אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

"קור ואכזריות "

FOR GOOD
לפני 11 שנים • 28 במרץ 2013

ובכן

FOR GOOD • 28 במרץ 2013
אני לא אשכנע אותך לקרוא את פרויד, פרח, כי זו מלחמה אבודה. ואני לא טיפוס דון-קישוטי, כך שאיני בעד היציאה למלחמות אבודות. אבל ראשית, את בעצמך משתמשת כמעט בכל טקסט שכתבת לנו עד כה במושגים שהוא טבע, ושהוא נתן להם את המשמעות שיש להם היום ( לדוגמא, מיניות "מוכחשת" או מודחקת" - ודלייז יסביר לך יפה מאד ב"קור ואכזריות", אם רק תטרחי לקרוא אותו, את ההבדל החשוב והעמוק שיש בין שני המנגנונים של הללו, של ההדחקה ושל ההכחשה. ולמה המנגנון שהמאזוכיסט מפעיל כדי ליצור את הפנטזיה המינית שלו הוא הכחשה - ולא הדחקה. כי הוא מכחיש, למשל, בדרך אל הפנטזיה המינית שלו, את "הסירוס" של האישה, כלומר את העובדה שאין לה פין, כי הוא מפנטז על מה שקוראים לו "אישה פאלית". ובשפה פחות טכנית, שתהיה נהירה יותר, זה מסביר לנו את מספרם הרב כחול אשר על שפת הים של זכרים המשוטטים באתר הזה ועורגים לנקבה שתלבש סטראפ-און ותזיין אותם בעכוזם החינני יותר או החינני פחות ( או גם למה יש בשוק הזנות יותר ביקוש לקוקסינליות לא-מנותחות מאשר למנותחות )... וזה לעניין השטות החמודה שמארי, האינטלגנטית להפליא בדר"כ, כתבה פה על קנאת-הפין, מושג שאסביר אותו קצת יותר טוב בהזדמנות אחרת ( אם כי פרלין צודקת שפרויד חשב וכתב בתקופה מאד שונה מזו שלנו, וצריך לדעת להוציא ממנו את המוץ מהתבן ). אבל כל הפילוסופים שאת אוהבת, פרח, כולם בלי יוצא מן כלל, מתייחסים לעבודה "המשחררת" של פרויד מתוך הערכה עמוקה - גם פוקו, וכן, ככה בדיוק הוא קורא לעבודה של פרויד ב"תולדות המיניות" ( בכרך הראשון, שכל כך התפעלת ממנו ) - משחררת (=ליברייטינג ), והוא רחוק שנות-אור מלזלזל בה או לחשוב שהיא אאוט-דייטד, אם כי הוא מסתייג ממנה בנקודות רבות. אבל אני יודע שהקריאה בו תובעת קצת יותר רצינות, סבלנות וזמן מאשר הקריאה ב"קשקושי-תחת"ניו-אייג'ים (:
הם גם כולם (דלייז, פוקו ואחרים ) ישבו בסמינרים של לאקאן, שאת הקריאה בו חסכתי לכן - וזאת ברוב טובי כמובן, ורק מפני שזמנכן יקר לי ( אלא מה? ), ואני לא רוצה שתתחילו לקטר לנו פה על "חוסר-בהירות". אבל אחרי העבודות הפרשניות של לאקאן, של מלאני קליין, ושל כל התלמידים שלהם, ובכללם גם של כל ההוגות הפמינסטיות שמכבדות את עצמן - קריאה וחשיבה על פרויד כמו שלך, פרח, היא ארכאית, והיא נפסדת. וכמובן שדלייז מתייחס ב"קור ואכזריות" - וישירות ממש, מארי, ואת אמורה לדעת את זה אם קראת את ההקדמה שלו - לכל המאמרים של פרויד שציינתי. ולהאמין שמי שרוצה לחשוב ברצינות על התשוקה המינית יכול לדלג מתוך זלזול מתנשא על העבודה של פרויד, זו לא יותר מאשר בורות שחוגגת את עצמה. כי פרויד הוא חשוב גם במקומות שבהם הוא טועה.

