שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

צוללת צהובה

רוברט
לפני 20 שנים • 16 בפבר׳ 2004

צוללת צהובה

רוברט • 16 בפבר׳ 2004
"חשבת פעם על לרצוח מישהו?" אני זורק לו תוך כדי גמיעת כוסית טקילה.
"למה?"
"סתם, מעניין... חשבת?"
"כן, אבל אני מניח כי כל אחד חושב על זה מתי שהוא בחייו לא? זה בערך כמו להרהר בהתאבדות".
"לא לא, אני מדבר על משהו שונה..."
"על מה?"
"אני לא מדבר על לרצוח מכעס, זה לא נקרא לרצוח, זה נקרא להרוג -לפחות בעיני", אני מחייך אליו, "אני מדבר על לרצוח, לרצוח סתם, סתם רק בכדי לראות מה קורה, לראות מה קורה לגוף מבלי נשמה, לנסות להבחין בה עולה מעלה, או לגלות שפשוט אין שם כלום... לראות את הגוף, הכלי, ריק", אנ פוער את עיני ומביט בו.
"אתה דפוק הא?" הוא מצמצם את עיניו בחשדנות.
"יכול להיות", אני מחייך, "אבל לא באופן שאתה חושב".
"באיזה אופן אני חושב?"
"לא משנה".

היא עומדת מולי עירומה.
אני יכול להבחין בלבה הדופק בחוזקה.
בית החזה שלה עולה ויורד לקצב נשימותיה.
עינייה פעורות ומלאות בחשש.
אני קרב...
מעביר את ידיי על לחייה ומחייך.
"אל תדאגי, אל תדאגי יפה, בלי פחד..."
היא לא עונה.
היא מהנהנת בחיוך מאולץ ולבה הומה.
אני צועד לצדו השני של החדר ומעלה צלילים ששוטפים את החדר חום ובי טירוף.
כינורות בוקעים, וקול נקבתי ומתקתק מספר על כך שקוראים לו "וורד פראי" אך היא אינה יודעת למה שכן שמה הוא אלייזה דין. ניק קייב נכנס בקולו המרטש פינות חבויות של שפיות ומצמרר את עורפי.
wild rose שוטף את לבי בפראות.
עיני בוהקות בחום.
אני מביט בה ובוחן את גבה.
היא עומדת שם,
חשופה, נגישה, מבויישת, מפוחדת...
אני קרב...
ידי עוברת על גבה והיא נדרכת.
"אל תדאגי, אל תדאגי יקירה..." אני לוחש לה ומעביר מטפחת על עינייה. "אל תדאגי..." אני לוחש שוב ומהדקת את הבד, "אל תדאגי".
שוב אני נוטש אותה לעמוד שם במרכז החדר בעודי ניגש להביא את שאני זקוק לו באותו הרגע. אני קרב אליה וחש בה נדרכת.
למרגלות גופה אני מניח קערה עם מים רותחים. אני מבחין באוזנייה קרויות ונזקפות לרעש רשרוש לא מובן.
אני מחייך, שופך קמח לקערה, תולש דף עיתון טובל בה ומניח את הדף על גופה.
עורה הופך ברווז.
חום המים, צמיגות הקמח וליטוף הנייר הרך נעים לה.
שתן יוצא את גופה מבלי יכולת שליטה.
היא נבוכה, ברכיה נרעדות.
"זה בסדר, זה בסדר", אני מלטף במילים ומביט בה מלמטה בעודי נושק לירכייה, "זה בסדר".
תלישת הנייר מעלה בה חיוך.
אני מצמיד פיסה פיסה לגופה.
כפות רגליים, שוק, ירך, לחיי אחורייה, פנים אחורייה, גב, כתפיים,ידיים, כפות ידייה, בטן שמגע חום המים זוקר פיטמותיה, חזה, צוואר. ושוב חוזר בעוד שכבה ועוד.
"עמדי כך", אני אומר, "עמדי ואל תזוזי".
היא מנהנהת קלות.
אני ניגש לצדו השני של החדר, מוזג כוסית משקה, מצית סיגריה ושוב חוזר ונעמד לצדה.
into my arms של קייב עולה ומעלה בי חיוך לטעם המשקה ועשן הסיגריה.
אני מגיש את הכוס לשפתייה.
היא לוגמת, מחייכת, מוצצת מעשן הסיגריה נרגשת ושוב עולה אותו חיוך מסופק.
אני מלטף את ראשה, נושק לשפתייה ומעביר את ידי על פניה החתומות תחת מטפחת.
"תשארי כך", אני אומר וניגש לספת הסלון, נשכב עליה ומביט בה עומדת שם.
ניק קייב שוטף את לבי.
into my arms oh lord...
into my arms...
מחוייך ומסוחרר מנת המשקה אני קם בכבדות לעבר שולחן צדדי, לוקח לידי סכין יפנית וקרב אליה.
"תגידי מתי את חשה בכאב", אני אומר ומצווארה באיטיות וקפדנות עובר איתו אל עבר כפתייה, משם אל כפות ידייה, עולה שוב ונכנס מתחת לבית השחי חזרה אל כפות הידיים, עולה שוב ומבית השחי יורד אל עבר כפות רגלייה, שוב מהצד השני, הסכין עולה ויורדת נכנסת ויוצאת לרגעים היא גופה נדרך מכאב ולרגעים היא נרעדת ואני באותה קפדנות פיסה פיסה חתך חתך יורד ועולה על גופה.
"עכשיו לחלק הקשה", אני אומר ומתחיל לקלף בעדינות ובאחידות את המעטפת.
צידה האחורי יורד ואני משכיב אותו ברכות למרגלות רגליה, עובר אל קדמת גופה ומקלף באיטיות המעלה בעורה עונג. היא נושכת שפתייה מבלי להוציא אף לא אנחה אחת.
"פסעי הצדה", אני אומר לכשחלקה הקדמי בידיי.
היא זזה קלות מנסה לגשש בידייה.
אני מניח את צדה הקדמי כך שיתחבר לצד האחורי קם על רגליי וניגש לעברה.
"את רואה..." אני לוחש באוזנה כשידיי אוחזות בבטנה, "כך...", אני מתיר את עינייה, "כך נראה גוף בלי נשמה..."
היא מרכינה את ראשה ממצמצת בעיניה מחיייכת למראה מבנה גופה שנח למרגלותיה.
"מטורף!" היא אוחזת בפני נרגשת עייניה בוהקות, "מטורף!"
"צודקת", אני מחייך, "צודקת".


