בזה. את לעומת זאת..."
"חתיכת סוטה" רוני התפרצה, "נראה לך –" אור קטע את דבריה בסטירה עזה שזרקה אותה לרצפה.
"אני מציע לך להתחיל לדבר בצורה מנומסת. ולהפסיק להתווכח על כל שטות. אני מתחיל לאבד את סבלנותי" אור עמד מעליה עם החגורה מקופלת בידו. "עכשיו קומי, הפשילי מכנסיים ותחתונים והתכופפי על השולחן. אני לא מתכוון לחזור על זה שוב".
רוני התפתלה על הרצפה, מגלה שלא קל לקום עם ידיים אזוקות מאחורי הגב. אור לא התכוון לעזור לה. היא התרוממה לאיטה, מנסה לחשוב על דרך לחמוק מהבלתי נמנע, ללא הצלחה.
"כמה הצלפות את חושבת שמגיעות לך?" אור שאל אותה פתאום. "תחשבי לפני שאת עונה, זו שאלה מכשילה".
רוני חשבה שהיא כבר סובלת מספיק, עם הלחיים הבוערות שלה וההשפלה והפחד.
"לא יודעת, משהו כמו עשר נשמע לי סביר".
"תשובה לא נכונה" אור ענה לה בגיחוך. "רק על הכישלון הזה תקבלי עשר. על הגישה המתחכמת תקבלי עוד עשר. ועל הפרת חוק חמורה אני הולך לתת לך חמישים הצלפות. בסך הכל שבעים בשביל התחלה".
רוני הסתכלה עליו בתדהמה. הוא נראה רציני. היא הגניבה מבט לדלת, מנסה לחשוב על מילוט.
"אל תחשבי על זה אפילו" אור פלט ביובש, "את עלולה לעצבן אותי, וחבל".
"עכשיו, אם את לא תוך עשר שניות בתנוחה שביקשתי, אני הולך לקשור אותך בתנוחה הזאת ואז באמת תחטפי".
רוני הבינה שאין לה יותר מידי ברירות. היא הסתובבה לעבר השולחן, עצמה עיניים ותוך התפתלות עם ידיה הקשורות הפשילה את הטרנינג ואת התחתונים שלבשה עד אמצע ירכיה. בשאיפה עמוקה התכופפה ונצמדה לשולחן, חשה חשופה מתמיד.
אור הביט במחזה המלבב. רוני כפופה על השולחן עם ידיה אזוקות מאחורי גבה, ישבנה הלבנבן בולט מעל רגליה הארוכות והדקות, גופה מעוך על השולחן, שיערה הארוך פזור סביבה, חלקו דבוק ללחיה האדומה הרטובה מדמעות.
"תספרי" אמר והניף את החגורה. וויש קצר והחגורה התנפצה על ישבנה בחוזקה. אור צפה בפס האדום המתהווה על רקע ישבנה הלבן וחיכה.
"אחת" רוני ספרה, מנסה לעכל את עוצמת התחושה.
וואק. עוד הצלפה נחתה על ישבנה, בערך באותו המיקום, כואבת עוד יותר.
"שתיים" רוני נאנקה. אור חיכה כמה שניות והנחית הצלפה שלישית, קצת מתחת לשתי האחרות. רוני החלה להרגיש חום עולה באחוריה. "שלוש". זה כאב יותר משהיא ציפתה.
וואק. "ארבע". וואק. "חמש". וואק. "שש", רוני נאנקה. וואק. הכאב באחוריה גבר מהצלפה להצלפה ורוני התחילה להתנועע קלות, מנסה לחמוק מהחגורה אשר כוונה היטב שוב ושוב.
וואק. "אני לא זוכר שאישרתי לך לזוז" סינן אור. וואק. וואק. רוני פלטה צעקה קטנה. "אין בעיה" המשיך אור, "כשתרצי תמשיכי לספור מאיפה שהפסקת. בינתיים אני סתם מעביר את הזמן". וואק.
"רגע!" רוני נבהלה, "שבע!" וואק. "שמונה" רוני גנחה, "אבל אני חייבת הפסקה". וואק. "אהה תשע" רוני כבר כמעט צעקה, "אני רצינית, זה יותר מידי, בוא נדבר על זה רגע"