אבל נסיים בעוד הערה קטנה על "קור ואכזריות", כי אני רוצה להראות לכן נקודה אחת לפחות ( ויש כמה וכמה כאלו ) שבהן אני חולק על התזה של דלייז ( כפי שאני גם חולק בכמה וכמה וכמה נקודות על העבודה של פרויד ). אבל אני עושה זאת מתוך הערכה רבה, כי למדתי ממנו המון, ולא מתוך זלזול.
ובכן - אז אותי באופן אישי הנסיון לימד שמצב העניינים - לעניין המפגש בין הסאדיסט והמאזוכיסט - איננו כה טראגי כפי שתאר אותו דלז ב"קור ואכזריות". שכן לגבי התשוקה מתקיים החוק הכללי שהיא "מדבקת". כלומר, שהתשוקה שלך נוטה להפעיל ( או להדליק ) את התשוקה של מי שהיא מכוונת אליו. ובכל פעם שהתמסרתי באמת לאחת משתי התשוקות המדוברות, הסאדיסטית או המאזוכיסטית - ועם הפרטנרית המתאימה, כמובן - גם היא נדלקה מזה ( ושחבל"ז, ווינק ווינק ). כך שבסך הכל, הכל בסדר. וכדברי רבי נחמן מאומן, צדיק יסוד עולם: "אין יאוש בעולם כלל."

* אבל כמובן שבמציאות האנושית לא קיים כלל שאין לו יוצאים מן הכלל, והתשוקה ל-א בהכרח תהיה "מדבקת"... אם המשתוקק הוא כרסתן חרמן נטול-בינה ומוכה-יגון (:


נערך לאחרונה על-ידי * בתאריך שישי מרץ 29, 2013 1:41 am, סך-הכל נערך פעם אחת
FOR GOOD
לפני 11 שנים • 28 במרץ 2013
FOR GOOD • 28 במרץ 2013
מארי, כשכתבתי את התגובה הזאת עוד לא קראתי את התגובות החדשות שלך. במבט ראשון הן נראות לי אינטלגנטיות הרבה יותר מהתגובה המבטלת הראשונה שלך על "קנאת הפין" ( מושג שגם אני אגב לא מת עליו, והוא בכלל לא נחשב בעיני אחד מהמושגים החשובים שטבע פרויד. ממש לא)
אני אקרא ואגיב מחר. ליל מנוחה וחלומות פז (:
המלט
לפני 11 שנים • 28 במרץ 2013
המלט • 28 במרץ 2013
הרעיונות העיקריים של coldness and cruelty הופיעו בתמצית במאמר מוקדם יותר של דלז ב-1961 הנושא את השם: De Sacher-Masoch au masochisme, (מסאכר-מזוך ועד מזוכיזם) והתובנה שהבאת כאן בדבר אי-התלות וההבדלים המהותיים בין מזוכיזם לסדיזם היא כנראה אחת התרומות העיקריות של דלז להבנת המושג 'מזוכיזם'.

במאמר מ-1961 מציין דלז שהמושג הקליני 'מזוכיזם', שטבע קראפט-אבינג ב-1869, (למגינת ליבו של סאכר-מזוך עצמו), עושה עוול ליצירתו הספרותית של סאכר-מזוך, שהיום כולם זוכרים אותו בעיקר בשל 'ונוס בפרווה', אבל בימי חייו, לפחות עד 1869, נחשב לסופר מוערך, עוד בטרם בא המושג 'מזוכיזם' לעולם. אפשר להרגיש עצב קל בדבריו של דלז, כשהוא כותב כיצד ה'מומחים למזוכיזם' (דהיינו, קראפט-אבינג, פרויד ואחרים) מגלים עניין כה מועט בעבודותיו של סאכר-מזוך, ומסתפקים ב'סימפטומטולוגיה הרבה פחות מדויקת והרבה יותר מבולבלת מאשר ניתן למצוא אצל מזוך עצמו'.

('מסאכר-מזוך ועד מאזוכיזם' - http://www.scribd.com/doc/35149738/Deleuze-From-Sacher-Masoch-to-Masochism)

בנוסף לרעיון המרענן שהסדיסט לעולם לא פוגש את המזוכיסט, אולי ראוי לציין גם דברי ביקורת על 'קור ואכזריות'. למשל, כאן:

http://www.aestheticsandculture.net/index.php/jac/article/view/4642/5118

מאמר זה נושא את השם השאפתני: 'מעשה-סדום בפרויד ודלז: לקראת תיאוריה קווירית של מזוכיזם'.

הכותבים טוענים שהבנת המזוכיזם של דלז "לכודה במטריצה הטרוסקסואלית של גבר מזוכיסט ואישה שולטת.” - עוד הם טוענים - ובצדק לדעתי - שהקריאה של דלז בכתבי סאכר-מזוך בכוונה להגיע למושג אותנטי ומדויק יותר של מזוכיזם (להבדיל מעלבון ה'סטיה המינית' של קראפט-אבינג) מובילה לתוצאה הבאה: המאזוכיסט הוא כמעט תמיד גבר, האישה השולטת איננה סאדיסטית. "במאזוכיזם של סאכר-מאזוך לשולטת יש כוח רק במידה שהעבד המזוכיסט מוסר לה אותו. לכן, העבד המזוכיסט הוא גיבורה של הדרמה המזוכיסטית. הנרטיב המזוכיסטי נכתב ומובנה על ידי ה(גבר) המזוכיסט עוד קודם שההצגה מתרחשת בפועל.” ('מעשה סדום בפרויד ודלז') זוהי גם רוח הדברים של דלז עצמו :

