סיפור אישי ואמיתי (Sm-SS)

בעקבות הפוסט "נאצים "
אני בוחר באופן ,חריג.
לשתף כאן סיפור אמיתי שלי ,שהתעורר בי ,בהקשר
לפנטזיה ולדיון בנושא .


הסיפור שלי מתחיל ,בזה שנולדתי כבן בכור באוקטובר 1970.להורים מקסימים שעלו ממרוקו .
וגדלתי באיזור יוקרתי של העיר.
כשמסביבנו אנשים מהמעמד הגבוה של העיר הזו .

נשלחתי לבית ספר ההכי טוב בעיר הזה .
וכך אני מטפס מכיתה לכיתה עד גיל 13 וקצת .

איך שנכנסתי לבית הספר ,התחלתי לחוות שם חוויות
נוראיות .מחזות זוועה ,ומשמעת קשה .

הבית ספר היה מגודר,היה שומר בכניסה ,היה מורה ,היה מנהל,והיה סגן מנהל,והיו הרבה ילדים מלשנים ומרושעים.

כיתה א ,ילד קטן מול מורה חמור סבר שמעולם לא מחייך
כנ"ל, כול הצוות של המורים ,אף פעם לא מחייכים .
ויש להם מקל .

אוי לו למי שעובר מהמורה ,לסגן מנהל,ואם הגיע למנהל.
אז בכלל ,זה תרחיש מחריד .ע"פ, עדויות .

אף פעם לא הצלחתי להבין , מה אני כילד שלא מלאו לו 10 שנים עושה בבית ספר .
שבו לכול הצוות חקוק מס', על היד .

לא הבנתי למה מכים באכזריות ילדים על איחור של שתי דקות .ולמה זה כה מרגש ומשמח את הילדים האחרים .
ובכללם לסירוגין גם אני מתרגש ונחרד במקביל
מהמחזות הללו .

לא הצלחתי להבין איך אחד המורים דנציגר שולח את אחד התלמידים לקושש ענפי אקליפטוס .
ואז לזמן לכיתה את בנו הבכור ולהצליף בו ללא מילים
את המנה היומית באכזריות רבה .
ולבזות אותו מול התלמידים שקטנים מהבן שלו כי הוא היה שתי שכבות מעלינו .
היה מעניש אותו ללא מילים ,כנראה על דברים שקרו בבית .והאמא היתה מלשינה לאבא שיעניש את הבן
והוא בחר לעשות זאת בכיתה .

לא הבנתי מדוע המורה בכיתה ו נגעל ובורח מהכיתה
כשהילדים בהפסקת 10 הוציאו סנדוויצ'ים ואכלו

לא הבנתי מדוע המפקח קליין היה רותח מעצבים וצורח
כמו מטורף .כשילד שקרו לו שימחי בארוחת הצהריים לא היה מסוגל לשתות את המרק כי היה בו בצל .
והיה בוכה .והמפקח שפך את המרק בזעם מעבר לחדר האוכל .כשהוא אדום צורח ואחוז אמוק.וטורק בטירוף את דלת החדר האוכל כשפניו אדומות ....

כשהיה מגיע הצלצול שצריך לחזור לכיתה ,היה מרוץ מטורף להספיק תוך 2 דקות להגיע לכיתה .
ואז היה יוצא פיפי מרוב פחד ,כי מי שיאחר בחצי דקה
המורה יעמיד אותו בצד עם כול אילו שאיחרו .
והם כולם בזה אחר זה יענשו .עוד לפני שהשיעור יתחיל .

שיעורים רבים היו עוברים בענישה ומעט בלימוד .

בכיתה ז ו ח
אני הולך עם המשפחה
ליד ושם
לוחמי הגיטאות
ומוזיאון רמת אביב


ומקבל תמונה ברורה על הזוועות שהעם שלנו חווה
מידי הנאצים ועוזריהם ימש"ו.

אני מרגיש שונה מאימי .
היא מזועזעת וסקרנית ...

ואני מרגיש שזה ארועים שבתת מודע אני מזהה אותם היטב ואף מקרוב קרוב ...

עדיין לא חש אמפטיה וסליחה עם המורים שלי .


אני קופץ לגיל 44 לשנת 2013.

אני עמוק עמוק עמוק בתוך הבדס"מ,
יש לי גם דירה על ציוד ואיבזור שלמאסטר בברלין אין כזו דירה .
אני גר בה
וחי בדס"מ 365 ימים בשנה .
עם אין סוף אנשים שמגיעים אלי .גברים ונשים .
עשרות נשים .ומאות גברים .

