שנים אבודות / סיפור

שנים אבודות / סיפור

אדון טיפות הגשם​(שולט) • 6 באפר׳ 2004

פרק א - מפגש ראשון

לקחתי אותה טרמפ. קמתי מאוחר באותו יום. ערפילים כיסו אותו מרגע בריאתו.
את הבגדים שמתי על עצמי במהירות. גילוח מהיר, צחצוח, בדיקה כללית מול המראה ועפתי אל האוטו.
המכוניות שלפני עיצבנו אותי. כל אחד נוסע כאילו הוא מלך הכביש והדקות שלי רצות כמו מטורפות.
היה לי ברור שאני מאחר וכבר חשבתי על סיפור הכיסוי שאעיף ברגע שאכנס למשרד.
הבת שלי קמה מאוחר והייתי צריך להקפיץ אותה לבית הספר כי האוטובוס ברח לה.
תאונה בדרך שעיכבה את כל התנועה והמשטרה שלא יודעת מה היא עושה חסמה את כל הנתיבים
חוץ מנתיב אחד שבו הזדחל לו תור שהתחיל אתמול ונגמר בעוד שבוע, הראש שלי באמת לא היה
על הכביש. ואז ראיתי אותה .

היא עמדה בצד הכביש ונופפה בידה. חיפשה מישהו שיקח אותה כמה קילומטרים קדימה. לא הרבה.
רק עד קצה הדרך. חברה שלה מחכה לה והן יוצאות יחד לקפה של הבוקר. המכונית במוסך, באמת לא משהו שצריך לעשות ממנו סיפור. שם היא עמדה .
עם כל הלחץ והאיחור והזמן שברח לי עצרתי. שכחתי מהכל ושאלתי אותה את השאלה הכי
בנאלית שיכולה להיות בעולם : לאן את צריכה ?
היא לא השיבה לי. הרי הדרך נמשכת והיא הרי צריכה רק עד הקצה שלה. הביטה בי, מבט בוחן,
אתה בסדר היא בודאי אישרה לעצמה בפנים. משהו רע לא יכול לקרות לי איתך בחמש
הדקות הקרובות, והתיישבה על הכסא שלצידי.
לאן שאתה נוסע , אני בדרך שלך, אמרה לי. ואני לא הבנתי. אבל שתקתי .

הכנסתי להילוך, והדרך היתה עכשו של שנינו. הבטתי בה מדי פעם, משהו כמו מבט אחד
כל שלושים שניות, גם העיניים שלה פזלו מעט אלי . אבל היינו רחוקים .
אחרי מספר דקות היא ביקשה ממני. עצור לי כאן, בפינה. זהו כאן אני צריכה. וגם אז לא הבנתי.
היא אמרה לי מה שאמרה, לא שאלתי אפילו לשמה, תודה קטנה אדוני, והיא נעלמה.

הטרדות של היום השכיחו לי אותה מהמחשבה אבל בערב, עם החזרה הביתה נזכרתי בה שוב.
בדרך שלי שהיתה גם שלה. באותן דקות. עצרתי את העולם שוב בשביל מה שהיה. אולי מה שיהיה .
את כל המחשבות, את כל הריצות המטורפות שמובילות לשומקום, את כל הנסיעות, הפגישות, האיחורים, הישיבות, הדיונים, עצרתי את הכל לרגע אחד קטן ועצמתי את העיניים.
התענגתי שוב על אותן דקות, על הקסם שהיה איתי בבוקר.

טיפות של גשם שהחלו לרדת, ערפל לבן שכיסה פתאום את האוויר כמו שמיכה עבה עטפו אותי, השגרה חזרה אלי. כמו הלילה שתמיד בא. וחיכיתי שוב לבוקר. לבוקר הבא .

היא לא היתה שם. השתדלתי אפילו לאחר שוב. בכוונה להגיע לאותה פינה שלה באותן דקות ממש,
כי אולי היא תקבע שוב עם החברה ואולי המכונית שלה עדיין לא יצאה מן המוסך, ואולי גם היא
חושבת את המחשבות שלי וגם היא חשבה בלילה משהו, והמוח המוטרף שלי כבר לא ידע מה.
אחרי מספר ימים שכחתי. אותה, את הקסם, את הבוקר, את היום שהיה. את הדקות ואת הזמן.
הכל ברח והכל חזר. החדש והישן, אור היום עם כחול הלילה, והסכין שלפעמים חותכת עם השגרה
שלעולם, אבל לעולם לא נעלמת חזרה אלי. לחתוך לה שוב פרוסה בלב שקצת דימם.