וואק. אור המשיך בעוצמה, מתעלם מהאנקות ההולכות וגוברות של רוני. "אההה עשר".
"זה לא זמן לדיבורים יקירתי" וואק. אור הנחית הצלפה אכזרית במיוחד בחלק התחתון של אחוריה. "בן זונה!" צעקה רוני ונעמדה. היא התחילה להיכנס לפאניקה. הינה היא בידיים של פסיכופת שמנסה להרוג אותה במכות. זה יותר מידי.
"רוני, תתאפסי על עצמך ותחזרי מיד לתנוחה" אור אמר בקול שקט.
רוני עמדה שם, מתייפחת בשקט ומנסה לחשוב מה לעשות.
"זה לא שיש לך יותר מידי ברירות" אור כאילו קרא את מחשבותיה, "את בידיים שלי. תעשי מה שאני אומר לך והכל יהיה בסדר" הוסיף, כמעט ברכות.
"עכשיו תחזרי מיד לתנוחה אם את לא רוצה להגדיל את עונשך מעבר למה שכבר הוספת עם ההתפרצות הקטנה והמיותרת הזו".
רוני לקחה נשימה עמוקה והתכופפה חזרה. הוא צודק, אין לה ברירה. לכל הפחות היא התכוונה לנסות לא לתת לו עוד את העונג של לראות אותה סובלת.
תוכניתה לא החזיקה יותר מידי זמן. אור חידש את הצלפותיו ללא רחמים. ברחבי הדירה נשמעו שוב ושוב קולות התנפצות החגורה על העור ולאחריהן נאקות והספירה החרישית שרוני הצליחה בקושי לסנן.
בעשרים רוני כבר התייפחה כולה, תוהה איך לכל הרוחות היא אמורה לשרוד עוד חמישים הצלפות. ישבנה הדואב כבר היה מלא בפסים אדומים, ועדיין אור המשיך.
וואק. וואק. וואק. כל הצלפה מוסיפה עוד פס צורב על אחוריה האומללים של רוני.
בשלושים וחמש אור הפסיק. "אנחנו כמעט בחצי" בישר לה, "נפסיק לכמה דקות".
"בכל זאת, היד שלי צריכה לנוח מכל העבודה" גיחך. זה לא הצחיק במיוחד את רוני שעדיין הייתה שעונה עד השולחן, ישבנה שכבר קיבל צבע אדום כהה הקרין כאב לכל גופה.
"קומי" ציווה אור. רוני התרוממה ואור דחף כוס מים לפני פרצופה. "תשתי" אמר, "אני רוצה להשאיר אותך צלולה". הוא השקה אותה לאט מהמים ולאחר מכן התיישב והצית סיגריה. רוני המשיכה לעמוד לצידו, ישבנה האדום חשוף וידיה עדיין אזוקות מאחורי גבה. היא לא רצתה להסתובב ולחשוף את עצמה כך, ובטח לא התכוונה להתיישב.
"אפשר לשאול משהו?" אמרה חלושות. "בטח" ענה לה אור, "אני שמח לראות שהגישה שלך מתחילה להשתפר".
"אני לא חושבת שאוכל לעמוד בעוד כל כך הרבה הצלפות" אמרה רוני בקול רועד, "זה פשוט יותר מידי" שוב הצטערה שאינה יכולה לנגב את הדמעות שזלגו על לחייה.
"רצית ללמד אותי לקח, אז הינה – למדתי. אהיה אזרחית למופת מעכשיו, מבטיחה. רק בבקשה אל תכאיב לי עוד"
אור הביט בה בעודו מעשן. היא באמת נראתה בקצה, והוא לא היה בטוח שתוכל לשאת עוד הרבה כרגע. מצד שני, הרי מגיע לה. היא הביאה את זה על עצמה. ואם הוא לא יגמור את העבודה עכשיו, היא תחזור לסורה. הוא לא יכול להרשות דבר כזה בתור קצין המבחן שלה.
