המשך הסיפור של הפולניה על דום סוציומאט

המשך הסיפור של הפולניה על דום סוציומאט

הפולניה​(אחרת) • 5 בפבר׳ 2004

היה שם ויכוח קטן שנוהל בקול תרבותי מצידה, ובגסות מה מצידו, ואז הוא הרים את קולו ואמר משהו שנשמע חצוף ולא במקום, והיא התרוממה ונעמדה מלוא קומתה הקטנה, לעיני הבוחנות התגלה גב זקוף וגאה וישבן עגול וחינני ו... ואז היא סטרה למר בגדי עור על פרצופו בכל הכוח שהיה בידה הקטנה והצחורה.
"אתה אדוני," אמרה לו בקול נמוך אך צלול כאלגביש שהדהד בכל רחבי בית הקפה ועד ירכתי המטבח הגיע, "אתה אדוני לא ג'נטלמן !"
ואז היא הסתובבה והלכה משם, משאירה אותי המום נוכח מראה הפנים הללו, הפנים ששנים הייתי נחוש בדעתי לא לחשוב עליהם, פנים שהתעקשתי בכל כוחי לשכוח ..... אבל מעולם לא יכולתי לגרש מחלומותי, כי אפילו דומים תקיפים לא יכולים לשלוט בחלומות שלהם. היו אלו פניה של מלכת לבבי האחת והיחידה - נסיכת הלוטוס שלי, האישה שהפכה אותי למה שאני היום, דום סוציומאט האכזר והרשע.
עיניה התכולות הנפלאות החליקו על פני כאילו באדישות, אבל בקצה הימני של פיה הנפלא הסתלסל חיוך סודי וקטנטן, החיוך הנפלא הזה שהיה שייך רק לי.
בעוד אני בוהה בה בטמטום, משותק מתדהמה, היא חלפה על פני במהירות, מותירה אחריה את שובל הבושם ההוא, שגם עם אחיה עוד מאה שנה לא אשכח אותו - בושם עדין, רענן, מעט חמצמץ, מעט מתקתק, מריר מתוק, נושא זכרונות של אלפי רגעי עונג שידעתי לצידה - והלכה במורד השדרה הפורחת, מותירה אחריה את הקול הנעים של תקתוק עקביה על המדרכה אסירת התודה על העונג שנפל בחלקה לשאת על גבה המרופט את משקל גופה של הוד נסיכותה.
כמה סאבים חסרי גבירות, עלובי נפש שכמותם, הניחו את הקפה שלהם ונעמדו על רגליהם כדי להטיב ולבהות אחריה, ואחד מהם, צעיר עז פנים, התחצף עד כדי כך שהעז לנסות ולהרים את המעטפה שהיא הותירה על השולחן.
סטרתי לו בחזקה וחטפתי את המעטפה מידיו העלובות. "הגבירה הנעלה הזו היא גבירתי, חתיכת אפס שכמוך !" הודעתי לו בקול רם שנשמע בכל רחבי הקפה, גורם לכל האנשים שישבו שם להביט בי בפליאה - הזה דום סוציומאט ? שאלו מבטיהם המשתוממים. מתעלם בבוז מחבורת הכלבלבים העלובים ההם תפסתי את האופנוען הונילי במעילו המגונדר, נענעתי אותו קצת באויר, והטחתי אותו אל הקיר. "בפעם הבאה שרק תעיז לנשום ליד גבירתי, חתיכת סמרטוט אפסי שכמוך, אתה תתחיל לשיר בסופרנו, הבנת אותי, עוגית וניל קטנה שכמוך ?" סיננתי מבין שיני. ברגע שהנחתי לו הוא נפל על עכוזו ובהה בי בפה פעור לרווחה.
"הבנת, אופנוען צעצוע קטן שכמוך ?" שאגתי.
"כ...כ...כ...ן אדוני." לחש עלוב הנפש. "הבנתי אדוני, סליחה אדוני." ועוד בטרם יצאתי משם כבר שמעתי את רעם מנוע אופנועו נמלט לכיוון השני של העיר.
אספתי את המעטפה שלה - מעטפה שנראתה כמו סתם מעטפה משרדית חומה ופשוטה בגודל A4 אבל בעיני הייתה יקרה יותר מערמה שלמה של יהלומים, רק מפני שידי הנסיכה הענוגות שלה נגעו בניר החום והגס הזה - ודהרתי בעקבותיה.
