נתקלתי בזה,ונכנסתי הנה על מנת לשתף.

נתקלתי בזה,ונכנסתי הנה על מנת לשתף.

ייייי{[לא כאן יו} • 13 ביולי 2014

מי שמעוניין לתרום לחיילי צ"הל ,יש דף בפייסבוק בשם דור הקסאמים.

השמש בהתגלמותה • 13 ביולי 2014

אני מקווה שלא יסקלו אותי באבנים על השאלה, אבל אני באמת לא ממש מבינה את זה אף פעם.
למה צריך לתרום לחיילים? הצבא לא מממן אותם?

BelGoat​(שולט) • 14 ביולי 2014

התשובה כמו לכל דבר בארץ - כן ולא.
הצבא לא פועל נכון כלכלית ומעולם לא הצליח לעשות את זה כך שאמנם הוא כן נותן לחיילים מה שהם צריכים - אבל אם חייל היה מסתמך רק על מה שהצבא היה נותן לו אז ברוב המקומות האדם היה היה נחשב עני.
בסך הכל הצבא מספק: 3 ארוחות ביום, טיפול רפואי, ומספיק כסף לתמרוקים בסייסיים (כגון סכיני גילוח וקצף, סבון וכו') - אה כן ומדים (+שירותי כביסה אני זוכר שהיה אבל זה היה לעיתים נזק גדול).
וזהו.
לכן כל דבר מעבר לזה אנשים תורמים לחיילים.
- רק שתבינו - אני לא אומר שום דבר נגד או בעד - רק מה שאני מכיר.

the rain song • 14 ביולי 2014

הצבא מממן אותם בערך כמו שביטוח לאומי מממן גימלאים.
מממן קצת.. לא מספיק.

לתרום לצבא זה משהו שתמיד מקומם גם אותי. ואני זוכרת את הסיפורים מהמלחמה בצפון שמילואימיקים סיפרו שהיו רעבים במשך ימים והיה להם נורא קר.

אז צו 8, אנשים עזבו הכל, הלוואי אמן שיחזרו מהר ובשלום ובינתיים - לא נעזור?
בטח נעזור.

השמש בהתגלמותה • 14 ביולי 2014

אני ממש לא אומרת לא לעזור, חשוב שזה יהיה ברור.
ואני כן חושבת שזה מאוד יפה, נחמד ומאחד לשלוח חבילות של במבה, מקופלת, גרביים וברכה לאלה ששומרים עלינו בלילה.
לצורך העניין אני גם חושבת שזה יפה וחשוב לתרום לילדים חולי סרטן ולניצולי שואה ולכל אחד שזקוק.

אבל זה מקומם אותי מהצד השני. מקומם אותי שתקציב הבטחון הוא התקציב הכי גדול בממשלה, הוא גדול על חשבון דברים אחרים שאזרחים לא מקבלים, הוא גדול בזכות המיסים שהאזרחים משלמים, ועדיין אותם אזרחים צריכים לתרום לחיילים, במקום שהצבא יספק להם מתוך תקציב הבטחון את כל מה שהם זקוקים לו. זה הרי לא עניין של מחסור בכסף, יש כאן עניין של ארגון לקוי. אני לא מבינה, הצבא צריך איזו מזכירה בכירה שתארגן שם את הדברים? למה מצד אחד זורקים הררי מזון(טוב ובתוקף) ומהצד השני יש חיילים רעבים?
יש כאן פרה קדושה- חיילים וצה"ל, אבל אני מסרבת לעבוד אותה.
אותי זה מקומם שבתור אזרחית תחילה מבקשים ממני להבין שיש מצב בטחוני קשה מאוד במדינה(לרוב הוא הופך להיות קשה ומורכב יותר סמוך לדיוני תקציב), אז באמת שאין ברירה אלא להפנות את התקציבים לצבא ולבטחון. ונכון שזה מגיע על חשבון מליון דברים אחרים שאני לא זוכה לראות את המיסים שלי מממנים, אבל חייבים להבין שאחנו לא שבדיה.
אז אני מבינה שאנחנו לא שבדיה ולא שוויץ ומקבלת את זה שלא מפתחים כאן חינוך, השכלה גבוהה או סתם כל מיני הטבות אחרות שאזרחים בשבדיה מקבלים. כאן בישראל אנחנו נאלצים לממן בטחון. אז אני עובדת קשה, מממנת את הבטחון הזה מהמיסים שאני משלמת, במקביל אני סטודנטית(והתואר שלי רחוק מלהיות בחינם כמו באותן מדינות אירופאיות שלהן אין תקציב בטחון). אני מתקשה(מאוד), לי אף אחד לא עוזר ולא תורם, אבל אני מבינה. באמת שאני מבינה שיש איום איראני, ויש חמאס ויש חיזבאללה. הכל אני מבינה(אולי חוץ מאת העובדה שבמקביל משכורות השרים בממשלה עולות, אבל נעזוב את זה).