"תראי, חמודה, שנינו יודעים שעדיין לא למדת לגמרי את הלקח ושאני לא הולך לוותר לך כל כך בקלות". רוני משכה באפה ביאוש. "אבל אני הולך לעשות לך טובה" אור המשיך, "מתוך רחמנות על התחת הקטן והחמוד שלך, אני מוכן לחלק את ההצלפות הבאות: עשר לחזה שלך, עשר לאיבר מינך והעשרים הנותרות חזרה לתחת שלך".
רוני הסתכלה עליו המומה. "אבל זה יוצא יותר משבעים!"
"על זה יקירתי היית צריכה לחשוב לפני שקיללת את אמא שלי. אני מאוד רגיש לאמא שלי".
"לא יודעת", מלמלה רוני, "אני צריכה לחשוב על זה רגע". אור פלט צחוק קצר. "עדיין לא קלטת שאין לך כאן בחירה? זו ההחלטה שלי, חמודה. את מוזמנת להודות לי על החמלה".
רוני גיחכה. "באמת תודה רבה, אתה רחום וחנון" סיננה. "רוני", אור התחיל בקול רציני, "יכול להיות שאת פונה אלי שוב בטון מזלזל? שכחת שאני גבר רגיש?"
רוני נבהלה. היא לא יכלה להרשות לעצמה לתת לו תירוצים להתעלל בה עוד. "סתם, לא התכוונתי, באמת שלא" אמרה במהירות.
"אני שמח לשמוע" ענה לה אור, "אז כמו שאמרנו, אני מצפה שתודי לי על חמלתי וטוב ליבי ותבקשי שנמשיך להחזיר אותך למוטב".
רוני דמיינה את עצמה חונקת אותו. אבל ידיה עדיין היו כבולות מאחורי גבה, התחת שלה עדיין הלם מכאב ולחיה עדיין צרבו מהסטירות הקודמות. היא לקחה שאיפה עמוקה ואמרה בשקט "תודה, בוא נמשיך". "רוני, רוני, רוני" אור הביט בה משועשע, "תגידי את זה שוב והפעם כדאי שאאמין שאת מתכוונת לזה. חבל, החגורה שלי תתבלה בקצב הזה".
רוני החליטה שבהחלט עדיף לה לציית בשלב זה. היא הכריחה את עצמה ואמרה "תודה על טוב ליבך ועל חמלתך. אנא המשך להחזיר אותי למוטב".
"בשמחה" ענה לה אור בחיוך לבבי. "תסתובבי אלי, אנחנו עוברים לשלב ב'".
רוני חשבה שתמות מבושה, אבל לא העיזה להתנגד. היא הסתובבה לאיטה, מפנה את ישבנה החבול לשולחן, חשה ערומה וקטנה מולו.
בלי לבזבז זמן אור אחז בשולי גופייתה והרים אל מעל לשדיה. רוני התפתלה וניסתה להתנגד אבל עם ידיה האזוקות היא הייתה חסרת אונים. שוב, היא נאלצה להחניק את הקללות שכה רצתה להטיח בו מפחד שיוסיף על עונשה האימתני עוד.
אור הביט בשדיה הזקופים שנחשפו בפניו. לא היה לה חזה גדול במיוחד. האוויר הצונן בחדר והחרדה גרמו לפטמותיה להזדקר. חבל בשבילה, חשב אור.
מול עיניה המפוחדות אור הניף את החגורה ובאבחה מהירה הנחית אותה על חזה כך שפגעה בפטמה הימנית שלה בחוזקה. רוני פלטה צעקה. "בגלל שאני קצין מבחן מתחשב, וגם ככה אני שומע אותך יותר מידי עכשיו, אני פוטר אותך מהמשך הספירה בקול" אור סיים את המשפט ב-וואק מהדהד שהתמקד בפטמתה השמאלית. רוני צעקה שוב, מנסה לתלוש את ידיה מתוך האזיקים ולהגן על שדיה האומללים. וואק. וואק. וואק. אור המשיך ללא רחמים, מכסה את שדיה בפסים אדומים צורבים. רוני התפתלה מולו, מנסה לשווא לחמוק מהחגורה האכזרית. "יקירתי, אם תמשיכי להקשות עלי אני עלול לאבד את סבלנותי. תפסיקי לזוז מיד" אור אמר ביובש.