רצתי במהירות, ואחרי כמה שניות של בלבול ובהלה - מה בהלה ? פאניקה מוחלטת טרפה את חושי מחשש שאיבדתי את עקבותיה - איתרתי את גבה הזקוף, עטוף בבד הכחול של חליפתה, נע מעדנות לכיוון גני יהושע.
נשמתי עמוק, השתלטתי על הרעד שאחז בברכי, ופסעתי בעקבותיה, מעריץ מרחוק את העיכוס הקל והמגרה של עכוזה האצילי. גבר אחר היה אולי מנסה לפנות אליה בדברים, אולי היה מעז, ברוב חוצפה, להניח יד על כתפה – כתף ענוגה ומחוטבת שרק המחשבה עליה, על העור העדין והצח, על העיקול היפיפה בין הצואר הברבורי שלה ל... – די, כבר. מספיק עם זה. אתה יוצא מהריכוז שי, אתה מתברבר. קודם בזבזת זמן ועשית דאווינים על האויל עטוף העור ההוא - היא בטח הייתה אומרת שאני שוב מפגין כוחניות מיותרת - ועכשיו אתה שוקע לך בהרהורים סנטימנטליים על גופה הקדוש, כאילו שאתה לא יודע שהוא אסור עליך בתכלית האיסור. מה קורה לך ? אתה דום סוציומאט הגבר, או העבד שלה ? שאלתי את עצמי, והתשובה שלי הייתה שאני גם וגם. אני חזק ותקיף מספיק להביא גברים מגודלים לפרוץ בבכי ולהתחנן לזין שלי כמו ילדים קטנים לממתק, אבל כשזה נוגע אליה, אל האחת והיחידה, אל נסיכת הלוטוס שלי, אני עבד נרצע וכל מה שאני יכול לעשות זה ללכת בעקבותיה ולקוות שהיא תואיל להפנות אלי מבט.
היא נכנסה לפארק, שוטטה בו מעט, ואז התיישבה על ספסל מבודד ושיכלה בחן את רגליה החטובות שהיו נתונות בגרבי נילון שחורות בעלות דוגמת תחרה מעודנת.
עמדתי במרחק של כמה מטר מהספסל בר המזל שהיה לו התענוג לשאת עליו את משקל ישבנה, והבטתי בפה פעור ברגליה. הזין שלי, שעד עתה עמד לו סתם בדום מתוח - מצבו הרגיל כל פעם שהיא הופיעה לעיני - החל לבכות בדמעות שקופות, מרטיב את תחתוני. איזה מזל שלבשתי תחתוני כותנה ואת הג'ינס השחור העבה. אם היא תראה על מכנסי כתם של רטיבות אז ... עדיף לי לקפוץ ראש לירקון ולבלוע מלוא פי ממימיו הרעילים מאשר להניח לה לראות מחזה מביש כזה.
כמה דקות נותרנו כך, היא נינוחה, שקועה בהרהורים, מניחה לי להזין את עיני בפרופיל הנהדר שלה, ואני עומד מתוח, חבוי למחצה בין ענפי הרדוף, ממתין עד שתואיל, אולי, לקרוא לי.
לא היה לי ספק שהיא ראתה אותי, אבל פקפקתי אם תרצה להכיר בנוכחותי. בפעם האחרונה שנפגשנו, הפעם האיומה ההיא, הפעם הארורה שבה העלבתי אותה בצורה כל כך איומה עד שרק גירוש מגן העדן שלנו היה העונש ההולם, חזרה ועלתה בזכרוני ואנקה של יסורים נפלטה מפי. היא הפנתה אלי מבט ושוב הבהב בזוית פיה החיוך ההוא, ופתאום, בלי לזכור איך, הייתי על ברכי לפניה, ראשי רכון, לא מעיז לשאת את מבטי אליה, רועד בצפייה למוצא פיה.
"שי." אמרה לבסוף, "תסתכל אלי בבקשה." הרמתי אליה את מבטי, "את לא צריכה לבקש ממני נסיכה, רק לפקוד עלי." לחשתי.
היא חייכה, "אבל אני כבר לא הנסיכה שלך. איך אני יכולה להיות הנסיכה של דום סוצימאט נוגש העבדים האכזרי ביותר בתל אביב."