"האשה המתעללת במזוכיזם לא יכולה להיות סדיסטית משום שהיא בתוך הסיטואציה המזוכיסטית, היא חלק בלתי-נפרד ממנה, מימוש של פנטזיה מזוכיסטית. היא שייכת לעולם המזוכיסטי, לא במובן שיש לה טעמים זהים לאלה של קורבנותיה, אלא משום שה"סדיזם" שלה הוא מסוג שאין למצאו אצל הסדיסט" (דלז, 'קור ואכזריות')

אלה הם דברים קשים ביותר אודות שליטה מלמטה. ונוכח דבריו האחרונים של דלז, אי אפשר שלא לתהות על שאלתה הפשוטה של מרי ג'יין: מישהו כתב פעם משהו על נשים סאדיסטיות??
FOR GOOD
לפני 11 שנים • 29 במרץ 2013

הכחשה לעומת הדחקה

FOR GOOD • 29 במרץ 2013
בנות. לא חייבים להיות "פרוידיאניים" בשום מובן, אבל חשוב לזכור שפרויד הוא מי שיצר את כל ארגז המושגים שמאפשר לנו לחשוב היום ולדון בסטיות המיניות, כפי שאנו עושים פה בעת.. אז ברשותכן, גבירותי הנכבדות, עוד הערה קטנה על ההבדל הכל-כך חשוב בין הכחשה והדחקה - שדלז משתמש בה לאורך כל הדרך ב"קור ואכזריות" . אז כנודע לאלו שטרחו לקרוא את פרויד ברצינות, אז כבר ב"שלוש מסות על התאוריה המינית " מופיעה נוסחאת-היסוד של הפסיכואנאליזה "הנוירוזה היא הנגטיב של הפרברסיה" - ואנו הרי מתדיינים כרגע באתר של פרברטים. אז בעוד שהמנגנון של ה ה ד ח ק ה הוא זה שוצר את המבנה-הקליני של הנוירוזה, כי האנשים הנוירוטים הם אלו שמ ד ח י ק י ם את מיניותם הסוטה - בגלל החרדה, האשמה והבושה שהיא מעורת בהם ( כשהנוירוזה היא בעצם החזרה-של-המודחק בצורה של סימפטום, כלומר בתחפושת. וזאת מפני שהדחקה לעולם איננה "כרטיס לכיוון אחד", כלומר התשוקה המודחקת לא תיעלם רק מפני שגירשת אותה מהתודעה שלך), המנגנון הבסיסי שיוצר את המבנה-הקליני של הפרברסיה הוא ה ה כ ח ש ה ( ושכלובי צריך על כן להפריש לו תמלוגים ).

כי הפרברט (= הסוטה ) מ כ ח י ש כדי ליצור את הפנטזיות-המיניות שלו דברים רבים שקיימים במציאות - אבל הוא לא מדחיק אותם. והתוצאות הנפשיות של הכחשה הן שונות לחלוטין מאלו של הדחקה. וכמובן שההכחשה פנים רבות לה, וגם אובייקטים רבים שיכולים להיות מוכחשים ( כי ישנן העדפות פנטזמטיות שונות לכל אחד ואחת מאיתנו ).
אבל כדי שהדיון החשוב הזה - המתנהל לו כרגע בחג הפסח באין-מפריע - לא יהיה אבסרטקטי מדי, אני אתן לכן דוגמא על הכחשה אחת משלי.
ובכן, אני למשל מכחיש בתוקף, ומשחר ילדותי ועד עצם היום הזה, ולא חשוב לי אם מתוך עמדה מאזוכיסטית או סאדיסטית, את העובדה הברורה והחותכת ( הידועה לי, כמובן ) שנשים בכלל, אבל גם מארי, פרח או פרלין בפרט ( ואני מציין את אלו שהגיבו פה ) מפרישות ( ממש כמו הגברים ) הפרשות גועליות ודוחות במיוחד ( עם פיפי אני דוקא חי בשלום ). לדידי, אף אחת מכן מעולם לא ביקרה בשרותים למטרות הנאלחות הללו. ואיכשהו, כך אני בוחר להאמין ( וזאת על מנת להגן על הפנטזיות המיניות שלי מפני "הזיהומים" הבלתי-רצויים הללו ) - ואפילו שאני יודע שזוהי שטות מוחלטת - התפתח אצלכן במהלך האבולוציה מנגנון ביולוגי מופלא ביותר ההופך בדרך מאגית כלשהי את כל המזון שאתן אוכלות לאנרגיה טהורה, ומייתר את הצורך בהפרשות הללו. שהרי כבר נאמר בכתובים על הקב"ה : "הכל בחכמה עשית".
ודלז קורא לנטייה להכחשה מן הסוג הזה גם "אידאליזציה" של האובייקט המיני.
אבל לא קל לבנאדם בעולם הזה לגונן באומץ-לב על ההכחשות שלו. כי הנה, פעם אחת וטראומטית במיוחד שזכורה לי היטב לצערי, בהיותי עדיין גברבר צעיר עם מבט ציוני בעיניים, במהלך הטירונות-יחידה בבבסיס-הטירונים של גבעתי בקציעות, נכנסתי בטעות לשרותי-הנשים. ואוי לעיניים שלי שכך ראו. חושך על פני תהום ! כי מרוב גועל ואימה כמעט שניטלה ממני לצמיתות היכולת להביא ביד, שהיתה אז המנוף היחידי הזמין שעמד לרשותי להרמת המוראל... וכך זה נמשך כמעט שבוע עד ששיקמתי את ההריסות של מנגנון ההכחשה שלי.
אבל הנה, אל תדאגו יותר מדי, כי כולנו הרי יודעים היטב, שיש באתר הזה גם גברים ונשים לרוב, חובבי הביזאר - ולא רק "האסלות האנושיות" למינהם - שאינם מרגישים כלל את הצורך הנפשי להכחיש את פעילות-המעיים החרקית, המזוויעה והדוחה שלכן ( -: אלא נהפוך הוא - הם נדלקים מזה ( ובכל מיני מובנים ), ואני מסיר בפניהם את הכובע על ההישג הנפשי הכביר הזה. אני, בגלגול הזה, איני מסוגל לכך. ועל כן אני נשאר נאמן להכחשה המקורית שלי.

