שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

כריש ארצישראלי

רוברט
לפני 20 שנים • 20 בפבר׳ 2004

כריש ארצישראלי

רוברט • 20 בפבר׳ 2004
"היינו שישה, כתוב על הקיר, נשארתי אחד, אם סופרים גם אותי, כל החברים שהיו לי, עוברים לי בראש עכשיו", שר לי ארצי ואני כולי מתכנס בעצמי ושואל למה בני האדם עוד לא המציאו ברך למבוגרים עם כף יד ענקית שתלטף אותם. או אולי איזה ערסל למבוגרים, או לול, או פשוט סתם כפפה גדולה כמו כפפת בייסבול רק מרודפת בנוחות שניתן להתכנס בתוכה ולהירדם.
אני לא יודע למה, אבל ארצי תמיד מצליח לזרות בי מלנכוליה מסוימת. אולי בגלל שהוא כל כך ארצישראלי כזה. ואולי בגלל שתמיד השירים שלו איך שהוא מסתנכרנים עם מלחמות וחברים טובים שעזבו ואינם.
הוא מתנגן לי עכשיו, מלטף אותי בכל הישראליות שיש בו. זה מדהים, אבל כשאתה בגולה, כל פיפס ישראלי נגמע בשקיקה ואתה רק מבקש בעוד. בארץ, כששלמה מושמע ברדיו, אתה מעביר תחנה מבלי לתת לו חשיבות, אבל כאן, כאן, אם הוא היה מושמע פתאום ברדיו של איזו מונית והנהג היה מעביר את התחנה, זה היה יכול להיגמר רע. רע מאוד.
הנה, עוד יממה לערך ואני שב לחיק המקום הכי בטוח בעולם. נכון, הוא בין המסוכנים שיש בעולם, אבל כרישים לא מפחדים מים פתוח, הם רק יודעים שהוא צופן סכנה ויודעים לחיות איתה. זה בדיוק מה שאנחנו, הישראלים, כרישים. עם שיודע בדיוק מה הוא רוצה ושלא יזיינו לו את השכל. לנו, מוות, זו היבשה. וואקום הורג אותנו. שלווה וטמטום נוסח שיחות סלון על שוקולד הם סכנה עבורנו למרות שלעיתים בעודנו שוחים באוקיינוס הפתוח, אנחנו מייחלים לאותה שלווה, אך ברגע שהיא ניתנת לנו אנחנו מבינים שזה לא בנו. אנו זקוקים לאוקיינוס...
שלמה מתנגן עכשיו, שלמה הכול כך חביב. שלמה שאם היה כאן עכשיו, הייתי מחבק בחיבוק מלא אהבה ומציע לו שוקו חם כי בחוץ קר כמו שקור מתואר בספרים.
"שישה", מתנגן עכשיו ואני נזכר בכמה חברים טובים שאמרו שלום לעולם הזה בהגנה על המולדת ועזבו אותנו, החברים, להתעסק בזיכרונות כשהם ממשיכים הלאה. אנשים שלא היו מוותרים לרגע על אדמתנו, אנשים שבאמת ובתמים האמינו, כי המולדת היא הבית.
עכשיו, כשאני כאן, אחרי שוטטות רבה בעולם, אני מרגיש בכל עצם בגופי שהם צדקו.
אני לא יודע, אולי אני היה זה שברח ראשון כי לא היה יכול להתעסק עם כאביו, יכול להיות גם כי היה בי הרבה כעס על הממשל שלנו, יכול להיות שרגעים מסוימים שחוויתי כנער במדים, עשו את שלהם והותירו צלקות שלא ניתן לשכוח. יכול להיות הרבה מאוד דברים... הרבה מאוד...
"ארץ חדשה", עלה ברשימת ההשמעה של המחשב ואני כולי מתמלא חיוך מהול בכאב. "שלמה אתה מלך!" אני זורק כאן לחלל הסלון ונזכר באחד מסוים שכשהדם שלו היה עלי ראיתי לו בעיניים את השלווה שאני אישית לעולם לא אגיע אליה. ומצד שני מי יודע...
ראבק, כמה זמן עבר וזה נראה כאילו זה היה אתמול...
"שב ילד שב, למה להתרפק, משהו חורק בזיכרון..." שר שלמה ואני חושב על המושג הזה, זיכרון.