צמרמורת של תיעוב ויאוש אחזה בגופי. איך נודע לה על המסווה הזה ששמתי על עצמי אחרי שגורשתי ממנה ? תחשוב קצת שי, אויל משריש שכמוך, האופנוען המטופש ההוא, הרי הוא מין בלש פרטי או משהו כזה. בגלל זה היא בזבזה עליו את זמנה. היא חיפשה אותי, ביררה לאן נעלמתי, בגלל זה היא הייתה שם, מכבדת בנוכחותה את בית הקפה העלוב ההוא.
"אבל דום סוציומאט הוא לא אמיתי. הוא סתם זיוף. הוא לא קיים באמת, הוא היה המסכה ששמתי על עצמי כדי להסתיר את ... את... " גמגמתי נואשות, מנסה להסביר.
היא הניחה לרגע קט את כרית אצבעה על שפתיה המושלמות, ואז שמה אותה על שפתי, המחווה הישנה נושנה ההיא שסימנה שכעת אנחנו מניחים בצד את גינוני הנסיכה והעבד ומדברים כמו ונילים. "בוא, שב לידי, אתה יודע שאני לא אוהבת סצנות פומביות." אמרה ברוך ששמץ של נזיפה נשמע בו, דרכה העדינה להעניש אותי.
"סליחה." התנצלתי, "אנא סילחי לי." התחננתי והתישבתי לצידה.
"זה בסדר. לא נורא. בטח שכחת כבר מה אני אוהבת ומה לא." התלה בי קלות.
"לא שכחתי כלום ! שום דבר ! אני אשכח את שמי לפני שאשכח את פקודותיך !" אמרתי בלהט ששעשע אותה.
"בסדר שי, אז מה שלומך ?" הניחה יד על כפי.
התחלתי לרעוד מהמגע הישיר של גופה בגופי, והיא הבחינה בכך והסמיקה קלות. המתנה שהעניקה לי תמיד על הערצתי את מגעה.
"כלום לא השתנה, כאילו שעשר השנים הללו היו רק עשר דקות." מלמלה בפליאה, מביטה בפני.
"הן עברו כמו חלום רע." הסכמתי, והעזתי לעטוף בזהירות את היד שנחה על ידי בכפי השניה. מבחינתי זה היה מספיק ודי, יכולתי לשבת שם עוד עשר שנים, מביט בה, נוגע בה - פשוט מאושר.
"שי, אתה זוכר מה שאלת אותי בפעם האחרונה לפני שעזבת ?" שאלה מירב.
אני מניח שלשמע דבריה הסמקתי והחוורתי, אולי אפילו הורקתי כקרפדה. לא יודע איך נראיתי, אבל הזכרון של השאלה ההיא דיכא את רוחי עד עפר.
"כן מירב," לחשתי, "אני זוכר ואני כל כך מצטער ש... "
היא נדה בראשה, "עזוב, רק רציתי שתדע שהתשובה נמצאת כאן, במעטפה הזו."
מיהרתי לפתוח את המעטפה שנחה על הספסל לצידי וקפאתי בתדהמה. הייתה שם תמונה גדולה וצבעונית של שני ילדים - בן ובת. פני הילד היו פני אחי הגדול שנהרג לפני שנים באחת מהמלחמות הארורות והמיותרות ההן, ופני הילדה היו כפני אימי היקרה בצעירותה, לפני שהאבל על מותו של אחי חרץ את פניה בקמטים עמוקים של יגון.
"תאומים ? נולדו תאומים ?" נדהמתי, לוטש מבט בפנים היפים והמוכרים.
"עכשיו אתה מאמין שהם שלך ?" שאלה מירב ברוך.
לא יכולתי לדבר. נחנקתי מדמעות שהציפו את עיני והחלו נושרות על הדף המבריק. היא שלחה יד עדינה למחות את פני. "שי ?" שמעתי את קולה, מלטף אותי בעדנה, "התמונה הזו עונה על השאלה שלך אם הם שלך ?"

ואם תרצו או לא, ההמשך בדרך.

אוי..

זיקית • 5 בפבר׳ 2004

פולניה.
תזכי למצוות.

חזק

ברק • 5 בפבר׳ 2004

סיפור מדהים חזק ועמוק

שיבוא עוד סיפורים כאלו לכן
כמה שמהר וכמה שיותר

QriS​(מתחלף) • 7 בפבר׳ 2004

פולניה זה יוצא מהכלל !

ממתין בציפיה דרוכה להמשך