יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 12 שנים •
16 ביוני 2011
אני חושבת שלפעמים, להיות נאהבת מאפשר להגיד את זה, את ה"יאהב אותי פחות". לי זה נותן מעין חופש, אני יודעת שהאהבה מוחלטת, שאני לא יכולה בבקשה מטופשת אחת להקטין אותה, שהוא ממשיך לאהוב לא משנה מה. מתוך הידיעה הזו, אני יכולה לבטא את הצורך המזוכיסטי.
כשהייתי עם גברים שידעתי שזו לא אהבה כזאת אלא משוה זמני ו/או חלש יותר, לא העזתי להגיד דברים כאלה. חשבתי שאם ישמע את זה זה באמת יתן לו מעין "רשות" להתרחק או להתחשב בי פחות. ויש לי אומץ לצאת בהכרזות קיצוניות כי אני יודעת שיש לי על מה ליפול איתן.שהוא לא יפסיק לאהוב אותי רק בגלל שיותר קל לי להכיל כאב מאשר רוך. קצת כמו לשחרר את החבל ולדעת שישאר מרצונו, רק יותר. ובאופן הרבה פחות חמוד. כי, וגם, נו, מה שפרלין אמרה. |
|
|
flashback{ג"ו}
|
לפני 12 שנים •
16 ביוני 2011
אתן נשים חכמות עם תובנות מאירות.
תודה. |
|
|
lori{ע_מ}
|
לפני 12 שנים •
16 ביוני 2011
כמה מחשבות רצות לי בראש עכשיו
אני אנסה לסדר אותן מבלי ליצור יותר מדי בלאגן.
פרלין, כשאת מציגה את זה ככה, כמו תמרור אזהרה, זה נראה לי שגוי. ולמרות שיש אמת מסויימת בדרך ההסתכלות הזו, הרי אין ספק שמשהו פה דפוק, אבל האם זה כך בהכרח? אני כבר שנים בתוך זה, וחיכיתי לא מעט להגיע "להחלמה" המיוחלת. ולהפך. זה רק מתעצם. אז אני מקבלת את זה יותר ככל שעובר הזמן, וגם יותר אוהבת את החלק הזה שקיים בי. ואני כל כך שמחה שיש מישהו שמסוגל לקבל אותי כפי שאני, להנות מזה, ולהביא אותי עוד יותר רחוק מתוך הצורך שלו. ולא, אני לא חושבת שזה טבעי להעדיף כאב על אהבה. אבל מצד שני, למרות האמירה שהייתי רוצה שיאהב פחות כדי שיכאיב יותר, אין כאן ויתור על אהבה. על חלק ממנה, בתיאוריה כמובן. כאב = אהבה? לא יודעת. אני גם לא יודעת להגיד איך זה בדיוק אצלי, איך כל המגנון הזה עובד. אם יש מזוכיסטיות אחרות או סאדיסטיים אחרים שיידעו לנסח איך זה אצלם.. התשובה שלהם אולי תצליח לסדר כמה דברים. יולי, כל כך חייכתי כשקראתי את מה שכתבת. אין לי ספק שבמקומות אחרים לא הייתי מסוגלת לרצות בכלל דבר כזה. אולי זה באמת, כי יש עוגן מאוד גדול להשען עליו. |
|
|
בכוח המוח{Aion}
|
לפני 12 שנים •
16 ביוני 2011
גרייס כתב/ה: אני חושבת שזה קצת נאיבי וקיטשי לכתוב שהיכולת שלו להכאיב לי נובעת מאהבה אליי.