אני איש עם הומור .אבל מאופק מאוד .
לא יוצא למועדונים .ולא למסעדות כמעט .
וזה מוזר .כי אני נורמלי לחלוטין .ספורטאי וכו'
אבל יש בי מוזרות מסויימת .

אני נוסע ל OWKלקנדה לצרפת לאנגליה
וחווה בדסמ' וחוקר ולומד וזה כל הזמן
מתערבב לי עם התעסקות אובססיבית במלחמת העולם השניה .

בדמויות .ברקע .בלבוש.בנושאים .
חיפשתי וחקרתי אותם אחד לאחד ואחת לאחת את אותם אנשים .
ובוער בי נקמה .בוער בי צדק .נקמה .טירוף אוחז בי
אני פצוע שוטט דם מבפנים .

אני רוצה כיחיד ,דין ודברים עימם.

חורף שלם אני לא יוצא מהמיטה ומתעסק בסרטי שואה .

אחת מהידידות שלי באותה שנה שבה אני במיטה .
עומדת מהצד ומביטה בי במין מסכנות והלם

ומטיחה בי , די עם זה כבר !!!
די !!! זה היה בעבר .זה היה ונגמר !!

די כבר.

אני עם עצמי לפתע מרגיש שהיא צודקת .
ומעביר סרט .מתאושש מעט .ועובר לשיגרה
כי היא אמרה את שאמרה מהלב .
והיה הגיון בדבריה .

היה בעבר ,שחררר.
תהיה איתנו ,תנחת .


מגיע יום השואה שנת 2014

אני מגיף את התריסים .ורוצה להיות לבד
ומתחיל ערב יום השואה לעבור על הסרטים בזה אחר זה .כרגיל .
..

ואז אני רואה סרט ששמו פיצה באושוויץ .
האינסטינקט הראשון שלי אומר .
את הסרט הזה אני לא רוצה לראות
מה קשר פיצה לאושוויץ

זה לא עצוב .זה לא רציני .זה חובבני .

ואז אחרי שאני רואה סרטים שאחד מהם זה הדירה
שאני רואה אותו פעמיים .
אני שם את פיצה באושוויץ ...

וקורה נס .
אני פתאום בוכה ,ובוכה ,ובוכה,וגם צוחק ,וגם שמח
אבל בעיקר בוכה ומוזר גם שמח .

נגמר הסרט .ואני שם אותו שוב ושוב כ 5 פעמים .
מה ההגיון ?
רואים סרט פעם אחת,ויאללה נקסט .

לא יודע להסביר כול פעם שאני רואה אותו אני מזדהה
ביותר עם האבא .שהיה שם .

חש הזדהות עמוקה עם התיסכול הנורא שלו.
שהילדים שלו לא ממש ממש ממש יכולים לחוות עימו את העומקים שבתוכו .

הוא יכול רק לספר .ולתאר .אבל לא משוכנע שהם חווים איתו את החוויה .

למחרת ,יום השואה אני שם את הסרט פעם נוספת .
ואז, אני מתעמק בשלושה משפטים שנאמרו בסרט .


1. נאמר שם עי' הניצול שואה .
מסכנה אשתי ,כשהכירה גבר ישראלי בטבריה
לא היה לה שמץ של מושג עם מי היא מתחתנת .

2.השיער של אילו שיצאו לקבור בבוקר ביערות את חבריהם שנרצחו בלילה .הלבין באחת כאשר חזרו מהיער .
בבוקר יצאו עם שיער שחור ,ובלילה חזרו עם שיער צהבהב.

3.הבן של הניצול שואה אומר .
העניים של אבא שלי שראו את כול הזוועות .
הם אותם עניים שהביטו בי כול הילדות .


תיכף אמשיך את סוף הסיפור

ואני בוכה אחרי עשרות שנים שלא מצליח לבכות .

אני חוצה יבשות ,חווה מאות סשנים כדי לשחרר משהי מעלי ,ושום דבר לא מפשיר אותי .
שום דבר לא מוריד מעלי מועקה פנימית לא ברורה .

אני הולך למדינות שונות ,חווה את התרבות שלהם
מבין אותה מהר ,וממ
צה את זה .

ואז חוזר לפינה שלי לבדס'מ שלי .
לאנשים שלי ועושה שוב ושוב בדסמ",
וברגעים של עצבות מגיף תריסים .נכנס למיטה וחוזר
לסרטי השואה .ומלחמת העולם השניה .
ואז עולה שלב מתחיל ללמוד את הדמויות
וחוזר חלילה ...


חוזר ליום השואה בו אני בוכה בכי בריא, ואני מפשיר .
ואני שמח .


חזרתי לאחת מתעלומות הילדות שלי .
כיתה ו', יום ראשון של הלימודים .
שורה ראשונה מימין .
מולי המורה הוותיק ביותר ניצול אושוויץ שכול משפחתו נספתה בשואה
שם המורה : אברהם חסידא.