וכעת, נעבור להכחשה נוספת, השכיחה אף היא במנגנון הנפשי של סוטים רבים: אז כפי שפרויד מתאר זאת לראשונה "בשלוש מסות על התאוריה המינית", רגע הגילוי של הילד והילדה את ההבדלים בין המינים, שמתנסח אצלם בהתחלה בתור הנוסחא " אין לילדה משהו שלי יש.." ( או להפך. וגם - " אין לאמא את מה שיש לאבא"... קרי - את הבולבול ) הוא רגע שהיה גורלי ופורמאטיבי בהתפתחות הפסיכו-סקסואלית של כל אחד ואחת מאתינו... - וילדים רבים, וגם ילדות, י כ ח י ש ו את "התגלית" הזאת ( ושוב, זה כאמור מנגנון שונה מהדחקה ), ואלו יהיו הילדים שיגדלו אח"כ להיות חובבי הסראטפ-און והדילדויים והקוקסינלים הלא-מנותחים, שנרשמים לאתר בהמוניהם ). ואגב, קיימות גם נשים רבות שאף הן נדלקות, והידלקות אוטנטית לגמרי, מלהיות "פאליות" - כלומר, בלשון פחות נקייה, מלזיין בתחת גברים. ולכן, אני מקווה שאת רואה, מארי, איך ולמה המיניות האנושית נוטה להסתבך מסביב לבולבול, או בשמו המיתי יותר, שמעורר אצלך כל כך הרבה התנגדויות - הפאלוס. וזאת מפני שהוא המציין הראשון של ההבדלים בין המינים.
בוקר אור בוקר טוב, יום חדש (:
Mary Jane
לפני 11 שנים • 29 במרץ 2013

Re: הכחשה לעומת הדחקה

Mary Jane • 29 במרץ 2013
FOR GOOD כתב/ה:
..........

ולכן, אני מקווה שאת רואה, מארי, איך ולמה המיניות האנושית נוטה להסתבך מסביב לבולבול, או בשמו המיתי יותר, שמעורר אצלך כל כך הרבה התנגדויות - הפאלוס. וזאת מפני שהוא המציין הראשון של ההבדלים בין המינים.
בוקר אור בוקר טוב, יום חדש (:


אני מבינה שאתה אוהד פרויד מושבע ונהנה הנאה גדולה לשטוח את משנתו. אני חושבת שהקריאה שלו צריכה להיות, בין היתר, מעבר להסברים והתחקויות, גם ביקורתית.

כעת, מנקודת השקפתי, המיניות האנושית נוטה להסתבך סביב עניינים רבים, שונים ומשונים, לרבות הפאלוס. חרף היותו הבדל, או, כמו שבחרת לכנות זאת, "המציין הראשון של ההבדלים בין המינים", נראה לי מופרך עד מאוד, שהבדל זה ייצור תהודה כה עוצמתית בנפש האדם בתקופת הילדות, ובפרט בנפשה של הילדה, עד שמתפתחת בה קנאה כזו, המתגלגלת מאוחר יותר אל מה שאנו מכירים בשם "תסביך אלקטרה" (בכלל, נראה לי שהחשיבות שהעניק פרויד למודל הפסיכו-סקסואלי שלו מופרזת ביותר).