היכולת והרצון שלו להכאיב נובעים ממי שהוא קודם כל, בלי קשר אליי. הוא לא אדם פחות סאדיסטי או פחות נהנה משליטה בגלל שהוא אוהב. אצלי, לפעמים מתקבלת התחושה, שחייבים שיהיה איזשהו ניתוק ריגשי, מזה באה "המשאלה" שכתבתי בראש הקטע. לפעמים זה נראה לי בלתי נתפס, לא הגיוני ומנוגד לגמרי לכל מה שחינכו אותי להאמין בו, שהאדם שיש לי איתו את הקשר הכי קרוב, ירצה כל כך להכאיב לי ויהיה מסוגל להתמודד עם הכאב שלי (ולעיתים גם עם הסצינות שמגיעות אחרי). ובשגרה של יום אחד רגוע שבו אני סתם מכינה לו קפה או יושבת לרגליו תוך כדי צפייה בטלויזיה, אני משוכנעת כמעט במיליון אחוז שאם היה בינינו פחות, היה כואב לי יותר, ואני כל כך רוצה ומתפללת לזה. (וזה גם מפחיד אותי שאני "מוכנה" לוותר על הרבה בשביל צורך מזוכיסטי קטן. בגלל זה נדמה לי שאני יצור מעוות. מי חושב דברים כאלה??) ואז מגיע קטע כמו שלשום בערב, וזה הופך אותי מחדש. כאילו מזכיר לי איפה הכרנו בסופו של דבר. אגב בכוח, מה שכן נמצא ביחס ישר זה האהבה שלי אליו ליכולת שלי לספוג, זה בודאות הולך יד ביד (אצלי). מעבר לצורך המזוכיסטי שלי, ככל שאני יותר זמן איתו, היכולת שלי עולה. אני לפעמים מצליחה להסביר לעצמי כל כך טוב מה אני מרגישה ואיפה אני נמצאת. זה יושב לי חזק חזק בראש וכל הזמן המקום שלי ברור לי. ובכל זאת, כשאני מנסה להבין קצת מעבר, להבין איך הוא מסוגל, מה עובר לו בראש, זה הרבה יותר קשה לי. אולי זו הסיבה שאני כולה נשלטת.  תודה על התשובה גרייס (: אני אסביר לך למה אני שואלת, טוב? כי ישנם אנשים, אני בינהם, שככל שאני אוהבת מישהו, אני רוצה לבדוק יותר ויותר כמה הוא יכול לכאוב עבורי. באותה נשימה אני מוכנה שהוא יבדוק כמה אני מוכנה לכאוב עבורו. ככל שאני מוכנה יותר לכאוב, זה מן פרמטר לחוזק של האהבה שלי כלפיו. ככל שהוא מוכן לכאוב יותר עבורי, הוא אוהב יותר. ואני מכאיבה יותר, והוא עדיין מכיל. זה כן ביחס ישר אצלי. אם אני לא אוהבת, אני לא צריכה לבדוק, וזה לא מגרה. כשאני אוהבת זה משגע לי את אחרון התאים בגוף לגלות שאני כואבת אצלו. זה מגרה אותי. מינית, ולא רק. והכאבים לא צריכים להיות פיזיים, אלא בעיקר נפשיים. אני צריכה שהוא יצרח מכאב, ועדיין לא יעזוב לי את הרגל. אני יכולה לבכות מזה, ועדיין להיות כל כך זקוקה לזה. כל אחד והסאדו-מזוכיזם שלו. עכשיו, המבנה הנפשי אכן לא קשור "אליו" אלא אלי. אבל זה כן קשור לרמת האהבה שלי. מבינה? ובקשר לניתוק הרגשי, אני לא מכירה אותו. מה זה שווה לי, לנתק את עצמי רגשית? זה כל כך מטורף לשתות את זה, את הכאב הזה. הוא כל כך מגרה, ומתוק. והוא כל כך מרגיע אותי. ממש מרגיע. |
|
|
| גברים(שולט) |
לפני 12 שנים •
16 ביוני 2011
בכוח המוח כתב/ה: גרייס כתב/ה: אני חושבת שזה קצת נאיבי וקיטשי לכתוב שהיכולת שלו להכאיב לי נובעת מאהבה אליי.
