בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

יום מיוחד

en1
en1
לפני 20 שנים • 14 בפבר׳ 2004

יום מיוחד

en1 • 14 בפבר׳ 2004
ערב אחד נכנסתי לצ'ט של IOL, כמובן לחדר 'דרושה צייתנית'. לא עברה דקה וכבר מספר אדונים פנו אליי והחלו לדבר איתי. אחד מהם היה אתה. נהניתי לדבר עם כולם, אבל אף אחד לא הרשים אותי במיוחד. כל אחד ששם לב שאני מדברת עם אנשים נוספים, דרש ממני להפסיק לדבר עם השאר. רק אתה לא ביקשת, אמרת שתחזור אליי יותר מאוחר. כבר מהרגע הראשון הבנת מי אני ומה אני. נתת לי לשחק את המשחק. ראית עד כמה אני נהנית לפתות.
כעבור חצי שעה של פלירטוטים נחמדים, חזרת. מהרגע הראשון השיחה איתך הייתה שונה. עד היום לא ברור לי איך, אבל הצלחת להכניס אותי למתח. מתח שאני כל כך אוהבת. חיכיתי בשקיקה לכל תגובה שלך על כל דבר שאמרתי. אז עוד לא הבנתי לאן אני נכנסת. זה היה היום הראשון שקיבלתי ממך הוראות. זה היה היום הראשון שאוננו וגמרנו ביחד, כל אחד מהצד השני של הטלפון.

וכך המשכנו, הוראות, משימות, שיחות טלפון, SMS. אני עשיתי כל מה שאמרת לי. אתה ידעת לגעת בי במקומות הכי נכונים ולא הפסקת להדהים. כל בוקר הייתי קמה המומה ממה שעשיתי בלילה הקודם. ואהבתי את זה. אוי, כל כך אהבתי את זה.
זה היה ביום שלישי בלילה. כרגיל, נפגשנו בצ'ט. אחרי שיחה ארוכה אמרת לי שיש לך משימה בשבילי למחר בשעה 12. הוראת עליי ללכת לבית קפה מסוים, להיכנס לשירותים בדיוק בשעה 12ולחכות שם להמשך הוראות. אמרתי לך שיש לי בעיה עם ביצוע המשימה באותו יום ושאלתי אם אפשר להעביר את זה ליום חמישי. הסכמת.
אמרת שיש לך דרישות לגבי איך אני צריכה להגיע. אמרת שאני צריכה לבוא עם חצאים או שמלה ולהיות בלי תחתונים. מאוד התרגשתי מזה והסכמתי ללא היסוס.
ביקשת גם שאני אגלח את שערות הערווה שלי. היום זה נראה לי דבר טריויאלי, אבל אז הייתי המומה לחלוטין. עד אותו יום, הבטחתי לעצמי שזה משהו שאני לעולם לא אעשה. לגרום לעצמי לכזו אי נוחות בשביל גבר?? לא מספיק אני מורידה שערות ברגליים ובבית שחי עכשיו גם הכוס האומלל שלי צריך לסבול? סירבתי. לא הייתי מוכנה לזה. לא הבנתי למה אני צריכה לעשות את זה. לא רציתי להקשיב.
אתה אמרת שלא הכל אני אבין ושאני צריכה לקבל את זה. אמרת שהדבר הכי חשוב בינינו זה אמון ואני צריכה לסמוך עליך שאתה יודע מה אתה עושה. אם אני לא סומכת עליך, אז אין טעם שבכלל נישאר בקשר.
היית מוכן באותו רגע ללכת.
נשארתי המומה. אמרת שיש דברים שאתה מוכן להתפשר עליהם, כמו שינוי של יום ביצוע המשימה, אבל יש דברים חשובים שעלי לעשות והם חלק מתהליך שעליי לעבור. אני חושבת שדיברנו על זה לפחות שעה. אני לא רציתי לעשות את זה, אבל מבחינתך לא היה מקום להתפשרות.
לא ידעתי מה לעשות.
לבסוף הסכמתי, אבל לא יכולתי להמשיך לדבר יותר. פשוט לא יכולתי להוציא מילה. לאחר שתיקה ארוכה הדבר היחידי שיכולתי לומר הוא: "אני צריכה מילה טובה, ליטוף… משהו"
-"חיבוק יעזור?"
-"מאוד"
-"חיבוק חזק"….. "חם ועוטף"
-"תודה"

אחרי בהיה ארוכה במסך המחשב ושתיקה גדולה. יכולתי להרגיש אותך איתי. צמרמורת.
-"זה מאוד עוצמתי"
-"מאוד"
וכך נפרדנו.