כפי שציינתי קודם לכן, איני מצדדת בעמדה העולה מגישת פרויד בעניינים אלה, לפיה גוף הזכר הוא נקודת מוצא וציר מרכזי סביבו מתנהלים הדברים. הסברתי זאת קודם לכן, בהתרכזותו של "מתפלסף" בעצמו, כנקודת מוצא, או בתפישתם של מוקדי כוח (גבריים) את עצמם כאיזו נקודה ארכימדית... יש הגיון רב יותר בכך שהילדה אינה שטופת קנאה וחסרה את הפאלוס, אלא פשוט בסבבה עם גופה כפי שהיא, נטורל, מבלי לקנא באחרים ומבלי שגוף הזולת השונה מגופה יערער את עולמה במובנים אלה.

יתכן וקנאה מסוג זה רלוונטית ומתפתחת בנפש של נשים חריגות, אך אנו מדברים כאן על הכלל הרווח ולא על פרברסיות ספציפיות.
FOR GOOD
לפני 11 שנים • 29 במרץ 2013

מארי

FOR GOOD • 29 במרץ 2013
Mary Jane כתב/ה:
FOR GOOD כתב/ה:
..........

ולכן, אני מקווה שאת רואה, מארי, איך ולמה המיניות האנושית נוטה להסתבך מסביב לבולבול, או בשמו המיתי יותר, שמעורר אצלך כל כך הרבה התנגדויות - הפאלוס. וזאת מפני שהוא המציין הראשון של ההבדלים בין המינים.
בוקר אור בוקר טוב, יום חדש (:


אני מבינה שאתה אוהד פרויד מושבע ונהנה הנאה גדולה לשטוח את משנתו. אני חושבת שהקריאה שלו צריכה להיות, בין היתר, מעבר להסברים והתחקויות, גם ביקורתית.

כעת, מנקודת השקפתי, המיניות האנושית נוטה להסתבך סביב עניינים רבים, שונים ומשונים, לרבות הפאלוס. חרף היותו הבדל, או, כמו שבחרת לכנות זאת, "המציין הראשון של ההבדלים בין המינים", נראה לי מופרך עד מאוד, שהבדל זה ייצור תהודה כה עוצמתית בנפש האדם בתקופת הילדות, ובפרט בנפשה של הילדה, עד שמתפתחת בה קנאה כזו, המתגלגלת מאוחר יותר אל מה שאנו מכירים בשם "תסביך אלקטרה" (בכלל, נראה לי שהחשיבות שהעניק פרויד למודל הפסיכו-סקסואלי שלו מופרזת ביותר).

כפי שציינתי קודם לכן, איני מצדדת בעמדה העולה מגישת פרויד בעניינים אלה, לפיה גוף הזכר הוא נקודת מוצא וציר מרכזי סביבו מתנהלים הדברים. הסברתי זאת קודם לכן, בהתרכזותו של "מתפלסף" בעצמו, כנקודת מוצא, או בתפישתם של מוקדי כוח (גבריים) את עצמם כאיזו נקודה ארכימדית... יש הגיון רב יותר בכך שהילדה אינה שטופת קנאה וחסרה את הפאלוס, אלא פשוט בסבבה עם גופה כפי שהיא, נטורל, מבלי לקנא באחרים ומבלי שגוף הזולת השונה מגופה יערער את עולמה במובנים אלה.

יתכן וקנאה מסוג זה רלוונטית ומתפתחת בנפש של נשים חריגות, אך אנו מדברים כאן על הכלל הרווח ולא על פרברסיות ספציפיות.