היכולת והרצון שלו להכאיב נובעים ממי שהוא קודם כל, בלי קשר אליי. הוא לא אדם פחות סאדיסטי או פחות נהנה משליטה בגלל שהוא אוהב. אצלי, לפעמים מתקבלת התחושה, שחייבים שיהיה איזשהו ניתוק ריגשי, מזה באה "המשאלה" שכתבתי בראש הקטע. לפעמים זה נראה לי בלתי נתפס, לא הגיוני ומנוגד לגמרי לכל מה שחינכו אותי להאמין בו, שהאדם שיש לי איתו את הקשר הכי קרוב, ירצה כל כך להכאיב לי ויהיה מסוגל להתמודד עם הכאב שלי (ולעיתים גם עם הסצינות שמגיעות אחרי). ובשגרה של יום אחד רגוע שבו אני סתם מכינה לו קפה או יושבת לרגליו תוך כדי צפייה בטלויזיה, אני משוכנעת כמעט במיליון אחוז שאם היה בינינו פחות, היה כואב לי יותר, ואני כל כך רוצה ומתפללת לזה. (וזה גם מפחיד אותי שאני "מוכנה" לוותר על הרבה בשביל צורך מזוכיסטי קטן. בגלל זה נדמה לי שאני יצור מעוות. מי חושב דברים כאלה??) ואז מגיע קטע כמו שלשום בערב, וזה הופך אותי מחדש. כאילו מזכיר לי איפה הכרנו בסופו של דבר. אגב בכוח, מה שכן נמצא ביחס ישר זה האהבה שלי אליו ליכולת שלי לספוג, זה בודאות הולך יד ביד (אצלי). מעבר לצורך המזוכיסטי שלי, ככל שאני יותר זמן איתו, היכולת שלי עולה. אני לפעמים מצליחה להסביר לעצמי כל כך טוב מה אני מרגישה ואיפה אני נמצאת. זה יושב לי חזק חזק בראש וכל הזמן המקום שלי ברור לי. ובכל זאת, כשאני מנסה להבין קצת מעבר, להבין איך הוא מסוגל, מה עובר לו בראש, זה הרבה יותר קשה לי. אולי זו הסיבה שאני כולה נשלטת. תודה על התשובה גרייס (: אני אסביר לך למה אני שואלת, טוב? כי ישנם אנשים, אני בינהם, שככל שאני אוהבת מישהו, אני רוצה לבדוק יותר ויותר כמה הוא יכול לכאוב עבורי. באותה נשימה אני מוכנה שהוא יבדוק כמה אני מוכנה לכאוב עבורו. ככל שאני מוכנה יותר לכאוב, זה מן פרמטר לחוזק של האהבה שלי כלפיו. ככל שהוא מוכן לכאוב יותר עבורי, הוא אוהב יותר. ואני מכאיבה יותר, והוא עדיין מכיל. זה כן ביחס ישר אצלי. אם אני לא אוהבת, אני לא צריכה לבדוק, וזה לא מגרה. כשאני אוהבת זה משגע לי את אחרון התאים בגוף לגלות שאני כואבת אצלו. זה מגרה אותי. מינית, ולא רק. והכאבים לא צריכים להיות פיזיים, אלא בעיקר נפשיים. אני צריכה שהוא יצרח מכאב, ועדיין לא יעזוב לי את הרגל. אני יכולה לבכות מזה, ועדיין להיות כל כך זקוקה לזה. כל אחד והסאדו-מזוכיזם שלו. עכשיו, המבנה הנפשי אכן לא קשור "אליו" אלא אלי. אבל זה כן קשור לרמת האהבה שלי. מבינה? ובקשר לניתוק הרגשי, אני לא מכירה אותו. מה זה שווה לי, לנתק את עצמי רגשית? זה כל כך מטורף לשתות את זה, את הכאב הזה. הוא כל כך מגרה, ומתוק. והוא כל כך מרגיע אותי. ממש מרגיע. רק אל תאהבי אותי (: |
|
|
|
בכוח המוח{Aion}
|
לפני 12 שנים •
16 ביוני 2011
גברים כתב/ה: בכוח המוח כתב/ה: גרייס כתב/ה: אני חושבת שזה קצת נאיבי וקיטשי לכתוב שהיכולת שלו להכאיב לי נובעת מאהבה אליי.