אדון טיפות הגשם​(שולט) • 6 באפר׳ 2004

פרק ב : צלצול הפעמון


ביום ששי אני בדרך כלל לא עושה דבר. שינה מאוחרת, עיתון, קצת סידורים,
לפעמים קפה עם ידידה, אבל כלום בדרך כלל.
קפצתי לסופר לקנות לעצמי כמה פינוקים לשבת. סתם בא לי פתאום.
זה לא קורה לעיתים תכופות אבל באותו בוקר היתה לי תחושה שאני זקוק לו. לפינוק הקטן.
היא גם היתה שם.
בפינה ליד הירקות, ליד הבקבוקים, ליד כל האנשים שמסתובבים ומחטטים. היא עמדה שם.
חצאית שחורה עד הברכיים, כפופה בודקת משהו קרוב לרצפה. עמדתי שם. כמעט מהופנט.
המבט שלה הסתובב אלי והעיניים שלנו נפגשו שוב. היא התרוממה, עזבה את הכל על הרצפה.
שם באותו מקום. המבט שלה לא עוזב אותי והיא באה אלי .
היי, בוקר .. מה שלומך ? מחייך אליה .
החיוך שלה עטף את פניה והשפתיים הורודות שלה, בלי שום שפתון בלי שום איפור נפתחו אלי .
עמדתי שם כמה שניות . שותק, רק מביט בה. בלי אומר. רק העיניים שלה מדברות אלי .

אני מסיימת כאן בעוד חצי שעה. הנה הטלפון שלי, מסרה לי פתקה קטנה עם משהו רשום עליו.
צלצל אלי, אני מחכה .
העיניים שלה שלחו אלי קרן מסנוורת, האישונים המצומצמים, השפתיים שנסגרו לפתע, הציפייה, הכלום הזה שפתאום נפתח למשהו. הסתובבה והלכה .

שלושים הדקות הבאות נידמו כמו נצח קטן שלא עוזב.
מחוגי השעון הדיגיטאלי שעל מכשיר הסלולאר שלי חרשו באיטיות מעצבנת
לא פחות מהמכוניות של אותו בוקר את המרחב שבין הזמן הזה לזמן שלה, וכל פיסה שנכבשה,
כל פרוסת מרחב זמן שנאכלה שם אכלה לי את האוויר.
התחושה היתה של משהו שמתקרב. כמו הברק שמקדים את הרעם, כמו הערב שמקדים את הליל,
כמו הכוכב הראשון שמקדים את השחור שעוטף אותנו כל פעם מחדש. כמו משהו שחיכיתי לו הרבה זמן. כמו משהו שמגיע לי, כמו משהו שהשמיים ידעו אלי לשלוח. עצמתי עיניים .

שלוש דקות אחרי הזמן צלצלתי. נתתי לה את הזמן לחכות, לצפות לרטט שבא ממני.
אבל לא למתח שיעלם.
הרגשתי מעט מתיחות בקול שלה. כמו חוט מתוח שמחכה למגע.
תבוא אלי עכשו, אמרה לי . מסרה לי את הכתובת. שלוש דפיקות על הדלת, אחר כך עוצר לכמה שניות
ואחר כך עוד שתי דפיקות קצרות. זה אני הסברתי לה . עשר דקות אני מגיע אלייך .
את מחכה לי עם החצאית השחורה שראיתי עלייך. ללא תחתונים. חולצת טריקו ללא חזייה . זה הכל.
סגרתי את הטלפון ויצאתי אליה .

אדון טיפות הגשם​(שולט) • 6 באפר׳ 2004

פרק ג : מגע ראשון


הדלת הכבדה נפתחה אלי. החושך שבפנים, האפלולית, הוילונות הסגורים הקשו עלי מעט.
האישונים הפתוחים שלי שהיו רגילים לאור המבהיק שבחוץ התרגלו אט אט אל האווירה שהיא הכינה ואני נכנסתי פנימה . נשענתי לאחור על דלת הכניסה. היא עמדה מולי .