קווי רקע .
אמרו לי החברים .
תשמע זה המורה הכי סדיסט ,והכי מפחיד ,זו הולכת להיות שנה קשה .
המורה הזה מלמד כאן מעל כשני עשורים ,והוא בלי מילים , מעניש ללא רחם .
תהיה זהיר .

איתגר אותי ,לראות את זה במציאות .
אני יושב ביום הראשון עם עליצות של ילד .
הוא מגניב לעברי מבט ,תופס אותי על חם בעליצות תמימה .
ומעביר מבטו הימני .וממשיך להעביר שיעור .

הופה , זו " הכרזת מלחמה", אדוני הנכבד.
עכשיו ,נפתחה חזית .אדון חסידה ,אני אלמד אותך לקח .

כול זה עובר לי בראש.
קדם לזה סיפורי האימה אודותיו.וזה שהוא לא חייך אלי ,מן סוג של התעלמות .

מאותו יום ,הוא מבחינתי אוויר.אני מרוכז לא לעשות מולו טעות .שתוביל לענישה כנגדי .כי לא יודע איך אתמודד עם החרפה ויצר הנקמה אם יעיז להעניש אותי .

הוא מבחינתי עשה את טעות חייו .
אני ילד קטן בתחילת החיים שלו .אני אורח אצלך בכיתה .
אתה המבוגר .אתה המארח .
מחובתך , להתנהג בהגינות ובנעימות כלפיי .
שכן ,אני ילד יפה שמתנהג למופת ואהוד על כול המורים והחברים .וגם אני בן בכור.

עובר כחצי שנה ואני מתעלם הימנו לחלוטין .
וגם הוא מימני ..

אחרי חצי שנה הוא נעלם .
נמסר לנו שהוא מאושפז בבית חולים .ואולי לא יחזור .
זאת כי הוא היה מעשן נובלס באופן מאוד קיצוני .

חשוב לי לציין שבאותה שנה שהייתי בכיתה .הוא לא העניש אף אחד מהתלמידים .
מוזר ....

לקראת סוף השנה .
חסידה חוזר .
חסידה איש אחר .
רגוע .רגוע מאוד מאוד .וגם לא מעשן ביכלל .

אני יושב מולו ומביט באיש
האיש הזה .עם עניים מפויחות ..
עניים ללא ברק .ללא הבעה .עניים שחורות שרופות .

לאיש הזה מקועקע מספר על הזרוע .
ולאיש הזה שיער לבן צהבהב שרוף ...

משהו פנימי בתוכי , הזדהה עימו מאוד .
הבנתי שהוא עבר משהו .
לא הבנתי מה .

חשתי את הבדידות שלו מול כיתה של ילדים שזה לא מעניין אותם הסיפור שלו .

אני ישבתי שם שנה שלמה בשקט מקפיא ,ובהתעלמות מופגנת הימנו .

ובלב שלי נכונות לעזור .אך מבלי ידיעה איך .ועל מה .ולמי .

3 המשפטים מהסרט "פיצה באושוויץ ",.

הבהירו לי את העניים השרופות והמפויחות של המורה כשהבטתי בהם ומאז לא הבטתי אל תוכם יותר .
לא העזתי ,כי לא ידעתי ולא הבנתי .

השיער הצהוב של המורה ,הובן לי מה פישרו
השיער מספר סיפור חיים . של מחזות ששינו את גוון הישיר

ובעיקר הבנתי את הבדידות שלו מול מחזורי כיתה שלמים
שלא מבינים ויודעים מה הוא חווה בגילם ..
בני הדור השני .

אני בן למשפחה מרוקאית .
אני שונה ברקע שלי ..

מה הוא מרגיש כאשר הם אוכלים סנדוויצ'ים מוגזמים
בפה פתוח מולו ..
כשהוא אכל קליפת תפוא',בכדי לשרוד..
ולמה קליין היה משתגע כששימחי לא שתה את המרק עם הבצל
ולמה עוד לפני שהיו מוציאים הסנדוויצ'ים הוא היה נמלט
מהמחזה האימה הזה ,עבורו.
כי הילדים המפונקים הללו ...מה הם יודעים ...

באותו יום השואה .קיבלתי את כרטיס היציאה
שלי מנושא השואה ,הנאצים,הנאציות, הסשנים,הבדס"מ בהסגר,ואת אי האישור לבכות ,להבין ,ולסלוח.

היום ,שנתיים אחרי,אני הרבה הרבה יותר אוהב ,מתגעגע,סולח,ומעריץ את כול אותם מורים עם המספר על היד .