הרמאפרודיטה
|
לפני 13 שנים •
11 ביוני 2011
XX בת הים הקטנה XX
משחר ילדותי ועד עצם היום הזה, האגדה האהובה עלי ביותר הייתה בת הים הקטנה. איתה הכי הזדהיתי. גם היא רצתה כל כך להיות משהו שהיא לא נולדה להיות. ומי שראה את הסרט של וולט דיסני, בסצנה בה המכשפה קורעת את הזנב של בתולת הים לשניים, יבין מדוע הקונוטציה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה ניתוח לשינוי מין. כמו בחיים, הסיפור המקורי היה פחות סימפתי מהעיבוד המוזיקלי הגאוני של דיסני. כשבת הים הפכה לבת אדם, כל צעד שלה על פני האדמה הרגיש כאילו שהיא צועדת על סכינים. רק היום, לאחר עשרים ושש שנה על פני כדור הארץ, השכלתי להבין מהיכן שלף אנדרסן את המחשבה המעוותת הזו. בת הים הקטנה צעדה על עקבים!
*************************** חודשים עברו מאז אותו ערב שישי. הבי.אף אספה אותי, ושמנו פעמינו עם האוחץ' לבקר את השמנה הפונדקאית. באותו הזמן היא כבר עמדה ללדת בכל רגע, ומהחשש שניאלץ ללוות את כרסה לבית החולים נאלצנו להתייצב לבושות באופן ייצוגי מהחשש שנמצא את עצמנו אוחזות את ידה של הפונדקאית בחדר הלידה לבושות בפיג'מות. הופעתי חגיגית בחצאית השבת הלבנה שלי, מאופרת ומתוקתקת בפנינים ותחרות ומעיל כחול צועק של טומי הילפיגר, וגולת הכותרת - המגפונים השחורים החדשים שלי. 13 ס"מ של רוע לב בצורת סיכה, שהוציאו ממני כל שבב של שמחת חיים. זו הייתה הפעם הראשונה שלבשתי אותם. ניסיתי להתאמן בבית ולהסתובב אתם כמה שיותר, אך שום דבר לא באמת הכין אותי לסיוט. ולהלן המזוכיזם האמיתי בהתגלמותו: סטילטו. החלק המעיק ביותר במעבר להופעה מגדרית נשית הוא העקבים. למי שלא הורגלה בהם מגיל צעיר הייסורים בלתי נתפסים. לצעוד על מחטים כל כך גבוהים זה פשוט לא נורמלי. ומלכתחילה אינני בחורה נמוכה במיוחד, וזה לא מקל על הרעיון. גם עשרה ס"מ הם סיוט, אבל לא העליתי בדעתי כי עוד שלושה ס"מ נוספים של קימור בכף הרגל יעלו את רמות הסבל והייסורים לליגה אחרת. אחרי כשעה בה נעלי השטן לרגלי, כאשר הסוליה הופכת רשמית לשדה קוצים משוננים וכל צעד הוא הוצאה להורג, גמרתי אומר בלבי להסיר את יצירת הרשע מעל כפות רגלי האומללות. היד נשלחה אל עבר הקרסול ולפתע נזכרתי מדוע קניתי אותן מלכתחילה. הנעליים השטניות הללו הן הדבר הכי יפה וסקסי בעולם. התחלתי להביט בן, בנעליים המרושעות, בחצי סלידה וחצי הערצה, וחשבתי על מאסטר שבקרוב יראה אותי בעקבים האלו ולבטח יבעל אותי כאילו אין מחר. עם הנעליים האלו גם אני הייתי בועלת אותי לו הייתה לי אפשרות. הערב התנהל על מי מנוחות. תענוג של אינטראקציה בין כולנו. ידענו שלא נראה את הפונדקאית בתקופה הקרובה, שכן אחרי ההשרצה יאבד העניין ההדדי במידה מסוימת. ככה זה תמיד כשחברה משריצה, החיים משתנים. השעות חלפו והייסורים בגזרה הדרומית של גופי התגברו. האלכוהול והעשן החלו להשפיע, והשבח לאל - האינפורמציה הגיעה כתובה אל הטלפון. הוא שתוי והולך לנמנם. להלן מספר החדר, הדלת לא נעולה. *************************** בנסיעה