תנשמת וינשוף

תנשמת וינשוף

תומאס​(שולט) • 8 בינו׳ 2004

הם התרוממו מעלה. אור הלבנה שטף את פני הקרקע בלובן אפרפר.
"מה הם עושים שם?" שאלה התנשמת.
"מי?"
"ההם שם..."
"מי? הזברות?" שאל הינשוף.
"זברות אמרת? הם סתם מפוספסים".
"בעינייך, בעינייהם את סתם לבנה".
"לא אני לא!"
"טוב את לא".
"אז מה הם עושים שם?"
"מתגופפים האחד בשניה ומתחממים מהקור, למה?"
"מוזר..."
"מה מוזר?"
"מה שהם עושים".
"למה?"
"לא יודעת, נראה לי טיפשי", קבעה התנשמת.
"מה נראה לך טפשי? להתחמם יחד מהקור?"
"כן".
"טוב..."
"למה אתה אומר את ה'טוב' הזה?"
"כי מה שאמרת עכשיו, זה מוזר".
"למה?"
"כי להתגופף זה טבעי".
"לא זה לא".
"שוב, זה לא בעינייך!"
"הממ..." המהמה התנשמת. ונטתה על צדה מנמיכה עוף לעברו של עץ סבוך ענפים. הינשוף צלל מטה בעקבותיה והתיישב לצידה.
"אתה יודע..." היא קטעה לפתע את השתיקה שעמדה ביניהם, "אני מעולם לא חשתי ברצון או צורך שיגעו בי".
"למה?"
"לא יודעת, למעשה גם מעולם לא נגעו. אתה יודע מה?"
"מה?"
"אני גם לא רוצה שיגעו".
"למה?"
"כי זה סתם טפשי".
"למה?"
"לא יודעת. בשביל מה זה טוב? יש לי את החיים שלי. בלילה אני יוצאת לציד ואוכלת את מה שאני יכולה ומה שלא אני זורקת. תמיד יש לי ענף לשבת עליו ואני לא צריכה להתחשב בכל מיני אחרים שיגידו לי שלא נוח להם או שהענף הזה גבוהה להם מידי. טוב לי".
"אבל משעמם..."
"לא, לא משעמם לי".
"אז למה אני כאן?"
"לא יודעת. למה באמת?"
"לא יודע..." אמר הינשוף והביט בעיניה. היא הסיטה מבט. ראשה תר מעלה ואחר כך סבב על צדו והשקיף מטה.
"תראה, תראה, טרף!" היא חייכה ובעיניה עלה זיק שנראה לינשוף אכזרי מידי.
"עזבי אותו, זה סתם עכבר, את תודיעי לכולם על נוכחותנו כאן ואז נפספס את הדברים הטובים באמת..."
"הצחקת אותי!" היא אמרה וזינקה פורשת כנפיים, צוללת מטה ונועצת ציפורנייה בבשר ושוב מגביה טוס מתיישבת חזרה על הענף עליו ישב הינשוף והביט בה מניד ראשו מאוכזב. היא חייכה אליו מרוצה.
"הממ... עכבר..." היא אמרה ונעצה בגופתו המתה מקור. "איכס! מגעיל העכבר הזה" התנערה התנשמת והשליכה אותו מטה.
"נו, בשביל מה זה היה טוב?" המהם הינשוף.
"כי ככה אני רוצה!"
"תנשמת עצובה, זה מה שאת. תנשמת עצובה".
"ינשוף מסכן".
"יכול להיות".
"לא יכול להיות. בטוח!"
"טוב, אני אמשיך, את מוזמנת להצטרף, או שלא, תחליטי כבר לבד. מהמקום הזה לא יצא לנו טרף. את כבר הודעת לכולם שתנשמת וינשוף מחפשים אותם", אמר הינשוף פרש כנפייו והמריא מעלה. התנשמת הביטה בו מבעד סבך העלים. היא משכה בכנפייה והמשיכה בוחנת את פני המקום.
"מה הוא רוצה ממני..." היא אמרה לעצמה, "הוא הרי במילא ילך מתי שהוא, אז טוב שהוא הלך עכשיו".
אור הלבנה נחסם ע"י קבוצת עננים וחשכה נפלה על פני הקרקע.
"נו את באה?" אמר לפתע הינשוף מעופף אל מולה.
"הבהלת אותי! ינשוף מסכן!" אמרה התנשמת והינשוף חייך.
"בואי", אמר, "בואי אני רעב וגם את, בואי את צריכה לאכול בכדי לחיות. איתי חיים לא שורדים". קבע
והתנשמת הביטה בו.
"למה חזרת?" שאלה.
"מי אמר לך שעזבתי?"
"לא יודעת, הרי עזבת לא?"
"לא תנשמת עצובה שכמותך שלא זקוקה לאף אחד, אני בסך הכול הלכתי למצוא לנו מקום חדש לטרף. בואי, מצאתי ואני ממש לא אוהב לאכול לבד", חייך הינשוף.
התנשמת הביטה בו, היא נסתה להסתיר זאת אבל חיוך קטן על על פני מקורה.
"טוב נו", היא משכה בכנפייה, "בוא נלך, במילא מחר כבר לא אראה אותך יותר ינשוף מסכן שכמותך".
"כן, נכון, את צודקת", חייך הינשוף וסבב על צדו מגביה עוף כשהתנשמת בעקבותיו.

loren • 8 בינו׳ 2004

בהתייחס רק למילה הכתובה כמובן-

מקסים