זיכרונות הם כלי מצוין של הזמן לאחוז בנו ולכלות אותנו אט-אט כשאנחנו מתעסקים בהם ומפחדים שכל פעולה שנעשה תניב את אותה תוצאה שמלמדות אותנו צלקות העבר. ראבק, איך הזמן עובר מהר וראבק איך הוא עומד במקומו ומזדחל.
חום יולי אוגוסט עולה ברשימת ההשמעה ואני מעביר את השיר הזה כי הוא כבר יותר מידי לבנון ושאר קקי.
יש לנו, בשירה הישראלית, הרבה כאב. לפעמים נדמה לי שאין בשום שפה בעולם שירים שמדברים על כל כך הרבה כאב, כשם שיש בשפה העברית/ארצישראלית.
"את מה שאני זוכר, מזה אני רושם, מרחפים באלונקות שניים בלי שם", כולי צמרמורת כשאני כותב את זה. זה פשוט מטורף.
מטורף. מטורף מטורף מטורף. אין לי מילה אחרת. מטורף. זו תמונה שלא ניתן להבין.
"שניים בלי שם", ראבק, "שניים בלי שם".
אני מסתכל סביב, הדירה שאני חי בה נראית כמו דיר חזירים, לא, בעצם, דיר חזירים שמכבש עלה עליו. הבית הרוס לחלוטין ואני עוד מעט לוקח תיק, מזוודה, ועף מכאן. עוד מעט, עוד שלושים שעות לערך.
הנה אני שב הביתה למקום שלי.
וואלה, כמה זמן לא כתבתי את זה, המקום שלי.
עד עכשיו, לרגע שבו כתבתי את צירוף המילים האלה, לא חשתי שיש לי מקום. למעשה לא הרהרתי בכך. פשוט לא.
"נבראתי לך", עולה ומתנגן ואני מחייך וחושב כמה הוא מתאים לאתר הזה שאני כל כך נהנה לכתוב בו.
אם אעשה את האנלוגיה בין המילים לבין האתר, זה יכול לתת כמה תשובות כאלה ואחרות לשאלות שמידי פעם נשאלות כאן. הנה, שאלה היום אחת על אדונים סדיסטים וסאביות המחפשות רוך.
ואני חושב על העובדה שאין אדון ללא שפחה, אין דום ללא סאב וההפך. "נבראתי לך", שר שלמה וכטקסט כתוב זה יכול להיקרא הן כזכר האומר זאת לנקבה וההפך. זה ככה. זה פשוט ככה.
"כך יצאתי אל הדרך, כשהגעתי באתי, נעמדתי בדלת מה ידעתי לא ידעתי, התפשטתי וזזתי כמו מטורף בחדר, שנינו יחד כבר שבוע כמו גן עדן מסוכן לנו כל כך, כי אני נבראתי לך".
וואלה, מעניין מה שלמה היה חושב על זה...
שלמה, שלמה הישראלי.
יש לי דוד שאני אוהב וקוראים לו שלמה.
שלמה זה שם כל כך ישראלי.
ישראלי צברי אמיתי ושורשי.
שורש, כמה הוא חשוב.
הנה, אני עכשיו חוזר אליו, אל השורש שלי, וכמה שהתגעגעתי אליו...
אני עושה סיבוב בסלון מוזג לי משקה ומשקיף מחלון הסלון לרחוב הקר. מנורות הרחוב נדמות מקומת מגוריי כגחליליות קטנות תחת מעבה השלג והאור הבוקע מחלונות הראווה של החנויות, שוטף את הכביש ונראה כמעורות בהן הן שוכנות בחום קן ביתן.
"שיר פרידה", עולה ברקע, ואני מחייך. הנה, אני עוזב.
"זה שיר פרידות, תמיד אומרים בין השורות, שכמו חידות, פרידות גם הן אינן פתורות, אין בי מנוחה, אין בי מנוחה, רוחך שלי גם היא בוכה, כמו חופים שים עוזב, אני עובר עכשיו ממך, בין דמעות ובין כאב, אני הולך אני הולך", שרים "הארצים" אב ובנו, ואני כבר מת לנחות בארץ ולחבק את אבי שאם לא היה נוסע לניו-יורק עם אמי, היתה חווית הנחיתה בארץ רק עצומה יותר. הנה אני עוזב אותך גרמניה, לא הצלחת לשבור אותי, לא הצלחת יא כלבת רחוב, לא לקחת ממני את מי שאני עם כל מה שהצעת תמורת הישארותי.
"כמו חופים שים עוזב..." אני מהנהן לעצמי וחושב על היותי כריש לבן שבכדי לחיות, צריך אוקיינוס!
ישראל יקרה שלי, כמה התגעגעתי אליך.