בעלי בחו"ל. עד יום שלישי הקרוב. גם הילדים לא יהיו בבית השבת. אני רוצה להיות שלך .

דקה אחת ארוכה של מבטים בוחנים. של עיניים שסוגרות אחת על השנייה, של הבנה של כן או לא, של ללכת לשם או ללכת משם . ואז זה בא .
משכתי אותה אלי, ידי הימנית תפסה בשערותיה הקצרות, משכתי את ראשה לאחור והצמדתי את פי אל צווארה. ידי השנייה חיבקה אותה והצמידה את אגנה אל האיבר שהיה כלוא במכנסי .
מיששתי את ישבנה. רך, נעים, עסיסי כמו שרציתי . העור שלה היה טעים לי, מצצתי אותה. ליקקתי את טיפות המים שנותרו עליה אחרי המקלחת הקרה שהרגשתי שעברה לפני בואי, נישקתי אותה על פיה
נשיקה ארוכה, תובענית, עמוקה וזרקתי אותה ממני .

תורידי בגדים. הכל . לגמרי עירומה. לחשתי אליה .
כמעט ולא שמעתי את עצמי אבל היא לא חיכתה. חולצת הטריקו עפה ממנה ראשונה.
רוכסן החצאית ירד והחצאית נשמטה ממנה, מגלה לי רגליים נעימות מראה, כוס כמעט נקי משערות,
רק שביל עם רמז שמוביל מטה משך את עיני .
משכתי אותה חזרה אלי והפכתי אותה עם גבה אלי . חיבקתי אותה וידי היו על שדיה. ליטפתי אותה,
צביטות עדינות של פיטמותיה הוורודות סחטו ממנה אנקות ריגוש. הידיים שלי ירדו מטה. אל הבטן שלה.
עם האצבעות שלי שחיטטו לה בין הרגליים הרגשתי את הרטיבות שלה זוחלת ועולה. הרגליים שלה נפתחו אלי בלי שביקשתי ולו במילה והאצבעות שלי חדרו אליה פנימה . מעסות , חורשות, חודרות אל ערוותה הרטובה.

הבגדים שלי היו אחרי דקה על הרצפה. המתח שהיה בינינו חישב להתפוצץ. כל מה שרציתי היה להיות שם, בתוכה, החדירה הראשונה, בלי שהיות בלי לחכות בלי לתת לזמן לעצור בינינו. פשוט לקחת אותה ולתת לה את מה שאליו השתוקקתי מהרגע שראיתי אותה .

היא היתה רטובה לחלוטין. דחפתי אותה אל השלחן שעמד בצד. הבטן מונחת על השלחן והשדיים צמודים אליו. כמו מלחציים. הידיים פרושות קדימה, הרגליים פתוחות לחלוטין וריח הרטיבות שלה מגיע אלי כמו גלים בים .
התקרבתי אליה עם האיבר הארוך שלי וכופפתי מעט את ברכי. חדרתי אל בין רגליה וחיככתי את עצמי אל תוך הרטיבות שלה. היד הימנית שלי על הגב שלה, מצמידה אותה למטה, ישר אל השלחן, לא מרשה לך לקום , שומעת ? פותח אותה וחודר אליה באחת.

חדירה אחת, נשלף ושוב נכנס. פעם ועוד פעם עד שאני כולי בתוכה. עמוק ככל אני מגיע. מכה בה בתוך רחמה. עצרתי בפנים . כולי שם וחיבקתי אותה. נצמד עם גופי אליה, מנשק את העור הרגיש לה, מלקק אותה ומתחיל לדפוק אותה בסדרה איטית וקצבית. יוצא ונכנס. יוצא ושוב נכנס. יוצא ושוב מכה בה. בפנים.
הידיים שלי, כפות הידיים אחזו בירכיה. פתחו אותה אלי עת הכנסתי את עצמי אליה יותר יותר. הזיון היה בלתי נמנע בדקות הראשונות.
שנינו רצינו שם להיות. לפרוק את המתח הזה שחיכה לנו. להוריד מעלינו את המשא הזה של החדירה הראשונה. של המגע, של הנשמות שנכנסות אחת בתוך השנייה .