אם עוד לא הבנת את זה, מארי, אז גם אני כמוך ממש, חושב שהמיניות מסתבכת סביב עניינים ומוקדים רבים, לא רק סביב הפאלוס. אבל הוא בודאי ובודאי אחד החשובים שבינהם.
ואם תקראי את מה שכתבתי קצת יותר טוב, תגלי שאני לא שוטח את משנתו, אלא עושה בה שימוש, כמו רבים וטובים לפני - ושימוש מושכל, בעיני לפחות.
ולגבי תסביך אלקטרה. שוב, בעיני התופעה החשובה שאכן מתרחשת בלא כל צל של ספק אמפירי בהתפתחות הפסיכוסקסואלית של כל ילוד-אישה, כמובן בוריאנטים, היא "הדרמה האדיפאלית", שצריך להיות ממש הלן קלר כדי לא לראות אותה בעיניים בפעולה אצל ילדים בסביבות גיל שלוש ( ותסביך אלקטרה הוא בעיני שוב מושג די מיותר, שלא תורם שום דבר נוסף להבנה שלנו. היום, מאז לאקאן, יותר נכון להתייחס תמיד בפשטות ל"דרמה האדיפאלית", שבה כל אחד מהמינים יימשך להורה בן המין השני, שהוא אובייקט התשוקה הראשון בחייו, האובייקט האסור של העריות, שהתינוק כמובן יצטרך לוותר ולהתאבל עליו ( כי הוא אובייקט אסור )- ובמהלך הדרמה הזאת הוא ייראה בהורה בן-מינו את היריב. ואת, כפי שפרלין אולי ניסתה להאיר את עינייך היפות, נצמדת למושגים שהיו רלוונטיים בשנת תרפפו (:
או למוץ במקום לתבן
מה שכן, גם אני, כמוך וכמו המלט, חייב להודות שחסרות עבודות רציניות, ספרותיות או הגותיות, על סאדיזם-נשי. או לפחות אני לא נתקלתי בהן.
כי נראה לי אינטואיטיבית שכפי שקיימים הבדלים בין מאזוכיזם נשי וגברי ( ואפשר לחשוב בתור התחלה על ההבדלים התהומיים שיש בין "ונוס-בפרווה" שכתב גבר לבין "סיפורה של או" שכתבה אישה ) כך גם חייבים להיות הבדלים בין סאדיזם גברי ונשי.
אבל לעניין המחסור בעבודות כאלו, הקיים כנראה גם היום, כדאי להיזכר בציטוט הידוע של פרויד מתוך "שלוש מסות", שעורר כל כך את חמן של הפמינסטיות, אבל שהיה כנראה נכון מאד לזמנו ( והוא הרי טיפל ושוחח עם כמה מהנשים המוצלחות ביותר של הדור ההוא ) :

" מיניותן של הנשים קשה ואטומה יותר בפני חקירה אנאליטית, ו זא ת מ ח מ ת א י - כ נ ו ת ן
ה כ ר ו נ י ת ש ל ה נ ש י ם " (-:


נערך לאחרונה על-ידי * בתאריך שישי מרץ 29, 2013 12:24 pm, סך-הכל נערך 5 פעמים
Mary Jane
לפני 11 שנים • 29 במרץ 2013
Mary Jane • 29 במרץ 2013
המלט כתב/ה:
..............

...... זוהי גם רוח הדברים של דלז עצמו :

"האשה המתעללת במזוכיזם לא יכולה להיות סדיסטית משום שהיא בתוך הסיטואציה המזוכיסטית, היא חלק בלתי-נפרד ממנה, מימוש של פנטזיה מזוכיסטית. היא שייכת לעולם המזוכיסטי, לא במובן שיש לה טעמים זהים לאלה של קורבנותיה, אלא משום שה"סדיזם" שלה הוא מסוג שאין למצאו אצל הסדיסט" (דלז, 'קור ואכזריות')

אלה הם דברים קשים ביותר אודות שליטה מלמטה. ונוכח דבריו האחרונים של דלז, אי אפשר שלא לתהות על שאלתה הפשוטה של מרי ג'יין: מישהו כתב פעם משהו על נשים סאדיסטיות??


ב"וונוס בפרווה" וונדה, או - "האישה", היא בפירוש לא ישות סאדיסטית עצמאית, אלא דמות הנמצאת שם על מנת להגשים את מאוויו של מאזוך. היא יציר כפיו (תרתי משמע - הן מהבחינה הספרותית והן בתוך עלילת הספר). אין לה דחף משלה לעניינים מסוג זה, והיא גם זונחת את כל העניין בנקל, באחרית המזעזעת של הספר. ברור כי מדובר כאן במה שאנו נוהגים לכנות "שליטה מלמטה".

אך מובן, נראה לי, כי היותה כזו ולא אחרת, בספרו של מאזוך, בפרשנויות דלז למאזוכיזם אליבא דה מאזוך (שאינם מולי, אולי אני מפטפטת לריק), אינה שוללת את קיומה של "אישה סאדיסטית" או את קיומו של גבר מאזוכיסט מסוג אחר, פחות שתלטן. מאזוך מציג פן מאוד מסוים, שבוודאי אינו חובק את כל ספקטרום הכניעה הידוע לנו מאנשים חיים...

באשר לכתיבה על נשים סאדיסטיות, יתכן ומדובר בנושא מחקר וכתיבה אזוטרי כמעט כמו כתיבה על נשים פדופיליות. צריך לבדוק בסיפריה (:
FOR GOOD
לפני 11 שנים • 29 במרץ 2013
FOR GOOD • 29 במרץ 2013
Mary Jane כתב/ה:
המלט כתב/ה:
..............