אליו התעייפתי אפילו יותר. העיניים נעצמו לפרקים והמבטים של הנהג לכיווני לא השתמעו לשתי פנים. הסמול טוק היה מיותר בעיני, שכן המאסטר משלם על המונית כיאה לזכר אלפא, לכן ביקשתי בנימוס מהנהג שקט לטובת נמנום קל. כשפתחתי את דלת המונית הכה בי הקור החורפי ועורר אותי. צעדתי בגאון על הסכינים הגבוהים כמו בת הים הקטנה, מנסה לשמור על ארשת סקסית כלפי חוץ, בזמן שאני משתדלת שלא להחליק על רצפת השיש של הלובי. כל הדרך למעלית מתחרטת שלא החלפתי נעליים לפני שהגעתי. במעלית הסבל פחת. הודיתי לאל על כל רגע שעמדתי במקום. וככל שהמעלית עולה, ההתרגשות עלתה בי. פוסעת במסדרון ומחפשת את מספר החדר. פותחת את הדלת. רואה אותו. שכוב על הבטן, עירום כביום היוולדו, והמזגן עובד על חום מסיבי. משליכה את המעיל והתיק הצידה, מתיישבת לידו על המיטה ומלטפת אותו מהרגליים אל הישבן. אל הגב ואל העורף. ציפורניים משוטטות על העור שלו, משחקות בו ועושות לו נעים. הוא מסובב אלי את ראשו ופותח עיניים מנומנמות ומחייך. נשיקה על הלחי למנומנם ונשכבת לצידו וחצי עליו. "אני בת הים הקטנה היום" מצהירה בפניו. גבותיו מזעיפות בסימן שאלה. "כאילו הלו?! כמו שבת הים הקטנה הלכה על סכינים כשהיא הפכה לבת אדם, אז גם אני?! תראה!" מרימה את הנעל היקרה והמרושעת לאוויר. "יפה לך... סקסי". אני מסמיקה קצת. רק איתו זה קורה לי. הוא לא מחמיא הרבה הרשע. "קומי, תעשי סיבוב. נראה מה את לובשת בת-ים". אני קמה מתרחקת, מסתובבת ונעמדת. הוא מסתובב ונשכב על גבו. מסתכל עלי. אומר לי להסתובב, להתכופף, להרים חצאית להתכופף שוב, להסתובב שוב וזה לא נגמר. "תתפשטי". היד נשלחת לרוכסן של החצאית. "בעצם לא, אל תתפשטי". הוא קם ונעמד מאחורי. מסניף אותי. כפות ידיו נעות ממותניי לירכיי, מושכות את החצאית עוד ועוד למעלה, ונכנסות אל מתחת לחצאית ולופתות את הישבן. בהתחלה בעדינות ופתאום בכוח. הידיים נעות סביב האגן אל המפשעה, והוא נצמד אלי מאחור. דפיקות הלב שלי מתחילות להאיץ. הוא משוטט לי במפשעה ומלטף לי את הזין שמתחיל לעמוד. דוחף את החוטיני הצידה ומחדיר את קצה האצבע בפתאומיות, כאילו שבודק איפה הנקב. מבהיל וכואב. מגלגל את החוטיני לאט למטה בקצב הנשימות שלי. מצווה עלי לרדת על הברכיים ליד המיטה ולהתכופף. אני שומעת שהוא כורע על ברכיו מאחוריי. ידו שוב נכנסת מתחת לחצאית ומלטפת את הישבן והירכיים. אני מתחילה לרעוד. אצבע רטובה חומקת אל מתחת לחצאית וחודרת אלי. עד אותו הערב הוא לא נהג להתעסק באזור המפשעה שלי יותר מדי, רק הביע שביעות רצון מקיומו של האזור. לא היו לו יחסים כאלו עם טרנסית בעבר. במיטה הוא היה משתמש בי רק כשפחת מין לצרכים אוראליים ואנאליים. עכשיו ביד האחת מזיין אותי עם האצבע, וביד השנייה מלטף לי את המפשעה ומשחק, חוקר ולומד את האנטומיה המוכרת הזו מזווית אחרת. מחדיר עוד אצבע. אני מתחילה להרים קול והוא סותם לי את הפה. זה נמשך עוד ועוד, ואיבדתי תחושה של זמן, רק הגוף שלי זועק לו שיכנס אלי כבר, אני