היכולת והרצון שלו להכאיב נובעים ממי שהוא קודם כל, בלי קשר אליי. הוא לא אדם פחות סאדיסטי או פחות נהנה משליטה בגלל שהוא אוהב. אצלי, לפעמים מתקבלת התחושה, שחייבים שיהיה איזשהו ניתוק ריגשי, מזה באה "המשאלה" שכתבתי בראש הקטע. לפעמים זה נראה לי בלתי נתפס, לא הגיוני ומנוגד לגמרי לכל מה שחינכו אותי להאמין בו, שהאדם שיש לי איתו את הקשר הכי קרוב, ירצה כל כך להכאיב לי ויהיה מסוגל להתמודד עם הכאב שלי (ולעיתים גם עם הסצינות שמגיעות אחרי). ובשגרה של יום אחד רגוע שבו אני סתם מכינה לו קפה או יושבת לרגליו תוך כדי צפייה בטלויזיה, אני משוכנעת כמעט במיליון אחוז שאם היה בינינו פחות, היה כואב לי יותר, ואני כל כך רוצה ומתפללת לזה. (וזה גם מפחיד אותי שאני "מוכנה" לוותר על הרבה בשביל צורך מזוכיסטי קטן. בגלל זה נדמה לי שאני יצור מעוות. מי חושב דברים כאלה??) ואז מגיע קטע כמו שלשום בערב, וזה הופך אותי מחדש. כאילו מזכיר לי איפה הכרנו בסופו של דבר. אגב בכוח, מה שכן נמצא ביחס ישר זה האהבה שלי אליו ליכולת שלי לספוג, זה בודאות הולך יד ביד (אצלי). מעבר לצורך המזוכיסטי שלי, ככל שאני יותר זמן איתו, היכולת שלי עולה. אני לפעמים מצליחה להסביר לעצמי כל כך טוב מה אני מרגישה ואיפה אני נמצאת. זה יושב לי חזק חזק בראש וכל הזמן המקום שלי ברור לי. ובכל זאת, כשאני מנסה להבין קצת מעבר, להבין איך הוא מסוגל, מה עובר לו בראש, זה הרבה יותר קשה לי. אולי זו הסיבה שאני כולה נשלטת. תודה על התשובה גרייס (: אני אסביר לך למה אני שואלת, טוב? כי ישנם אנשים, אני בינהם, שככל שאני אוהבת מישהו, אני רוצה לבדוק יותר ויותר כמה הוא יכול לכאוב עבורי. באותה נשימה אני מוכנה שהוא יבדוק כמה אני מוכנה לכאוב עבורו. ככל שאני מוכנה יותר לכאוב, זה מן פרמטר לחוזק של האהבה שלי כלפיו. ככל שהוא מוכן לכאוב יותר עבורי, הוא אוהב יותר. ואני מכאיבה יותר, והוא עדיין מכיל. זה כן ביחס ישר אצלי. אם אני לא אוהבת, אני לא צריכה לבדוק, וזה לא מגרה. כשאני אוהבת זה משגע לי את אחרון התאים בגוף לגלות שאני כואבת אצלו. זה מגרה אותי. מינית, ולא רק. והכאבים לא צריכים להיות פיזיים, אלא בעיקר נפשיים. אני צריכה שהוא יצרח מכאב, ועדיין לא יעזוב לי את הרגל. אני יכולה לבכות מזה, ועדיין להיות כל כך זקוקה לזה. כל אחד והסאדו-מזוכיזם שלו. עכשיו, המבנה הנפשי אכן לא קשור "אליו" אלא אלי. אבל זה כן קשור לרמת האהבה שלי. מבינה? ובקשר לניתוק הרגשי, אני לא מכירה אותו. מה זה שווה לי, לנתק את עצמי רגשית? זה כל כך מטורף לשתות את זה, את הכאב הזה. הוא כל כך מגרה, ומתוק. והוא כל כך מרגיע אותי. ממש מרגיע. רק אל תאהבי אותי (: אני חושבת שאתה לא היחיד שאמר את זה לעצמו כשהוא קרא את זה..(: |
|
|
| גברים(שולט) |
לפני 12 שנים •
16 ביוני 2011
בכוח המוח כתב/ה: גברים כתב/ה: בכוח המוח כתב/ה: גרייס כתב/ה: אני חושבת שזה קצת נאיבי וקיטשי לכתוב שהיכולת שלו להכאיב לי נובעת מאהבה אליי.