...... זוהי גם רוח הדברים של דלז עצמו :

"האשה המתעללת במזוכיזם לא יכולה להיות סדיסטית משום שהיא בתוך הסיטואציה המזוכיסטית, היא חלק בלתי-נפרד ממנה, מימוש של פנטזיה מזוכיסטית. היא שייכת לעולם המזוכיסטי, לא במובן שיש לה טעמים זהים לאלה של קורבנותיה, אלא משום שה"סדיזם" שלה הוא מסוג שאין למצאו אצל הסדיסט" (דלז, 'קור ואכזריות')

אלה הם דברים קשים ביותר אודות שליטה מלמטה. ונוכח דבריו האחרונים של דלז, אי אפשר שלא לתהות על שאלתה הפשוטה של מרי ג'יין: מישהו כתב פעם משהו על נשים סאדיסטיות??


ב"וונוס בפרווה" וונדה, או - "האישה", היא בפירוש לא ישות סאדיסטית עצמאית, אלא דמות הנמצאת שם על מנת להגשים את מאוויו של מאזוך. היא יציר כפיו (תרתי משמע - הן מהבחינה הספרותית והן בתוך עלילת הספר). אין לה דחף משלה לעניינים מסוג זה, והיא גם זונחת את כל העניין בנקל, באחרית המזעזעת של הספר. ברור כי מדובר כאן במה שאנו נוהגים לכנות "שליטה מלמטה".

אך מובן, נראה לי, כי היותה כזו ולא אחרת, בספרו של מאזוך, בפרשנויות דלז למאזוכיזם אליבא דה מאזוך (שאינם מולי, אולי אני מפטפטת לריק), אינה שוללת את קיומה של "אישה סאדיסטית" או את קיומו של גבר מאזוכיסט מסוג אחר, פחות שתלטן. מאזוך מציג פן מאוד מסוים, שבוודאי אינו חובק את כל ספקטרום הכניעה הידוע לנו מאנשים חיים...

באשר לכתיבה על נשים סאדיסטיות, יתכן ומדובר בנושא מחקר וכתיבה אזוטרי כמעט כמו כתיבה על נשים פדופיליות. צריך לבדוק בסיפריה (:


מארי, זו תגובה שאהבתי. ואני לגמרי מסכים.
שנאמר : יום אחד - את עוד תגיעי רחוק (-:
המלט
לפני 11 שנים • 29 במרץ 2013
המלט • 29 במרץ 2013
Mary Jane כתב/ה:
המלט כתב/ה:
..............

...... זוהי גם רוח הדברים של דלז עצמו :

"האשה המתעללת במזוכיזם לא יכולה להיות סדיסטית משום שהיא בתוך הסיטואציה המזוכיסטית, היא חלק בלתי-נפרד ממנה, מימוש של פנטזיה מזוכיסטית. היא שייכת לעולם המזוכיסטי, לא במובן שיש לה טעמים זהים לאלה של קורבנותיה, אלא משום שה"סדיזם" שלה הוא מסוג שאין למצאו אצל הסדיסט" (דלז, 'קור ואכזריות')

אלה הם דברים קשים ביותר אודות שליטה מלמטה. ונוכח דבריו האחרונים של דלז, אי אפשר שלא לתהות על שאלתה הפשוטה של מרי ג'יין: מישהו כתב פעם משהו על נשים סאדיסטיות??


ב"וונוס בפרווה" וונדה, או - "האישה", היא בפירוש לא ישות סאדיסטית עצמאית, אלא דמות הנמצאת שם על מנת להגשים את מאוויו של מאזוך. היא יציר כפיו (תרתי משמע - הן מהבחינה הספרותית והן בתוך עלילת הספר). אין לה דחף משלה לעניינים מסוג זה, והיא גם זונחת את כל העניין בנקל, באחרית המזעזעת של הספר. ברור כי מדובר כאן במה שאנו נוהגים לכנות "שליטה מלמטה".

אך מובן, נראה לי, כי היותה כזו ולא אחרת, בספרו של מאזוך, בפרשנויות דלז למאזוכיזם אליבא דה מאזוך (שאינם מולי, אולי אני מפטפטת לריק), אינה שוללת את קיומה של "אישה סאדיסטית" או את קיומו של גבר מאזוכיסט מסוג אחר, פחות שתלטן. מאזוך מציג פן מאוד מסוים, שבוודאי אינו חובק את כל ספקטרום הכניעה הידוע לנו מאנשים חיים...