ואז מגיע הרגע שבו צריך להשתמש באותו תקציב בטחון שבתור אזרחית במדינה אני מממנת בהמון עבודה קשה ובכך שנמנעות ממני כל מיני זכויות שיש לאזרחים שבדיים.
ואז אני עוברת ליד הסנטר בת"א, או גולשת בפייסבוק, ואפילו בכלוב, ומבקשים ממני לתרום לחיילים.
ואז אני בדילמה. כי מצד אחד כבר תרמתי, ומהצד השני הם לא קיבלו את זה.
ואני באמת תמיד מתלבטת מהו הדבר הנכון- גם בסיטואציות האלה של החיילים, אבל גם כשדופקים לי בדלת ומבקשים ממני לתרום לילדים חולי סרטן(איפה המדינה/משרד הבריאות?).
אני רוצה לעזור, אני רוצה לעשות את הדבר הנכון, אבל אני מרגישה כבר שחנוק לי וקשה לי.

זה לא הזמן ולא המקום, אבל הייתי רוצה שיעזרו גם לי.
ואז אני כותבת את זה ונזכרת בעובדה שחצי משכר הלימוד שלי השנה מומן ע"י מלגה. אבל המלגה הזאת גם היא תרומה של אנשים טובים שחשוב להם שבכל זאת תהיה השכלה בישראל. לממשלה לא אכפת ממני.

וכל הסיטואציה הקשה והסבוכה הזאת, שהיא באמת בעייתית, גורמת לי להרגיש מחנק מאוד גדול.
האמת היא שהמדינה הזאת, עם כך שהיא הבית שלי, עושה לי קלסטרופוביה.
אני לא מבינה איך אנשים פשוט תורמים ותורמים מה שמבקשים מהם, ומבינים ומבינים, ולא נמאס להם. לא נמאס לכם?
תחשבו על זה שאפילו התקציב הכי גדול במדינה לא מצליח להשיג מתוך עצמו את כל מה שהוא צריך. מילארדים לא קונים לחיילים גרביים ומקופלת.
נמאס לי להבין, בא לי לחיות.

אני רוצה לומר לכם שיש לי פוטנציאל להיות אזרחית טובה ותורמת, אבל כשאני מסתכלת סביבי מה שבא לי לעשות זה להגר לשבדיה.

(אני מניחה שהאבנים יגיעו כעת)

השמש בהתגלמותה • 14 ביולי 2014

אני ממש לא אומרת לא לעזור, חשוב שזה יהיה ברור.
ואני כן חושבת שזה מאוד יפה, נחמד ומאחד לשלוח חבילות של במבה, מקופלת, גרביים וברכה לאלה ששומרים עלינו בלילה.
לצורך העניין אני גם חושבת שזה יפה וחשוב לתרום לילדים חולי סרטן ולניצולי שואה ולכל אחד שזקוק.