רוני גייסה את כל כוחותיה שלא לזוז יותר מידי וספגה בקושי את ההצלפות הנותרות תוך צעקות הולכות וגוברות. היא הרגישה ששדיה עולים באש.
אור הניח את החגורה. "יפה לך ככה" ציין, בוהה בשקיקה בשדיה האדומים-סגולים. "אולי תרצי שאעשה את זה באופן קבוע". רוני הצליחה לגחך מבעד לדמעות.
"נעבור לחלק הבא" המשיך, "מכיוון שאני לא מתכוון לשחרר את ידיך אני הולך לעזור לך" אמר והפשיל את מכנסיה ותחתוניה של רוני לחלוטין. לולא היו פניה של רוני כה אדומים עוד מהסטירות ניתן היה לראות את הסומק העז שעלה בה מההשפלה העצומה.
"תפשקי רגליים רחב" ציווה אור. רוני הסתכלה עליו בתחינה. "בבקשה" לחשה, "בבקשה אל תעשה את זה".
"תפשקי רגליים עכשיו" אור המשיך בטון מאיים, "וכדאי שזה יהיה פישוק רחב מספיק".
רוני עצמה את עיניה ובנשימה עמוקה פישקה את רגליה. "עוד" נבח אור. רוני לקחה כל רגל עוד קצת הצידה. אור בעט ברגליה החשופות, דוחק את רגליה עוד לצדדים עד שהייתה מפושקת ככל האפשר, חשופה כולה בפניו.
"אני מזהיר אותך" אור אמר בקול קשה, "אם תסגרי את רגליך תוך כדי העונש אתחיל מהתחלה".
רוני עצמה את עיניה, מנסה להעלם מהחדר, מהסיטואציה, מהכאב המתמשך.
אור הניף את החגורה ובתנועה מכוונת היטב הנחית אותה ישירות על איבר מינה החשוף של רוני. וואק! רוני הרגישה כאילו ירו בה. היא פלטה זעקה ומיד סגרה את רגליה והתכופפה, מנסה להגן על עצמה.
אור נאנח והמתין עד שהבחורה שמולו הפסיקה להתפתל. "חבל" אמר בשקט, "ככה לא נתקדם לשום מקום". רוני בכתה ביאוש, "אבל אני לא יכולה, זה יותר מידי כואב".
אור הביט בה באמפתיה, שלח את ידו וליטף את שערה ברכות. "אני יודע חמודה. זו בדיוק המטרה. אני רוצה שיכאב לך ואני רוצה שתתמודדי עם זה".
רוני נשמה עמוקות, מפנימה לאיטה את מצבה העגום. היא לא תצליח לחמוק הפעם. אור כאן מולה והוא יעשה בה כרצונו, ואין לה שום יכולת להתנגד לו.
"רוני" אור המשיך, "תתרוממי עכשיו ותחזרי לתנוחה. אם תכריחי אותי לקשור אותך זה רק יסב לך עוד סבל".
רוני התרוממה לאיטה ופישקה שוב את רגליה ככל שהצליחה, מפחדת להתגרות עוד באור.
אור הניף את ידו שוב ולנגד עיניה האדומות הנחית את החגורה בין רגליה.
רוני זעקה בכאב, אבל הצליחה שלא להזיז את רגליה.
וואק. וואק. וואק. ההצלפות נחתו שוב ושוב בעוצמה על איבר מינה, משגרות בה כאב שלא ידעה שהיא מסוגלת לחוש. רוני גייסה את כל כוחות הנפש שלה שלא לזוז ממקומה, חרדה מהאפשרות שתאלץ לסבול עוד הצלפות.
בהצלפות האחרונות רוני כבר זעקה באופן רצוף, חשה את הכאב העז מתפשט בכל גופה.
אור סיים בהצלפה מדויקת חזקה במיוחד במרכז איבר מינה. בעודה צועקת רוני סגרה את רגליה ונפלה על ברכיה מכופפת, כולה גוש של כאב פועם.