באשר לכתיבה על נשים סאדיסטיות, יתכן ומדובר בנושא מחקר וכתיבה אזוטרי כמעט כמו כתיבה על נשים פדופיליות. צריך לבדוק בסיפריה (:


גם לי נראה מובן כי דמותה של וונדה ופרשנותו של דלז, אינם פועלים בכדי לבטל את קיומה של האישה הסאדיסטית בעולם, ואף לא את קיומו של הגבר המאזוכיסט הפחות-שתלטן, כפי שניסחת את זה, וגם בידי מצויות מספר אסמכתאות המתהלכות בינינו ברגעים אלה ממש בכדי לאשש טענה זו...

בשנות השמונים בדקו מספר חוקרים של המיניות הבדלים בין פנטזיות גבריות לפנטזיות נשיות בקרב סטודנטים. הם מצאו שהפנטזיות הסאדיסיטיות הנשיות לא נפלו במספרן מאלה של הגברים. כעשר שנים מאוחר יותר חזרו חוקרים אחרים על אותה בדיקה והתוצאות שהתקבלו היו דומות: לנשים יש פנטזיות סאדיסטיות לא פחות מאשר לגברים. (לפרטים נוספים Gender differences in sexual fantasies and behavior --> גוגל.)

בדיקה מעניינת אחרת* שנערכה באוניברסיטה בעיר גדולה בדרום-מזרח ארה"ב (אולי בפלורידה, או בוירג'יניה) מתייחסת לשלושה הסברים להבדלים בין גברים ונשים בקשר עם התעוררות מינית מפעילות סאדו-מאזוכיסטית:

השערה א: השפעות חברתיות הדוחפות גברים לאגרסיביות מינית והתנסות מרובה (ולכן להתעוררות מינית גבוהה יותר בכל תחומי המיניות) , גורמות לכך שגברים מפתחים נטיה לפעילות סאדו-מאזוכיסטית (הן סאדיזם והן מאזוכיזם) במידה רבה יותר מאשר נשים.

השערה ב: נשים, הנדחפות על ידי השפעות חברתיות למקום פסיבי יותר, נוטות יותר לצד המאזוכיסטי מאשר לצד הסאדיסטי, מאשר גברים.

השערה ג: המבנה החברתי המודרני מטשטש הבדלי מגדר בין גברים ונשים ולכן אין כמעט הבדלים בין גברים לנשים באשר לנטיותיהם הסאדו-מאזוכיסטיות.

החוקרים הנכבדים בדקו 320 סטודנטים, והניתוח הסטטיסטי העלה כי אי אפשר לקבל את השערה ב', אך השערה א' תקפה. לגבי השערה ג' - התוצאות הראו תמיכה חלשה. (אם חושבים דקה רואים שאם השערה א' תקפה והשערה ב' לא תקפה, אז לא יתכן שג' תקפה במלוא עוצמתה) במלים אחרות, גברים נמשכים יותר לסקס בדסמי בכללותו מאשר נשים, אך כאשר באים לבדוק מי נמשך יותר לסאדיזם - לא מוצאים הבדל מהותי. כאסמכתא להשערה ב', המניחה שנטיותיהן הבדסמיות של נשים הינן נגזרת ישירה של החברה הנשלטת על ידי גברים, מצטטים החוקרים שתיים מהפמיניסטיות הגדולות מכולן: אנדריאה דבורקין וקתרין מקינון. זו עובדה שמצאתיה מעניינת ביותר, משום שגם ביני לביני הייתי סבור --ממבט קל על ההתפלגות המגדרית בכלוב -- שרוב הנשים נמשכות יותר למאזוכיזם, וכשבאתי להסביר תופעה זו לעצמי היה לי קל להשתמש בשיח הפמיניסטי הרווח, שבניסוח האלמותי של נילי ונילי הולך ככה: "מיילדום זה החיים עצמם."

למרות האמור לעיל, קשה להתעלם מהעובדה שבמחקר האקדמי האישה הסאדיסטית מקבלת ייצוג זעום ביותר, אם בכלל, ביחס לגבר הסאדיסט, ובגלל השידוך (השגוי, כפי שלמדנו מדלז בשרשור זה) בין סאדיסטים למאזוכיסטים הרווח בשיח הפסיכו-אנליטי, יוצא שממילא גם האישה המאזוכיסטית מקבלת ייצוג זעום ביחס לגבר המאזוכיסטי. יתכן מאד שהמצב העגום אינו אלא תולדה שרירותית של בחירה ספרותית סינוגלרית, זו של סאד. יתכן מאד שאילו במקום ליברטינים חסרי חמלה וז'וסטין אחת היינו מוצאים נימפות אכזריות ומרטין אחד, הכל היה נראה אחרת, סאדיזם היה מזוהה עם נשים, חמישה עשר ניקים בכלוב היו 'מרטין', ופרויד היה מוצא פתרון משפחתי קצת אחר ל"בעיית הסאדו-מאזוכיזם".


* http://link.springer.com/article/10.1023%2FA%3A1018871009381