"הא, עוד פנטזייה", אני מחייך לעצמי עכשיו לאחר קריאת הטקסט. בחוץ יורד שלג שאלוהים עצמו מעבה גבותייו ומשתומם. הדירה מחוממת. אני לגם מכוס התה -הכוס האחרונה שנשארה בדירה לאחר שכולן רוסקו ואני דואג לה יפה יפה כי בלעדייה אני אעבור לשתות מהכיור- וחושב לעצמי שעוד שבוע ואני עוזב את הביוב האורבני הזה וחוזר למולדת. לחבילות במבה נגישות, לחומוס, לקולנוע, לנהגים חמומי מוח שמגלגלים אותי מצחוק ואני מאוהב בהם, לקניות בשקלים, לקפוץ לחברים באחת בלילה, למוזיקה בעברית, ראבק לגלגל"צ, למהדורות חדשות אמיתיות ולא דיווחים על תיקון כביש ומשלוחי פרות מובחרות מהצפון, לים, לבחורות הכי יפות שיש לעולם הזה להציע, לבתי קפה חמימים, לארץ שלי. למקום שבו נולדתי.
אני מתקשר להורי, המזכירה עונה, קולו של אמא שלי נשמע והיא אומרת שהם נסעו לשבועיים בניו-יורק. אני נאנח. "עכשיו אני מבין..." אני מגחך, מוסר להם אהבה, מגביר את הרמקולים של המחשב לשיר מרומם וכש -nowhere man של הביטלס בוקע אותם אני מתחיל לרקוד בדיוק, אבל בדיוק כמו בצוללת צהובה.
"תהיה לבד, תהיה הכי לבד שבעולם, זה לא משנה. זה לא משנה כי תמיד יהיה לך את עצמך".
en1
en1
לפני 20 שנים • 17 בפבר׳ 2004
en1 • 17 בפבר׳ 2004
מצמרר ומענג.
אהבתי את החיבור למוזיקה.
creamy
לפני 20 שנים • 17 בפבר׳ 2004
creamy • 17 בפבר׳ 2004
רוברט. הסיפור נהדר.
כתוב ברכות ובאהבה.

בקשר למוסיקה,
אתה פשוט יודע מה לשמוע מתי.... icon_eek.gif
vicious​(שולט)
לפני 20 שנים • 18 בפבר׳ 2004
vicious​(שולט) • 18 בפבר׳ 2004
אין כמו הלבד להראות לך מה אתה מעדיף ומה אתה אוהב והכי חשוב למה אתה מתגעגע , החיבור למוזיקה מצויין ( כמו rammstien בסיפור הקודם שלך -למרות שאני דווקא אוהב את הטירוף שלהם) הזדהתי לחלוטין עם הלבד האירופאי שלך .