אור התיישב על הכיסא שלידה, מביט בה מתפתלת מתחתיו, מנסה למצוא דרך להקל על הכאב ללא הואיל. הוא שם לב לפתע שרוני למעשה אישה יפה. למרות שנראתה מפורקת כרגע, מלאה בכתמים אדומים וסגולים, שיערה החום, הרך, דבוק על לחייה הרטובות, גופה הצנום, הארוך והגמיש מקופל על הרצפה כאילו ניסתה להיטמע בקרקע ולהעלם.
אולי מתישהו יוציא אותה לקפה, חשב. יפנק אותה בעוגת שוקולד גדולה.
אבל כל דבר בעיתו, אמר לעצמו. ביזנס ביפור פלז'ר.
"רוני" אמר ברכות, "כשתסיימי ללחך את המרצפות שם קומי והתכופפי על השולחן".
רוני יבבה. אין טעם להתווכח, כבר ידעה היטב. כל שרצתה היה להשאר על הרצפה מקופלת ולחכות שהכאב ידעך. אבל הפחד מאור גבר עליה. היא משכה באפה וניסתה להתרומם.
אור אחז במרפקה ועזר לה לקום ולהשען על השולחן, גונחת מכאב שדיה הדואבים שנמעכו על העץ הקשה.
"עוד עשרים וזהו" אור ניסה לעודד אותה, "אלא אם תפשלי תוך כדי כמובן" הוסיף.
הוא הניף את החגורה בתנועה שכבר חש מיומן בה. וואק! החגורה התנפצה על עורה הכבר אדום-סגלגל בעוצמה, משגרת גל של כאב שהתפשט מישבנה לכל גופה.
רוני הייתה מותשת מכדי לזוז. היא שכבה על השולחן, דואבת, הכאב ממלא את כולה עד שלא יכלה לחשוב על שום דבר אחר.
החדר התמלא שוב בקולות התנפצות החגורה על העור וביבבה מתמשכת וצעקות מידי פעם מטעם רוני.
אור הקפיד להנחית את חגורתו באופן חזק במיוחד בשלוש ההצלפות האחרונות, מפיק מרוני האומללה צעקות רמות ונסיונות להתפתל על השולחן.
הוא הניח את החגורה והביט בישבן החבול המכוסה כולו פסים כהים וכתמים סגולים. הוא העביר עליו את ידו בעדינות, מרגיש את החום הקורן מישבנה של רוני המתפתלת תחתיו.
הוא השאיר אותה שם והלך למטבח. כעבור מספר דקות חזר עם כוס שוקו חמה בידו.
במהירות שחרר את ידיה של רוני מהאזיקים, מעסה קלות את מפרקיה האדומים. בהמשך עזר לה לקום, משך מטה את הגופיה שהייתה עוד מורמת מעל שדיה הדואבים ועזר לה ללבוש את תחתוניה תוך אנקותיה ממגע הבד עם ישבנה ואיבר מינה החבולים. הוא לקח אותה לאט לספה, מושיב אותה ברכות על צידה ותחב את כוס השוקו בידה. "תשתי". רוני צייתה, גומעת את המשקה הסמיך שמילה את גופה הכאוב בחמימות ומתיקות. אור קם ממקומו. רוני נבהלה, פחדה לפתע שהוא ילך. אבל הוא רק הלך לכיוון האמבטיה. לאחר מספר דקות חזר ולקח אותה לאמבטיה המהבילה שהכין עבורה, מלאה בקצף לבן. הוא עזר לה להתפשט שוב – רוני כבר לא ראתה טעם להתנגד – והכניס אותה לאמבטיה שם שטף אותה בעדינות וביסודיות.
לבסוף משה אותה מהמים לתוך מגבת גדולה ועזר לה להתנגב, טופח בזהירות על פני חלקי גופה החבולים. הוא הלביש אותה בכתונת לבנה שמצא בארון והניח אותה במיטה, מקופלת על צידה.
"אל תלך" רוני לחשה, מנומנמת. "אמות אם תלך".
חיוך קטן עלה בזוית פיו של אור. הוא פשט את בגדיו ונכנס למיטה, נצמד לגופה החמים, מתעלם מאנחות הכאב שלה, ונרדם.

