המתנה

המתנה

echo • 12 בינו׳ 2004

"שקרנית!"

המילים שלך מכאיבות לי. עינייך רושפות להבה וליבי נשבר. עומדת מולך חסרת אונים ולא יודעת
איך להוכיח את חפותי.
"שקרנית!"
מילותיך מהדהדות בתוכי ומוצאות את מקומן. הזעם מעוות את פניך ואני נמוגה אל תוך הצללים מנסה להתמזג אל הקירות. המילים נעלמות, נבלעות, ושוב אין בי יכולת להגותן.
לא, הפעם לא שיקרתי לך אבל יודעת שכעסך מוצדק ושתיקתי מעוררת אותו עוד יותר.
הרתמה נתלשת המקירות ואני נדחפת לכיוון הכורסא הגדולה. שם, עלטה מכסה את עיני ומחסום ממלא את פי ואת מכופפת את גופי מעל למסעד הכורסא, ידי וראשי נשענים על המושב.
דממה משתלטת על הבית וההמתנה מתחילה.
במה תבחרי להענישני? מחשבה רודפת מחשבה. בידך החשופה? כמעט שיכולה להרגיש אותה עלי. השקט המאיים שמסביב מכביד עלי.
ההלכת לחדר הסמוך לחפש משהו שבאמצעותו תוכלי לפרוק זעמך?
התחזרי עם חגורת העור השחורה שאת נוהגת לקפל לשניים ושאת קול חבטתה בעור החשוף את אוהבת?
התאספי את מוט החזרן הצר שתומך בשתיל שבמרפסת ואשר ממנו אני פוחדת? ואולי תחטטי בארון כדי למצוא את שוט הרכיבה המוסתר בו?

כמה זמן אני כבר כך? האם שעות או דקות מספר?
היכן את?
החששות מתגברים בי. ואולי בכלל הלכת לבלי שוב. יצאת מהבית והותרת אותי כאן מאחור, בציפיה
מתמדת לחזרתך.
מנסה לדחוף את מחסום הפה החוצה אך הוא הדוק מדי.
רוצה להסיר את כיסוי העיניים, להציץ, לוודא שאת עדיין כאן.
אוזני כרויות, מחפשות את קול הרחש הקטן ויותר אך איני שומעת דבר. נשימתי כבדה. טעם העור
ממלא את פי. הכאן את? ההלכת?
איני קשורה. ידיי חופשיות. יכולה ברגע להסיר את מעטה החושך העוטף את עיני, לשלוח יד להתיר
את האבזם ולירוק החוצה את פיסת העור החוסמת את פי. איני עושה זאת ולא מבינה למה.
מרגישה אשמה ובאמת שהפעם לא עוללתי דבר. את אינך מוכנה להאמין שלמדתי. האימון שביננו נשבר ובי האשמה. שוב אינך סומכת עלי ואינך מאמינה למוצא פי גם כאשר אני נצמדת לעובדות. עיייך בולשות אחרי לאשר אלך, ולמרות שהכבלים המקשרים ביננו קצרים מתמיד את עוקבת אחרי כל תנועה שלי בחשדנות.

גבי כואב מהתנוחה הלא נוחה, ועדיין אינני זזה. כל כמה שאני מתאמצת אני לא שומעת כלום. אולי
בכלל את לא כאן. מנסה לשכנע את גופי להזדקף, ואת ידי להסיר את מחסום העינים, להציץ ולו לרגע, לחפש אותך במבטי, אך גופי הבוגדני מסרב לזוז. השטן הקטן שבי מוכיח אתי ומצביע על הגיחוך שבמצב אך עדיין גופי קפוא. אולי זה עוד מבחן שאת מעמידה אותי בו, אולי את כאן, מביטה במבט שלו במאבקי בטוחה שאכשל שנית ואני לא יכולה להרשות לעצמי להכשל שוב.
מנסה לקרוא לך. אבל רק צלילים חנוקים מהדהדים בחדר ולא זוכים לכל תגובה. הרואה את את מצוקתי ואדישה לסיבלי?
כמה זמן עבר? אין לי מושג.
היכן את?
שוב נאבקת בדחף להסיר את כיסוי העיניים, ולבדוק האם את כאן.
למה לא קשרת אותי? כל כך קשה ככה.
יודעת שאני הבאתי את זה על עצמי.
איך יכולה להסביר לך? רוצה להיות שקופה בפניך. שתוכלי לראות ולדעת כל צפונותי. איני רוצה
לשמור סודות ממך.
עיקרי אותם ממני. בבקשה.
היכן את?
געי בי!
זקוקה למגעך.
אין זה משנה אם תחבקי או תכאיבי.
היי כאן בשבילי.
עיזרי לי... בבקשה...

תאיר​(נשלטת) • 12 בינו׳ 2004

אויי, כל כך יפה וכל כך נוגע.


אפשר לשאול שאלה ?

אלון-סאב​(נשלט) • 13 בינו׳ 2004

יפיפה. באמת נוגע ללב.
אני מקווה שהיא תהיה שם בשבילך שהיא תעזור לך.
גם אם הכל במטאפורה. פנטזיה.

echo • 13 בינו׳ 2004

...???

דני בוי • 15 בינו׳ 2004

ממש יפה ,

כן ירבו כאן דברים יפים מאין אלו