איה, כואב! נחמד לך?

ברור שאמנם ודווקא את שואלת אותי את זה, את שכתבת שהבבואה שלך בראי לא משקפת אליך את מה שרואה בך שולט, אלא את מה שאת רואה ואת האדם שאולי לא היית בוחרת בו להיות לך (איני יודע מה להיות לך, אבל מישהו להיות לך לא היית בוחרת בו, כך אמרת). וגם אני לא הייתי בוחר בי/בו להיות לי כי הוא נוגד את ה"אדם" שחונכתי להיות, ואני מתכוון לאדם כפי שהלחין אותו בטהובן במיסה שלו, אדם שזכאי לכבוד שלי ולקרבה שלי ולאמון. אדם "מסודר" על מדפים עם תווית במחסן רגשות ותשוקות ותאוות: האלימות במדף אחד, האהבה במדף אחר, הרוך ליד האהבה, הכאב וההשפלה הרחק, אולי אפילו במחסן אחר. את יודעת שמצאתי גוזל פצוע וברגע אחרון שלפתי אותו תחת מקורו של עורב. סטונר קראתי לו על שמו של ויליאם סטונר בגלל מה שאמר על אהבה, בגלל שנזכרתי במה שאמר על אהבה כשטיפלתי בו, עוד כשלא האמנתי שיחיה. רטיות של תרכיז צמחים הנחתי על פצעיו, האכלתי אותו זרעים שקילפתי מלחם והזלפתי מים מינראליים במזרק לגרונו. ידיי רעדו כשאחזתי בו, לבו שפעם במהירות מטורפת וכ"כ לא תואמת לגופו הזעיר והשברירי, הלם באצבעותיי והפחיד אותי. לרגע לא עלה לראשי להכאיב לו, להשפיל אותו, להכות אותו או לחנוק. כשנפל מצמרת שיח הקומקווט אבדתי שעתיים מהחיים וכשעף, בסופו של דבר, ועצר על הגג של השכן ואני חושב שהביט אלי בפעם אחרונה, הייתי שלם כי מראש לא העזתי להפוך אותו ל"שלי". אבל לא כך אני עם נשים וככל שאני יותר אוהב, כך יותר מתבלגן מחסן הרגשות שלי. האלימות מביעה אהבה, גם ההשפלה והכאב. פעם, ברגע של ייאוש אחרון, טרם אבדתי את כוחותיי אפילו להתייאש, שאלתי אישה ונילית ויקרה ללבי אם גם היא רואה בי מפלצת כמו כל האחרות. היא התכרבלה בזרועותיי, טמנה את ראשה בחזי ואמרה לי שלא, שיחסית למראה המפחיד והמאיים שלי, ויחסית לקולי העמוק והמאנפף, יחסית למבט מתכתי ולתנועותיי ולתגובותיי החדות, אני נורא עדין. כן, יחסית. ולמרות שזה היה "יחסית", אמצתי את דבריה ואמרתי אותם לעצמי פעם אחר פעם, כה אבוד הייתי וכה מיואש, עד שראיתי מחמאה אפילו ב"יחסית". כשהיא עזבה אותי, היא אמרה לי שאני לא מפלצת בכלל רק שאני לא מתאים לה כי אני יותר מדי מפלצתי. מצחיק.

אז כן, הייתי בולע אותה, את הגלולה הזאת, בתנאי שהייתה מבטיחה למחוק גם עשור מחיי. את העשור במהלכו למדתי לקבל את עצמי כמו שהורה מקבל ילד עם פגם: באהבה, בהשלמה ומתוך הבנה שאמנם הוא "מיוחד ושונה", אבל היה עדיף לו היה כמו כולם.

או משהו כזה.

ציטוט: כן, אתה רואה את זה ככה כי אתה שולט נסה להביט על זה מהצד שלי. אני חושבת שטבע כזה כמו שלי יכול להיות מגרה מחד וממבט אחר יכול להיות מאוד מרחיק. אותי, למשל, היה מחרפן אם מי שמולי היה כזה.