מתחננת. האצבעות נשלפות. ספאנק. "זה לא מספיק. תתחנני עוד, צעצוע.". ספאנק. החולצה שלי מועפת, החצאית מורמת אל על, והספנקים ממשיכים להגיע. "שורף לי, מאסטר". הדמעות מתחילות לחנוק אותי. הוא לא מפסיק. שתי ידיים לופתות את האגן. אני מרגישה את הקצה מתחכך בי, מנסה להיכנס בכוח, עד שהוא חודר אלי. מתכופף לכיוון השידה ומביא קונדום, נשלף ממני וחודר שוב מוגן. לפתע נזכרתי שמוגן זה גבול שלי ובכלל לא שמתי לב. איך האיש הזה זוכר. הוא בועל אותי בכוח, ואני תוהה עם עצמי איזה עוד גבר היה עוצר את עצמו בסיטואציה הזו ושם קונדום בגללי, מבלי שאני אומרת כלום. שהרי אין סיכוי לבדיקת אבהות בעתיד. הוא עירום ועריה, ואני כורעת על ארבע בחזייה וחצאית השבת שמורמת על גבי, והעקבים המרושעים לרגליי. הוא נהיה אגרסיבי יותר ויותר, סותם לי את הפה שאצעק את הכאב לתוך כף היד הגדולה שלו. לפתע עוזב את הפה והספנק מגיע על הישבן. "תצעקי". אני צועקת עוד ועוד, הספנקים ממשיכים והמאסטר בועל אותי בכוח ולא מפסיק. עד שאני בוכה. עד שמאסטר נשלף החוצה וגומר על חצאית השבת. אבל אוף... זאת חצאית השבת... *************************** למאסטר יש שתי פנים: מאסטר - שהוא החמוד מביניהם (בערבון מוגבל) שדואג, מלמד, מלווה, מתעניין, מלטף, אוהב המון, ובעיקר דרמטי. מאסטר מאנסטר - שהוא רשע מרושע שקשה לתמרן, והוא מכאיב, עושה דווקא, משתעשע על חשבוני, ובעיקר רשע. *************************** חוזר לשכב במיטה. אני מדליקה לו את הסיגריה. "למה הפרצוף העצוב?" "כי אין לי משהו אחר ללבוש עכשיו" "למה את צריכה משהו אחר?" "כי אתה... זה, נו..." "מה זה 'זה, נו'??" והנה הוא מתחיל להתעצבן. "כאילו, החצאית שלי התלכלכה" "התלכלכה... הבנתי... אז החצאית מ-לוכ-ל-כת..." והנה מאסטר מאנסטר. "לא לא, לא כאילו מלוכלכת. כאילו לא נקייה." "לא נקייה זה אומר מלוכלכת" "מה פתאום, זה פחות ממלוכלכת" "את מתווכחת איתי?" "לא, מאסטר" "יופי. וכשנלך לא תלבשי את החצאית" "מה זאת אומרת?!" "זאת אומרת שלא תלבשי את החצאית" "אז מה אני אמורה ללבוש?" "את שאר הבגדים" "אבל אין לי עוד חצאית מאסטר! אני לא אצא ערומה!" "אוי אוי אוי... אבל החצאית מלוכלכת... איך תלבשי אותה?..." "אז מה, אני אלבש אותה ככה" "הצעצוע שלי לא תסתובב עם חצאית מלוכלכת" "אבל... מאסטר..." סטירה מפלצתית שמה קץ לדיון. "אל תעצבני אותי צעצוע, אין חצאית וזה סוף הדיון" ונשלחתי להתנקות. "ותחזרי עם הנעליים" הוא קורא לדמותי הנעלבת והמתרחקת. *************************** שבתי בחזייה ותחתונים, ועקבים. כבר לא מסוגלת לעמוד עליהם יותר. הוא קורא לי לשכב לידו וללטף אותו ולעשות לו נעימים בבטן ובחזה בזמן שהוא מנמנם. גם אני מספיקה לנמנם קצת על החזה שלו. בשלווה שלנו הספקתי לשכוח שהחל מלפני עשר דקות הוא מאנסטר ואני שונאת אותו. אז הוא חזר להיות מאסטר ואני שוב אוהבת אותו. זה לא נמשך הרבה זמן. הוא מתעורר ודורש עוד. מרים את הקרסוליים שלי באוויר, מביט בהם. "סקסית הנעל". והנה זה מתחיל שוב ... 