אבל זה מקומם אותי מהצד השני. מקומם אותי שתקציב הבטחון הוא התקציב הכי גדול בממשלה, הוא גדול על חשבון דברים אחרים שאזרחים לא מקבלים, הוא גדול בזכות המיסים שהאזרחים משלמים, ועדיין אותם אזרחים צריכים לתרום לחיילים, במקום שהצבא יספק להם מתוך תקציב הבטחון את כל מה שהם זקוקים לו. זה הרי לא עניין של מחסור בכסף, יש כאן עניין של ארגון לקוי. אני לא מבינה, הצבא צריך איזו מזכירה בכירה שתארגן שם את הדברים? למה מצד אחד זורקים הררי מזון(טוב ובתוקף) ומהצד השני יש חיילים רעבים?
יש כאן פרה קדושה- חיילים וצה"ל, אבל אני מסרבת לעבוד אותה.
אותי זה מקומם שבתור אזרחית תחילה מבקשים ממני להבין שיש מצב בטחוני קשה מאוד במדינה(לרוב הוא הופך להיות קשה ומורכב יותר סמוך לדיוני תקציב), אז באמת שאין ברירה אלא להפנות את התקציבים לצבא ולבטחון. ונכון שזה מגיע על חשבון מליון דברים אחרים שאני לא זוכה לראות את המיסים שלי מממנים, אבל חייבים להבין שאחנו לא שבדיה.
אז אני מבינה שאנחנו לא שבדיה ולא שוויץ ומקבלת את זה שלא מפתחים כאן חינוך, השכלה גבוהה או סתם כל מיני הטבות אחרות שאזרחים בשבדיה מקבלים. כאן בישראל אנחנו נאלצים לממן בטחון. אז אני עובדת קשה, מממנת את הבטחון הזה מהמיסים שאני משלמת, במקביל אני סטודנטית(והתואר שלי רחוק מלהיות בחינם כמו באותן מדינות אירופאיות שלהן אין תקציב בטחון). אני מתקשה(מאוד), לי אף אחד לא עוזר ולא תורם, אבל אני מבינה. באמת שאני מבינה שיש איום איראני, ויש חמאס ויש חיזבאללה. הכל אני מבינה(אולי חוץ מאת העובדה שבמקביל משכורות השרים בממשלה עולות, אבל נעזוב את זה).

ואז מגיע הרגע שבו צריך להשתמש באותו תקציב בטחון שבתור אזרחית במדינה אני מממנת בהמון עבודה קשה ובכך שנמנעות ממני כל מיני זכויות שיש לאזרחים שבדיים.
ואז אני עוברת ליד הסנטר בת"א, או גולשת בפייסבוק, ואפילו בכלוב, ומבקשים ממני לתרום לחיילים.
ואז אני בדילמה. כי מצד אחד כבר תרמתי, ומהצד השני הם לא קיבלו את זה.
ואני באמת תמיד מתלבטת מהו הדבר הנכון- גם בסיטואציות האלה של החיילים, אבל גם כשדופקים לי בדלת ומבקשים ממני לתרום לילדים חולי סרטן(איפה המדינה/משרד הבריאות?).
אני רוצה לעזור, אני רוצה לעשות את הדבר הנכון, אבל אני מרגישה כבר שחנוק לי וקשה לי.

זה לא הזמן ולא המקום, אבל הייתי רוצה שיעזרו גם לי.
ואז אני כותבת את זה ונזכרת בעובדה שחצי משכר הלימוד שלי השנה מומן ע"י מלגה. אבל המלגה הזאת גם היא תרומה של אנשים טובים שחשוב להם שבכל זאת תהיה השכלה בישראל. לממשלה לא אכפת ממני.

וכל הסיטואציה הקשה והסבוכה הזאת, שהיא באמת בעייתית, גורמת לי להרגיש מחנק מאוד גדול.
האמת היא שהמדינה הזאת, עם כך שהיא הבית שלי, עושה לי קלסטרופוביה.
אני לא מבינה איך אנשים פשוט תורמים ותורמים מה שמבקשים מהם, ומבינים ומבינים, ולא נמאס להם. לא נמאס לכם?
תחשבו על זה שאפילו התקציב הכי גדול במדינה לא מצליח להשיג מתוך עצמו את כל מה שהוא צריך. מילארדים לא קונים לחיילים גרביים ומקופלת.
נמאס לי להבין, בא לי לחיות.

אני רוצה לומר לכם שיש לי פוטנציאל להיות אזרחית טובה ותורמת, אבל כשאני מסתכלת סביבי מה שבא לי לעשות זה להגר לשבדיה.