היכולת והרצון שלו להכאיב נובעים ממי שהוא קודם כל, בלי קשר אליי. הוא לא אדם פחות סאדיסטי או פחות נהנה משליטה בגלל שהוא אוהב. אצלי, לפעמים מתקבלת התחושה, שחייבים שיהיה איזשהו ניתוק ריגשי, מזה באה "המשאלה" שכתבתי בראש הקטע. לפעמים זה נראה לי בלתי נתפס, לא הגיוני ומנוגד לגמרי לכל מה שחינכו אותי להאמין בו, שהאדם שיש לי איתו את הקשר הכי קרוב, ירצה כל כך להכאיב לי ויהיה מסוגל להתמודד עם הכאב שלי (ולעיתים גם עם הסצינות שמגיעות אחרי). ובשגרה של יום אחד רגוע שבו אני סתם מכינה לו קפה או יושבת לרגליו תוך כדי צפייה בטלויזיה, אני משוכנעת כמעט במיליון אחוז שאם היה בינינו פחות, היה כואב לי יותר, ואני כל כך רוצה ומתפללת לזה. (וזה גם מפחיד אותי שאני "מוכנה" לוותר על הרבה בשביל צורך מזוכיסטי קטן. בגלל זה נדמה לי שאני יצור מעוות. מי חושב דברים כאלה??) ואז מגיע קטע כמו שלשום בערב, וזה הופך אותי מחדש. כאילו מזכיר לי איפה הכרנו בסופו של דבר. אגב בכוח, מה שכן נמצא ביחס ישר זה האהבה שלי אליו ליכולת שלי לספוג, זה בודאות הולך יד ביד (אצלי). מעבר לצורך המזוכיסטי שלי, ככל שאני יותר זמן איתו, היכולת שלי עולה. אני לפעמים מצליחה להסביר לעצמי כל כך טוב מה אני מרגישה ואיפה אני נמצאת. זה יושב לי חזק חזק בראש וכל הזמן המקום שלי ברור לי. ובכל זאת, כשאני מנסה להבין קצת מעבר, להבין איך הוא מסוגל, מה עובר לו בראש, זה הרבה יותר קשה לי. אולי זו הסיבה שאני כולה נשלטת. תודה על התשובה גרייס (: אני אסביר לך למה אני שואלת, טוב? כי ישנם אנשים, אני בינהם, שככל שאני אוהבת מישהו, אני רוצה לבדוק יותר ויותר כמה הוא יכול לכאוב עבורי. באותה נשימה אני מוכנה שהוא יבדוק כמה אני מוכנה לכאוב עבורו. ככל שאני מוכנה יותר לכאוב, זה מן פרמטר לחוזק של האהבה שלי כלפיו. ככל שהוא מוכן לכאוב יותר עבורי, הוא אוהב יותר. ואני מכאיבה יותר, והוא עדיין מכיל. זה כן ביחס ישר אצלי. אם אני לא אוהבת, אני לא צריכה לבדוק, וזה לא מגרה. כשאני אוהבת זה משגע לי את אחרון התאים בגוף לגלות שאני כואבת אצלו. זה מגרה אותי. מינית, ולא רק. והכאבים לא צריכים להיות פיזיים, אלא בעיקר נפשיים. אני צריכה שהוא יצרח מכאב, ועדיין לא יעזוב לי את הרגל. אני יכולה לבכות מזה, ועדיין להיות כל כך זקוקה לזה. כל אחד והסאדו-מזוכיזם שלו. עכשיו, המבנה הנפשי אכן לא קשור "אליו" אלא אלי. אבל זה כן קשור לרמת האהבה שלי. מבינה? ובקשר לניתוק הרגשי, אני לא מכירה אותו. מה זה שווה לי, לנתק את עצמי רגשית? זה כל כך מטורף לשתות את זה, את הכאב הזה. הוא כל כך מגרה, ומתוק. והוא כל כך מרגיע אותי. ממש מרגיע. רק אל תאהבי אותי (: אני חושבת שאתה לא היחיד שאמר את זה לעצמו כשהוא קרא את זה..(: אני מניח שאין סיכוי שתסתפקי בפרחים ? |
|
|
|
בכוח המוח{Aion}
|
לפני 12 שנים •
16 ביוני 2011
גברים כתב/ה: בכוח המוח כתב/ה: גברים כתב/ה: בכוח המוח כתב/ה: גרייס כתב/ה: אני חושבת שזה קצת נאיבי וקיטשי לכתוב שהיכולת שלו להכאיב לי נובעת מאהבה אליי.