*** תודה למר TV_Eye אשר הקטין את התמונה ואף ניסה בכל כוחו לטשטש את מדבקת האסטרוגן ללא הצלחה רבה . . . |
|
|
נוריתE
|
לפני 13 שנים •
11 ביוני 2011
את מדהימה
|
|
|
digi's foxy
|
לפני 13 שנים •
11 ביוני 2011
כתיבה נהדרת
|
|
|
זאת(שולטת)
|
לפני 13 שנים •
12 ביוני 2011
מעולה,
|
|
|
*מנגינה*{התווים שלו}
|
לפני 13 שנים •
12 ביוני 2011
בת הים הקטנה --- גדולה!
החדרת ניחוח נוסטלגי במעטה טקסט נהדר. |
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 13 שנים •
12 ביוני 2011
נראה לי שעל זה באמת היה הסיפור המקורי. הפרשנים אומרים ש... וכו'. וזה גם מה שחשבתי כשראיתי את הסרט. לא חשבתי דווקא על עקבים אלא על כך שקריעת הזנב (פאלוס?) לשתי רגליים מזכירה לי ניתוח יצירת כוס.
נו, למדת את הלקח שלך? אחלה תמונה, אגב. מגפונים אכן סקסיים אבל אני לא הייתי מוכנה לסבול בשבילם. אחרי גובה מסויים, אני אוטומטית מעבירה לסקציית bedroom shoes. |
|
|
2DubleTrouble(לא בעסק)
|
לפני 13 שנים •
12 ביוני 2011
vהמגפונים באמת סקסיים וחמודים אבל 13 ס"מ זה לא כזה בעייתי... הטריק זה להעביר את המשקל לבסיס העקב ולא לכרית האצבעות... גם כשזה עקב סיכה יש לו בסיס חזק מספיק להחזיק את המשקל שלך בין אם את 40 ק"ג או 120 ק"ג (לא נתקלתי במשקל גבוהה יותר עם עקבים כאלה אבל יש מצב שגם זה אפשרי...)
|
|
|
|
הרמאפרודיטה
|
לפני 13 שנים •
13 ביוני 2011
תודה על התגובות והמחמאות, שמחה שנהניתם
2DubleTrouble כתב/ה: vהמגפונים באמת סקסיים וחמודים אבל 13 ס"מ זה לא כזה בעייתי... הטריק זה להעביר את המשקל לבסיס העקב ולא לכרית האצבעות... גם כשזה עקב סיכה יש לו בסיס חזק מספיק להחזיק את המשקל שלך בין אם את 40 ק"ג או 120 ק"ג (לא נתקלתי במשקל גבוהה יותר עם עקבים כאלה אבל יש מצב שגם זה אפשרי...)
ידוע לי מה שאת אומרת. אני זוכרת שהייתה לי חברה עצומה בגודלה שהייתה משוטטת בחופשיות על סטילטו מתכתי דקיק וגבוה ביותר, כנגד כל חוקי הטבע. וכשהייתי מביטה בה בתדהמה היא הסבירה ש"כל עוד את מאמינה שזה יסחב אותך, זה יסחב אותך". רק שזה לא על העקב לבדו ... שיווי משקל זה דבר אחד, אבל בגובה כזה, הקימור של הרגל נוראי. זה נורא. נוראאאאא ! |
|
|
פרלין(נשלטת){ש}
|
לפני 13 שנים •
13 ביוני 2011
רק מלהסתכל על העקבים האלה התחילו לי כאבי תופת ברגליים ובגב.
את גיבורה! |
|
|
Red witch(שולטת)
|
לפני 13 שנים •
13 ביוני 2011
שאפו על האומץ...עקבים תמיד היו עסק לא פשוט
|
|
|