(אני מניחה שהאבנים יגיעו כעת)

the rain song • 14 ביולי 2014

את צודקת ואל תתרמי כסף. הכסף תמיד מגיע למי שלא מגיע לו.
את רוצה לתרום? רק מצרכים.
ככה אני עושה


ובשבדיה קר וחושך. בעעע

השמש בהתגלמותה • 14 ביולי 2014

אבל למה יש בכלל צורך לתרום, נגיד לחיילים? למה במקרה הזה הצבא לא קונה להם את אותם מצרכים? אנחנו לא מממנים את זה כבר מהמיסים?
את יודעת מה זה מזכיר לי? זה מזכיר לי את המקרים שבהם מזמינים משלוח של אוכל, למשל סושי, ומשלמים דמי משלוח, 8-10 ש"ח. ואז מגיע השליח, מושיט למזמין את השקית עם הסושי, ומצפה למשהו. לפעמים אף אומר. אז נשים בצד את העובדה שטיפ אינו חובה(למרות שהייתי מלצרית). לא שילמתי כבר שירות? אבל הוא טוען שזה לא מגיע אליו.
יש לי אמפתיה לשליח, בחיי. אבל בסה"כ רציתי סושי, למה אני צריכה לשלם פעמיים על האספקה שלו עד הבית? זה כזה, בדיוק אותו הדבר.

ואני אגב אוהבת קר וחושך. ועדיין, הייתי רוצה שדברים כאן יהיו קצת יותר הגיוניים ומתוקנים, גם באותו תרחיש שבו אני עוברת לגור במדינה עשירה, מתוקנת, חשוכה, קרה ונטולת טילים.

the rain song • 14 ביולי 2014

היית בצבא? את זוכרת את האוכל? שרתת ביחידת שדה במקרה? כי אני כן. לא הייתי רעבה והיה לי איפה לישון והחבילות מהבית היו פינוק וכיף לא רגיל.

לקחו אנשים מהבית וזרקו אותם לשטח. קצת פינוקים, זה הכל.
ואת לא חייבת ולא צריכה.
לא בא לך, אל תתרמי. אף אחד לא יגיד שאת בוגדת ועוכרת ישראל (אלא אם במקרה את שמאלנית ואז הלך עלייך... )

הכל נכון, כל מה שאת אומרת - תכלס בשטח - יש חיילים שהוקפצו באמצע החיים שלהם. והצבא והמדינה וכל מה שתרצי - לא מפנק אותם. זה הכל.

השמש בהתגלמותה • 14 ביולי 2014

טוב, אם זה ברמת הפינוק אז סבבה. אני שוב מזכירה שלרגע לא אמרתי לא לתרום. למרות שפינוק אינו שווה תרומה. המילה תרומה בי אישית מעוררת אנטיגוניזם. כשעברתי אתמול ליד הסנטר וביקשו ממני לתרום, יש מצב שהייתי תורמת אם זה היה מנוסח אחרת- כפינוק או משהו כזה. אני בעד לשלוח חבילות עם ממתקים וכאלה, אבל אני זוכרת שלמשל בבי"ס היינו מביאים אל תוך החבילות האלה גם קופסאות שימורים וכו', ואת זה אני באמת מאמינה שהצבא צריך לספק. בקטע של תשומת לב אזרחית והכרת תודה אני לגמרי בעד משלוחי מתוקים וברכות.
ואני מחפשת כאן גם מה נכון, לא רק מה אני חייבת או לא. ברור שאני לא חייבת. אבל אולי זה לא בסדר ולא הוגן לא לתרום?
העניין הוא שאת הזכרת חיילים רעבים. וזה מקומם. שוב, אם הם לא רעבים והצבא אכן מספק להם כל מה שהם צריכים, זה נחמד שהאזרחים יחזקו בתשומת לב. ממתקים הם תשומת לב ופינוק, ואז זה הופך להיות באמת רשות ולא חובה. אוכל אני חושבת שהצבא צריך לספק באופן מלא, גם בזמנים קשים(כאילו שצווי 8 הם עניין כל כך נדיר).