היכולת והרצון שלו להכאיב נובעים ממי שהוא קודם כל, בלי קשר אליי. הוא לא אדם פחות סאדיסטי או פחות נהנה משליטה בגלל שהוא אוהב. אצלי, לפעמים מתקבלת התחושה, שחייבים שיהיה איזשהו ניתוק ריגשי, מזה באה "המשאלה" שכתבתי בראש הקטע. לפעמים זה נראה לי בלתי נתפס, לא הגיוני ומנוגד לגמרי לכל מה שחינכו אותי להאמין בו, שהאדם שיש לי איתו את הקשר הכי קרוב, ירצה כל כך להכאיב לי ויהיה מסוגל להתמודד עם הכאב שלי (ולעיתים גם עם הסצינות שמגיעות אחרי). ובשגרה של יום אחד רגוע שבו אני סתם מכינה לו קפה או יושבת לרגליו תוך כדי צפייה בטלויזיה, אני משוכנעת כמעט במיליון אחוז שאם היה בינינו פחות, היה כואב לי יותר, ואני כל כך רוצה ומתפללת לזה. (וזה גם מפחיד אותי שאני "מוכנה" לוותר על הרבה בשביל צורך מזוכיסטי קטן. בגלל זה נדמה לי שאני יצור מעוות. מי חושב דברים כאלה??) ואז מגיע קטע כמו שלשום בערב, וזה הופך אותי מחדש. כאילו מזכיר לי איפה הכרנו בסופו של דבר. אגב בכוח, מה שכן נמצא ביחס ישר זה האהבה שלי אליו ליכולת שלי לספוג, זה בודאות הולך יד ביד (אצלי). מעבר לצורך המזוכיסטי שלי, ככל שאני יותר זמן איתו, היכולת שלי עולה. אני לפעמים מצליחה להסביר לעצמי כל כך טוב מה אני מרגישה ואיפה אני נמצאת. זה יושב לי חזק חזק בראש וכל הזמן המקום שלי ברור לי. ובכל זאת, כשאני מנסה להבין קצת מעבר, להבין איך הוא מסוגל, מה עובר לו בראש, זה הרבה יותר קשה לי. אולי זו הסיבה שאני כולה נשלטת. תודה על התשובה גרייס (: אני אסביר לך למה אני שואלת, טוב? כי ישנם אנשים, אני בינהם, שככל שאני אוהבת מישהו, אני רוצה לבדוק יותר ויותר כמה הוא יכול לכאוב עבורי. באותה נשימה אני מוכנה שהוא יבדוק כמה אני מוכנה לכאוב עבורו. ככל שאני מוכנה יותר לכאוב, זה מן פרמטר לחוזק של האהבה שלי כלפיו. ככל שהוא מוכן לכאוב יותר עבורי, הוא אוהב יותר. ואני מכאיבה יותר, והוא עדיין מכיל. זה כן ביחס ישר אצלי. אם אני לא אוהבת, אני לא צריכה לבדוק, וזה לא מגרה. כשאני אוהבת זה משגע לי את אחרון התאים בגוף לגלות שאני כואבת אצלו. זה מגרה אותי. מינית, ולא רק. והכאבים לא צריכים להיות פיזיים, אלא בעיקר נפשיים. אני צריכה שהוא יצרח מכאב, ועדיין לא יעזוב לי את הרגל. אני יכולה לבכות מזה, ועדיין להיות כל כך זקוקה לזה. כל אחד והסאדו-מזוכיזם שלו. עכשיו, המבנה הנפשי אכן לא קשור "אליו" אלא אלי. אבל זה כן קשור לרמת האהבה שלי. מבינה? ובקשר לניתוק הרגשי, אני לא מכירה אותו. מה זה שווה לי, לנתק את עצמי רגשית? זה כל כך מטורף לשתות את זה, את הכאב הזה. הוא כל כך מגרה, ומתוק. והוא כל כך מרגיע אותי. ממש מרגיע. רק אל תאהבי אותי (: אני חושבת שאתה לא היחיד שאמר את זה לעצמו כשהוא קרא את זה..(: אני מניח שאין סיכוי שתסתפקי בפרחים ? תמיד קיים סיכוי. כלשהו. אני לא הייתי בונה עליו.. (: |
|
|
|
Inside your head
|
לפני 12 שנים •
16 ביוני 2011
סליחה על ההתפרצות...
להזכירכם, הפוסט של גרייס. ולעניינו, המשיכו נא.
|
|
|
Red Leaf
|
לפני 12 שנים •
17 ביוני 2011
מאוד נהנתי לקרוא את הפוסט שלך גרייס, הפוסט המהול ברגש ובכאב.
אם כי, יש לי סייג אחד בולט(לדעתי האישית) - למרות שגם לי בעבר עלו מחשבות שכאלה, הגעתי למסקנה שזה הדבר הטוב ביותר, האיזון, האקווליברים שנוצר כתוצאה מאהבה וכאב. המקום שאני רואה ממנו את הבדסמ, הוא מקום של אהבה ושיתוף, ובאמצעות האהבה נוצר חיבור נפשי וריגשי, שדימויו יכול להיות כשל חוט, הנמתח כל הזמן מאהבה, ככל שסף הכאב הולך ומתרחק(מתחזק). אולם, האהבה הינה סטאטית עבורי, היא לא תפחת בדרך כזו או אחרת, ולכן ככל שהחוט מתוח יותר, כך הסיכון לקריעה גבוה יותר, לדעתי האישית. אני אישית, מאוד שמח שיש אהבה, לפני הבדסמ. |
|
|