| רוברט |
לפני 20 שנים •
4 בפבר׳ 2004
לב לבן כל כך
אח שלה התאבד לפני חודשיים.
היא לא בכתה. ההפך, היתה בה סוג של זחיחות, של הערכה, הבנה. אח שלה התאבד לפני חודשיים ולקח איתו את לבה. היא נשארה עם אמא ושתי אחיות. אביה מזמן כבר לא בתמונה. אני ישבתי מולה, הלב שלי התכווץ מכאב לכאב שהיא עצמה לא חשה. הבעה סתומה, מבט מנוכר, חומה אחת גדולה של שקט. שקט שמתחתיו אין סערה. שקט של השלמה. באיזה ערב, במפגש סלון, ראיתי אותה מתקפלת בבושה בכל פעם שהועלה המקרה על ידי אחד ממכריה. אני הבטתי בה מהצד, חשבתי לעצמי שהיא נוהגת כבחורה עם בעיית משקל, או אחת שחושבת שהיא שמנה, המתקפלת בבושה בכל פעם שכמה ממכריה מתחילים לצחוק על שמנות ומתפללת בתוך תוכה שיעבירו את נושא השיחה. היתה בה הבושה.... אדם לא בש בדבר שהוא עצמו לא חושב שמשתייך אליו... והיא, היא כנראה כבר אמרה עם עצמה כי זו הולכת להיות דרכה. היא, היא בחרה במוות. "את יודעת", אני אומר לה, "שאלת אותי אם היית יכולה לעצור מבעדו להתאבד, את זוכרת?" אני אומר לה והיא מהנהנת בשתיקה. "אמרתי לך שלא. אמרתי לך שלא את ולא אף אחד היו יכולים לעזור לו", אני שוקע בעיניה וחש בגוש גדול של בכי חונק את גרוני, "את רוצה לדעת למה?" אני מחייך אליה בחיוך מאולץ והיא מושכת בגבותייה. "כי כשם שאת כהת חושים כעת ולא ניתן להגיע אליך, כך גם היה אחיך. עכשיו תחשבי היכן את נמצאת מבחינה נפשית, תחשבי איך לא ניתן להגיע אליך וגם למה לא, תתרגמי את זה לידיעה כי כך אח שלך חש ותנסי לחשוב מה היית עושה אילו ידעת כי כך הוא מרגיש. אך מעבר לכך, תחשבי איך את היודעת, אם את יודעת, מה את זקוקה לו בכדי לצאת מהמקום שבו את נמצאת, איך את היית פועלת..." אני משתתקת לרגע מרכין את עיניי ושוב נושא אותן ומביט בה, "את, את בחרת במוות, לך יש משאלת מוות, את בוחרת בדרך ההרס העצמי. את עצלנית, את פחדנית, את מפונקת! זו הדרך הקלה להשליך את עצמך. הדרך הקשה היא לעמוד מול החיים! הדרך הקשה היא לקום כל בוקר בשמונה, ללכת לעבודה, לחזור הביתה ולצאת לג'וגינג, ללכת לטיפול פסיכולוגי פעם בשבוע, לקבל על עצמך את האופטימיות כי פאטליזם זה קל, זה הכי קל. את, אהובה שלי, את צריכה לבחור בחיים אם את בכלל מבקשת לבחור או לחיות", אני לוחש בקול על סף בכי ומרגיש שאני מדבר אל חלל ריק. היא לא השיבה. היא הביטה בי בשתיקה ועיניה תרות סביב. אחר כך ישרה אלי מבט ואמרה: "אתה רגיש מידי, זאת הבעיה שלך, אתה רגיש מידי, אני לא מרגישה כלום, לא מרגישה" אני הנהנתי, חייכתי, עצמתי את עיניה וחשתי בדמעות זוגלות. עכשיו, ברגע זה, כשאני כותב את המילים האלה, אני שואל את עצמי שאלה אחת ולא מצליח למצוא את התשובה שתשקיט את נפשי. מי רגיש יותר, זה המדבר על רגש או זה שלא מדבר עליו מפחד... יש לה לב לבן כל כך. |
|
|
QriS(מתחלף)
|
לפני 20 שנים •
4 בפבר׳ 2004
|
|
|
אשה
|
לפני 20 שנים •
4 בפבר׳ 2004
הי רוברט,