יום למחרת לא דיברנו. כל היום חשבתי על המשימה שעלי לבצע ולא יכולתי להתרכז בשום דבר אחר. בלילה, לא הצלחתי להירדם. לא ידעתי אם לשמוח שמחר אני הולכת לעשות את מה שביקשת או להיות עצובה שויתרתי. היה לך כשרון להשאיר אותי מבולבלת. עד היום אני מבולבלת ממך.
כיוונתי את השעון ל- 9, אבל כמובן שקמתי לפניו. הלכתי להתקלח. חשבתי בלב שאני דווקא אוהבת את שערות הערווה שלי, ומה אני צריכה את השטויות האלה… אבל כשיצאתי מהמקלחת כבר היו איתי מספריים גדולות ביד. בלי לחשוב יותר מידי, התישבתי על השירותים והתחלתי לגזור. שוב נכנסתי למקלחת, הפעם היה איתי סכין גילוח. היו לי דמעות בעיניים. הלב דפק, אבל היד לא רעדה.
עשיתי את זה הכי מושלם שאפשר.
הלכתי להסתכל בראי הגדול ולא זיהיתי את עצמי. היה לי פלשבק לילדות. אני כמו ילדה קטנה, אבל לא. אולי ילדה קטנה מסוג אחר. כזו שעושה מה שאומרים לה. כזו שצריכה מישהו חזק וגדול שיכוון אותה.
אחרי מקלחת נוספת מרחתי על כל הגוף שלי קרם גוף, כדי שיהיה לך נעים לגעת. לא שמתי לב, אבל השעה כבר נהייתה מאוחרת. אחת עשרה וחצי. רק שאני לא אאחר, חשבתי לעצמי. ידעתי בדיוק מה אני הולכת ללבוש – חצאית קצרה וחמודה וגופיה שחורה וסקסית. קצת איפור על הפנים, והנה אני כבר בחוץ.
עמדתי ברחוב ותפסתי מונית. מעולם לא התרגשתי כך.
עשרה לשתיים עשרה.
רק שלא יהיו פקקים. כבר במונית כתבתי את הודעת ה- SMS שאני אשלח לך מהשירותים, כדי לחסוך בזמן - "אני כאן, כמו שביקשת". ליד הפינה של בית הקפה הרמזור סירב להתחלף, אז שילמתי לנהג מונית ויצאתי באמצע הכביש. רצתי אל בית הקפה. מכונית נוסעת כמעט דרסה אותי. הנהג הוציא את הראש וצעק לי "משוגעת". אני לא הפניתי אליו את הראש, אבל ידעתי שהוא צודק. משוגעת.
יש לי עוד 3 דקות.
המאבטח חיטט לי בתיק ואני שאלתי אותו אם זה הבית קפה הנכון. הוא אמר שלא ואני נלחצתי. חייכתי, אמרתי תודה ובבהלה רצתי אל בית הקפה שלידו. המאבטח שם אישר ואמר לי שהגעתי למקום הנכון. רצתי פנימה, שאלתי את אחד המלצרים איפה השירותים והוא הצביע על המדרגות. אני חושבת שהוא היה קצת בהלם מהריצה שלי, אבל לי לא היה אכפת.
יש לי עוד דקה.
כל כך רציתי להסתכל בפרצופים שיושבים שם ולדמיין מי מהם הוא אתה. אבל לא היה לי זמן. עליתי בריצה ונכנסתי לשירותים. עוד לפני שסגרתי את הדלת, שלחתי לך את ההודעה שכבר היתה מוכנה מראש.
זהו. הספקתי.
אחרי דקה קיבלתי ממך הודעה "עשית את מה שביקשתי?", ועניתי "כן".
חיכיתי להודעה הבאה.
הרגעתי את הנשימה שלי מהריצה ונשענתי על הקיר. עדיין לא קיבלתי ממך הודעה נוספת. לא ידעתי מה הולך לקרות איתי. האם תכנס אל תא השירותים ותצטרף אליי? האם תבקש ממני לאונן איתך? האם אני אקבל משימה שעליי לבצע בבית קפה? חיכיתי דרוכה לכל משימה שתתן לי.
דקה עוברת ועוד דקה, ואני לא שומעת ממך כלום. הלב שלי דפק בחוזקה והייתי במתח גדול. עוד דקה ועוד דקה.
לאחר 10 דקות אני מקבלת ממך הודעה. בהתרגשות פתחתי אותה.