פושעת כותבת • 4 בפבר׳ 2011

ניסיתי לערוך פסקאות (נשמטו כמה אנטרים..) ומשום מה זה לא התאפשר לי.
מישהו יודע איך עושים את זה?

מיתוסית​(שולטת) • 4 בפבר׳ 2011

את יכולה לערוך תגובה שכתבת רק תוך מספר דקות.
מה שיכולת לעשות זה אנטר או לעשות קופי פייסט לוורד, לבצע את התיקונים שם ולהדביק בחזרה לחלון.

לגבי הסיפור שכתבת... הוא דווקא מקורי יחסית כי לא נתקלתי בקצין מבחן בהקשר הזה והוא היה כתוב נהדר, אבל היה לי קשה ליהנות מזה. גם כי קשה לי ליהנות מסיפור שהוא כפייתי וגם בגלל הרבה בעיות אמינות בסיפור. החל מזה שקצין מבחן לא אמור להעניש או לאיים אלא הוא בכלל עובד סוציאלי ויש לו אוריינטציה טיפולית ומשקמת ואיך שתיארת בו קצין מבחן זה ממש רחוק מהאמת. שנית, אין כמעט קציני מבחן גבריים שלישית כל מיני דברים שקשורים בחוק, נגיד אני לא בטוחה שהוא יכול לעשות ביקור פתע לחלוטין ועוד להכריח אותה לעשות בדיקת סמים ואלכוהול בלי צו ובלי כלום וזה גם בכלל לא קשור לעבירה שעליה היא בכלל במבחן ועשית אותו מרושע כזה ואנטיפת ולא היה ברור בכלל למה היא לא אמרה לו שהוא הרגע סוחט אותו ואונס אותה ומבצע שורה של עבירות על החוק ואתיקה בעצמו? למה הוא מתנהג ככה ונתת הסבר של ללמד אותה לקח ולהחזיר אותה למוטב כשברור שכל ההתנהגות שלו לא מכוונת לשם אלא בכלל לניצול סמכות לטובת הנאות אישיות? למה אחרי שהוא התעלל בה היא פתאום לא רצתה שילך והוא עוש נשאר לישון איתה?
וכו' וכו' ...
בכל אופן, קשה לי ליהנות מסיפור שהוא לא אמין בעיניי, כי כשאני קוראת סיפור, אני רוצה להרגיש שהוא אמיתי ואני נשאבת לתוכו, אבל אולי זו רק אני.

נייס!

בלוסום​(לא בעסק) • 4 בפבר׳ 2011

מאוד מגרה בעיני - בתור מישהי שממש לא מתחברת למשחקי תפקידים - דווקא ממש אהבתי!

אשמח להמשיך לקרוא אותך!

המלט • 4 בפבר׳ 2011

ספק אם מישהו נתקל אי פעם בגיבן מעוות שמקפץ בין פעמוני כנסיית הנוטרדם ובצוענייה יפהפיה המעניקה לו רגעים של חסד. ובכל זאת, דורות רבים של קוראים נפעמו מהסיפור, על אף ש"אינו אמין", ו"אינו אמיתי". אילו ספרות יפה היתה מבוססת רק על קוראים כמוך, היינו חוזרים לתקופת האבן

*(אין בדברים אלה כדי לערוך השוואה בין ויקטור הוגו לכותבת הנ"ל)

walking dead • 4 בפבר׳ 2011

המלט,

גם אני לא מסכימה עם כחולית אך לא הגזמת קצת? היא בסך הכל אמרה שלא הכי אהבה את הסיפור ואפילו נימקה מדוע בצורה מפורטת ולא מתלהמת. מה הבעיה עם זה?

ולכותבת, אהבתי מאוד, כפנטזיה או לא אשמח לקרוא עוד מכתבייך.

המלט • 4 בפבר׳ 2011

אפשר להביע דעה נגדית גם כשמישהו לא מתלהם, לא? לעניות דעתי המרודה, ה"נימוקים המפורטים" של כחולית באשר לסיבות העמוקות בגללן היא לא אהבה את הסיפור, הם פלצניים ברמות קשות. זוהי דעתי הלא-מתלהמת, ומצאתי לנכון להביע אותה במיוחד כאן, כדי שאנשים ימשיכו לכתוב סיפורים נאים, אפילו אם יש כאלה שזה לא אמיתי בעיניהם.

מיתוסית​(שולטת) • 4 בפבר׳ 2011

המלט, כנראה לא הבנת את כוונתי.
קודם כל, אני רואה לא מעט יפים עם מכוערות ויפות עם מכוערים.
שנית, כדי שסיפור יהיה אמין בעיניי, הוא צריך שיהיה לו היגיון פנימי וגם שיתחבר למציאות או למשהו שהיה יכול להיות מציאותי. נגיד טולקין המציא עולם שלם וברור שאין אלפים וטרולים, אבל יש היגיון פנימי לכל הסיפור שהוא טווה ולכן בזמן שאתה קורא, אתה יכול להאמין.
זהו הסיבה שאני יכולה לחוש שמדע בדיוני ופנטזיה הם אמינים, אבל סרטי פעולה או ספרי מתח סוג ז' יראו לי עלובים בלי היגיון פנימי, לא אמינים וחסרי טעם.

master xy​(שולט) • 4 בפבר׳ 2011

כתיבה יפה . אהבתי .

המלט יקירי

Bent • 4 בפבר׳ 2011

אני מודה שהסיפור היה נחמד (אך לא ויקטור הוגו), אך גם עבורי איבד חצי מערכו דווקא בשתי השורות האחרונות, שהפכו אותו ללא אמין לוגית, או גדעו אותו לפני סופו וההסבר החסר.