אהבתי מאוד את הדברים שכתבת. נכון יותר יהיה לומר שזה נגע ברגשותי. רציתי רק לומר שלדעתי, לבוא ולומר לאדם שנמצא במצב של יאוש, שהוא פחדן, עצלן, ובוחר בדרך הקלה, זאת אמירה שלא תשיג את מטרתה. זה אפילו עלול לגרום לה לחוש שאתה כועס עליה או מזלזל ולכן להעמיס עליה יותר קושי ממה שהיא גם ככה חווה. כפי שאני מבינה, לאדם שנמצא "על הסף" אין שום עניין להוכיח את היותו חזק או חרוץ או אמיץ. זה בדיוק הענין ביאוש, שאתה לא רואה כל סיבה להמשיך ולהתאמץ או לסבול. כבר לא איכפת לחשוב על עצמך את הדברים הכי גרועים. והרבה פעמים זה אכן מה שקורה. וניתן להתרגל לזה בלי הרבה קושי. היא עברה דבר קשה מאוד. אדם אהוב עזב והשאיר אחריו הלם. וכן היא מפחדת להרגיש, ואין בזה שום דבר רע. הרבה פעמים לאטום לחלוטין כל רגש ולהדחיק את הכל - זה הפתרון הטוב ביותר עבור זמן שבו אין לאדם יכולת התמודדות עם רגשות עצמתיים עד כדי הרס. זה מנגנון של הגנה עצמית על הנפש. בסופו של דבר יגיע הזמן שבו הדברים יחלחלו ויתעכלו בהדרגה ובאופן לא מודע כל כך ואז יגיע הזמן שבו היא תוכל להתמודד עם רגשותיה ואז הם גם יתחילו לעלות לפני השטח. אין לי שום ספק בקשר לזה. לנפש כמו לגוף יש דרך לטפל בעצמה גם בלי המושכלות של האינטלקט הידעני. אבל צריך זמן וצריך להוריד ממנה לחץ. אל תשכח שהדבר טרי מאוד. זה טבעי להגיב ככה. לו אני הייתי קרובה אליה, לא הייתי מנסה לדחוק בה להתבטא. אל תשכח שאתה לא נמצא בנעליים שלה, ואולי פתרונות שלך נראים מתאימים - אולי עבורה הם קשים מדי ובלתי אפשריים למעשה, כרגע. אני חושבת שאם תתן לה את אהבתך ותקבל אותה קבלה מלאה, גם אם לא תבין, ולמרות הפחד, תבטח בה. אני מאמינה שזה הדבר הטוב ביותר שתוכל להעניק לה. ככה אני רואה את הדברים מנקודת מבטי אבל בהחלט יתכן וסביר, שאצלה המצב שונה ממה שתיארתי. ובכל זאת מציעה את דעתי. קח מה שמרגיש לך נכון. מעבר לכל זה, הכתיבה שלך מאוד יפה ומעבירה המון. |
|
|
melody
|
לפני 20 שנים •
4 בפבר׳ 2004
אין לי תשובה חד משמעית
פשוט המשך להיות שם לצידה ובשבילה.
|
|
|
Master_Abra_Kadabra(שולט)
|
לפני 20 שנים •
5 בפבר׳ 2004
אנשים אחרים
כאב זהה התמודדויות אחרות. |
|
|
creamy
|
לפני 20 שנים •
7 בפבר׳ 2004
רוברט,
סיפורך נגע בי עמוקות. הרגשתי, כמוך, את הצורך לנער אותה, להוציא את השדים אל האור מול עיניה הפעורות. לעזור לה לבכות, לפרוק, להתחבר, לנשום... אישה יקרה, תגובתך ריגשה אותי מאוד. אוהבת את הדרך הסבלנית והאוהבת בה את רואה את הנפש הסובלת. מקסים. הרגשתי את החיבוק שלך. בכל מקרה, נראה לי שאין דרך נכונה. יש דרך שמתאימה. |
|
|
|
אשה
|
לפני 20 שנים •
8 בפבר׳ 2004
תודה קרימי על תגובתך.
יש תהליכים שרק הטבע או הזמן משלימים (כך נדמה לי).
אז כן. סבלנות וקבלה מלאה את האדם האהוב כפי שהוא כרגע. יש לי חברה שהייתה (ועודנה) כך כלפי וממנה למדתי 
|
|
|
DOM Perignon(שולט)
|
לפני 20 שנים •
8 בפבר׳ 2004
נוגע בי הנושא הזה
יש רק שגיאה אחת שאי אפשר לתקן - התאבדות. זו השגיאה היחידה שאין לה תיקון. ואת המסר הזה אני מעביר לכל מי ששוקל את האפשרות הזו.
מסתבר שלא מעט אנשים שוקלים בשלב כזה או אחר בחייהם את האפשרות לסיים את החיים שניתנו להם טרם זמנם. אני חושב שהתחושה שמביאה אדם לבחור בדרך הזו היא התחושה של בדידות ואין מוצא. לכן אם יהיה שם מישהו, שרק יהיה. שרק יהיה מוכן לאהוב, היא לא תבחר להתאבד. רק אבדן התקווה, התחושה שיותר לא יהיה טוב לעולם היא זו שמביאה אנשים לידי התאבדות. מי שיש לו תקווה לא יתאבד. DOM Perignon. |
|
|
|
Master_Abra_Kadabra(שולט)
|
לפני 20 שנים •
9 בפבר׳ 2004
אני מסכים עם ידידי דום פרניון.
ואוסיף על כך עוד הגיג משלי: אם יש סיבה אחת מוצדקת ממש לכל הפורומים והצ'אטים שלנו היא בודאי נוגעת בערך הזה של עזרה ומניעת הבדידות. |
|
|