"את משוחררת".

הייתי בהלם.
משוחררת.
כל הבלגן בשביל 10 דקות לחכות בשירותים.
אתה אפילו לא באת לראות אם ביצעתי הכל כמו שביקשת. לא באת ונגעת בכוס החלק שלי, שגולח במיוחד בשבילך. לא הרגשת איך הלב שלי דופק. או אולי הרגשת, באיזושהי צורה אחרת. לא הבנתי מה קורה איתי, אבל כזו תדהמה לא הרגשתי מעולם. הרצתי לי המון תסריטים בראש, אבל את התסריט הזה לא העליתי בדמיוני.
שלחתי לך הודעה "זה מטורף", ואתה ענית "כן סקסית, זה מטורף". ההודעה הזו שמורה אצלי בפלאפון עד היום. יצאתי המומה מתא השירותים וירדתי למטה, אל בית הקפה. במהירות יצאתי משם, שאף אחד לא יראה את הפרצוף של המשוגעת שרצה לשירותים ואחרי 10 דקות יצאה החוצה.
לא יכולתי לחזור הביתה.
הייתי נסערת וכל כך הרבה רגשות סחררו אותי. התחלתי להסתובב ברחובות ללא מטרה. פתאום נזכרתי שכשיצאתי יכולתי לבדוק אולי אחד האנשים בבית הקפה הוא אתה. ברחתי כל כך מהר, ששכחתי עד כמה רציתי לראות אותך. המשכתי בהליכה איטית ומהורהרת. הסתכלתי בפנים של כל גבר שעבר מולי, לראות אולי אחד מהם יחייך אליי חיוך קטן שיגלה לי שהוא אתה. אבל אף אחד לא הבין את המבטים שלי.
לא יכולתי לעכל את מה שקרה לי. איך יכול להיות שכל כך הרבה רגשות ומתח מצטברים בעקבות אירוע כל כך קצר. לא הבנתי מה קורה איתי. אבל עמוק עמוק בבטן ידעתי שאלו היו בין הרגעים הכי מסעירים שחוויתי, אפילו שלא קרה שם כמעט כלום.
קרה המון.
nephele​(אחרת)
לפני 20 שנים • 14 בפבר׳ 2004
nephele​(אחרת) • 14 בפבר׳ 2004
יקירתי,

את


מ ד ה י מ ה !

תודה שחלקת.

נפילי.
en1
en1
לפני 20 שנים • 14 בפבר׳ 2004
en1 • 14 בפבר׳ 2004
תודה.
אליאס​(אחרת)
לפני 20 שנים • 14 בפבר׳ 2004

מדהים.

אליאס​(אחרת) • 14 בפבר׳ 2004
מההתחלה התחברתי לטקסטים שלך, את יודעת. אבל אליאס אף פעם לא נחה וכבר הגלגלים במוח שלה מחפשים למצוא את הרגע המתאים ולשאול "היה כדאי?" ואני כבר יודעת את התשובה ובכל זאת שואלת וגם שואלת "ומה קרה אחר כך? ומה עם האפי אבר אפטר שהבטיחו?"

חיבוק חם על הכנות והחן שבה ציירת תמונה במלים.
loren
לפני 20 שנים • 14 בפבר׳ 2004
loren • 14 בפבר׳ 2004
מדהים. וכתוב כל כך יפה.... ספרי לנו עוד.
קליבר​(שולט)
לפני 20 שנים • 14 בפבר׳ 2004

איזה יופי לך ...

קליבר​(שולט) • 14 בפבר׳ 2004
icon_evil.gif
את שלו
את כולו ..
וזה מה שקרה.

נקווה שהיה ויהיה לך טוב..

icon_smile.gif
en1
en1
לפני 20 שנים • 14 בפבר׳ 2004
en1 • 14 בפבר׳ 2004
זה לא סיפור אהבה.
אני לא אהבתי, אני הייתי מכורה.
לכן האפי אבר אפטר בכלל לא רלוונטי.
בכל מקרה, זה נגמר מזמן.
והכל היה כדאי. הייתי עושה את הכל שוב.
הייתי כולי שלו והיה מטורף.