Syat I Afterwind
|
לפני 8 שנים •
4 באפר׳ 2016
אדמה
אני פוסע בתוך הצללים. כריות רגלי הרכות נמעכות אל תוך הסדקים תחתי. חשכת הלילה המתנדפת טובה לי, על אף הקור המקהה את העור, ואת האף.
אורות העיר נמוגים לשעת שחר, יחדיו, על טיילת החוף אליו ניחוחך הביאני. אני הולך בדרכך על השביל, בצלך, ורואה את דמותך שם במלוא עדנתה. בצומת של אש, ברהב הבוקר, אין איש או עונה מלבדנו כאדם וחווה בשלהי גן העדן, ועם רגע הדעת כך זמן לעזבו. ומגיח אני, מתוך אור חמה, ברכות אל גבך העזוב. אני נוגס אל תוך צווארך הרך, לופת את גופך בקדמיותי ונועץ אותנו אל הקרקע באחוריותי. בשיני אני פוער את עורך הרך ודמך נוזל – עלינו, עלי – אל תוך פי ולמרגלותינו. קול לא בוקע ממך כי וושטך נעול. גם ידך המאגרפת, השורטת, והנאבקת בכל מוצא כוחה כושלת, כי החמצן בגופך מתמעט, וידך השניה אינה נעה. דממה בה, ואט, אט, דמך נוטף ממנה. עליה, מתוכה, מגרונך הצר. מכתפך, מרחק לסתי ממנה. עצם הבריח נשבר. נשיכתי מעמיקה עוד יותר. בצרחה חנוקה בא השקט לרוחך. עיניים כה רכות פקוחות, בזווית מהשמש הזורחת על המים. דמעות, כך מטבע האדם, זולגות משם ואל האדמה. טיפין טיפין, טובעות שביל המתנדף אל הבוקר, כמו תחינה אילמת להימצא. זו, עם נשמתך המאבדת כל צלם של כאב, הופכת, לאיטה, לרוגע. בסמטה אליה האור עוד לא הגיע, אני קובר את אפי אל תוך גופך הרפוי, ואוכל. מבטנך ומעלה, כל נים ונים, כל חלקת בשר, כל איבר – אני אוכל אותם, ומברך על חייך, ומודה לך בכך שבחיים אחרים גופי – חיי – היו שלך. אך בוודאי שלא באלו. |
|
|
|
Syat I Afterwind
|
לפני 8 שנים •
4 באפר׳ 2016
בכתיבתי המקורית ישנו חלק אחרון (שני איורים מרחבי הרשת, ומשפט נוסף), אותו בחרתי להשאיר מחוץ לכתיבתי בפורום.
לשם השלמות, ולמיטיבי הלכת: https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=495319&blog_id=44001 |
|
|
Gia X
|
לפני 8 שנים •
5 באפר׳ 2016
אני אהבתי את זה אז.
אני אוהבת את זה היום. עוד. תכתוב עוד! 
|
|
|