ציטוט: הפסיכולוגית שלי אומרת שלא הייתי יכולה להיות במערכת יחסים בה קיימת שליטה מעבר לחדר המיטות. אני דווקא חושבת שזה בדיוק מה שהיה מתאים לי. סביר שתחילה הייתי הופכת לעצבנית. עצבנית ברמות קשות. והייתי שותקת. ומתרחקת. ומתאפקת. ומבצעת בחוסר רגש.

pet, אנא שימי לב לקטע זה מדבריי שאת עצמך ציטטת:

מה שאומר שהמשפט הזה שלך:

אינו נכון לגביי כי אני מכיר בגבולות, כי אני מכיר בעובדה שהם קיימים גם אצלי ואני מכיר בכך שהם אינדיווידואליים. ולמעלה מזאת - אני מכבד אותם ואת האנשים שעומדים מאחוריהם. אחזק את דבריי בקטע נוסף מהציטוט המדובר:

העובדה שאיני יודע מהם כללי המשחק אינה פוסלת את גבולותיהם של אחרים בעיניי. היא אך ורק מעלה אצלי את השאלה "מי הם שיקבעו עבורי", כשהם קובעים עבורי, כמובן. לא יכול להיות שפספסת את ההערה שלי לגביך. כתבתי בפירוש שהבנתי אותך, מה שאומר שבשום פנים ואופן לא ראיתי בתגובתך חוסר יכולת להיפתח מחשבתית. גם לא ראיתי את תגובתך ככזו המבקרת אותי, לא מעבר לביקורת הנדרשת מכל הלך מחשבה המנוגד להלך מחשבה של אחר. דהיינו: לא כפית עלי את דעתך, הבעת אותה.

---------------

לגבי שאלתך הראשונה:
אני לא אנס ומעולם לא אנסתי, אני רואה באונס מעשה פסול. גבר שיאנוס אישה לא יישאר בין חבריי, לגביו לא ארוץ למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית כדי לברר מה לעשות, אני אגרור אותו לתחנת משטרה גם אם יהיה החבר הקרוב לי ביותר וגם אם יהיה בני (אם יהיה בני אצטרך לעשות עם עצמי חתיכת חשבון נפש אח"כ, בעצם גם אם יהיה החבר הקרוב לי ביותר). אבל אני לא יכול לשלוט על הפנטזיות המיניות שלי. הפנטזיות המיניות שלי אינן תבוניות ויש להן חיים משל עצמן, או כפי שכתבתי בסיפור על הגוזל: אני מחפש גלולה שתרפא אותי מהיותי אני. איני יודע ולא מכיר את דרכיהם של אחרים אל העולם הזה, אבל שלי הייתה קשה וספוגה בנקיפות מצפון ובדידות ולמרות שאני חסיד של דרכים בהן אף אחד לא פסע, לו ידעתי בצומת ההיא שדרכי תוביל אותי לכאן, לו יכולתי לוותר, הייתי מוותר עליה מראש.

משתי דרכים שביער עבות,
בחרתי בזו שהלכו בה פחות,
ופה הרי כל ההבדל בעולם.
רוברט פרוסט

ולגבי אננה – היא ידעה שאני מי שאני מהרגע הראשון ואת מה שלא ידעה, סיפרתי לה מיד לכשפשטה את בגדיה. אבל היא, בדומה לכל הנשים, חשבה שתוכל לחנך אותי ובדומה לאשתי הראשונה אהבה בי את מה שאהבה והאמינה שתוכל לשנות בי את מה שלא. וזה בסדר, כי גם אני האמנתי, או שרציתי להאמין.

וגו', כי הלשון שלי עוד מעט תתלה על הגדר הקרובה לכלוב מרוב מילים שבזבזתי עלי. מה עוד שזה שרשור של מקופלת ולא שלי, כי לה, להבדיל ממני, יש ביצים לפתוח שרשור על נושא שמעניין אותה ושלי רועדות גם כשאני מתעלק.

אני חושבת שטבע כזה כמו שלי יכול להיות מגרה מחד
וממבט אחר יכול להיות מאוד מרחיק.

אותי, למשל, היה מחרפן אם מי שמולי
היה כזה.