דקות אחרי זה נפלנו שנינו אל השטיח. אל הרצפה . מחובקים ומלטפים. אני עוטף אותה עם זרועותי והיא משקה אותי בנשיקותיה. נישקתי אותה על פיה ועצרתי מעט למנוחה .
נשארנו עירומים שנינו. היא קמה. סיגריה של אחרי. ישובים על הספה. מחובקת בתוכי ומביטה לי בעיניים.
מנשק, מלקק אותה . צובט אותה בישבנה והיא צווחת לי.
ואחר כך הפעם השנייה . ליקקה אותי ושוב חדרתי אליה. מקדימה. מסיונרית. מחבק את ראשה אלי ומכניס את עצמי אליה. רגליה מורמות אל הכתפיים שלי ואני מכה בה. שומע אותה נאנקת עם כל חדירה, ומחבקת, ורוצה, ומקבלת, ומחכה לי .. לחדירה הבאה .

הזמן רץ. משהו כמו שעתיים וחצי, שלוש שעות. אחר הצהריים התקרב ואני הייתי חייב לזוז הביתה.
היא ידעה . נשיקות של פרידה . פרטים אחרונים להחלפה. דיבורים של מה יהיה מחר, שבוע הבא ואני הייתי בחוץ. מביט שוב אל השמיים, ואומר תודה.

אדון טיפות הגשם​(שולט) • 6 באפר׳ 2004

פרק ד : מגע ביער


קבעתי איתה ביום שני שאחריו. לקחתי יום חופש מהמשרד . תשע בבוקר את מחכה לי, אמרתי לה ואספתי אותה בשעה היעודה.
בלי לחץ של זמן, בלי לשמוע קולות של חרטה נסענו לכיוון יקנעם.
יש מסעדה נהדרת בדרך, קצת אחרי. עצרנו שם. ארוחת בוקר נהדרת מגישים שם. ישבנו לאכול משהו, קפה חם של הבוקר, מהביל, מול הקרירות שבחוץ ואני מנשק אותה.

לא פוחד שיראו. רחוק מהבית, גם שלי וגם שלה אני אוהב את החיבה שבמגע.
את החום שבלטיפה, שבנשיקה, שבאהבה .
השמש החלה לצאת ואנו יצאנו מהמסעדה. הדרך משם מובילה אל יערות הכרמל.

שבילים עלומים ונסתרים מובילים אל מקומות מסתור. עצים סבוכים ועלים ירוקים
שמחכים לאהבה חדשה .
עצרנו בתוך העצים. אחרי קילומטר של נסיעה בשביל המוביל פנימה. חדרתי עם הרכב אל תוך העשביה. בין העצים. ויצאתי מהרכב .
משכתי אותה אלי וחיבקתי אותה .
עם כל נשיקה הסרתי עוד מעטה מגופה, והיא נותרה לפני עירומה. ביער.
אבריה פרושים לפני ללא כל כיסוי ואני כך כל כך אוהב אותה .
משכתי אותה אל אחד העצים שעמדו בסמוך, פניה אל העץ וישבנה אלי.
מהתיק הוצאתי חבלים שהכנתי וכיסוי לעיניה .
הידיים שלה נמשכו מעלה, אל הענפים, אל סבוכות העץ. קשרתי את פרקי ידיה אל העץ . קשירה אחת, היא מביטה לי כאילו לא מאמינה, ואחר כך היד השנייה .
אתה לא נורמלי היא לוחשת לי, מישהו יכול לבוא, אבל אני איתך ..

הכיסוי של העיניים הושם עליה. היא נעתרה ונותרה שלי, ללא כל היסוס, ללא כל מילה.
שייכת לי, מותרת לי, כולה שלי, הנשמה שלה רוטטת, ואני מחבק אותה .
האצבעות שלי חתכו ענף . הגוף שלה, הגב, הטוסיק הרגישו שם את המגע . חבטתי בה עם העלים הירוקים שהשאירו סימנים אדומים קטנים עליה. ידי עברו על גופה, חורשות, חודרות אל תוך העור, יורד מטה אל ישבנה, צובט נוגע לה בכוס, חודר לה פנימה. שקט , אני מהסה אותה .
מכה של יד על הישבן. בשר נעים, יורד ומנשק את המכה. מלקק ושוב עולה. ושוב מכה. פולטת אהה ארוך עם כל הצלפה ואני לא ממתין.

עוד אחת ושוב יורד עליה. על לחי ימין עשר, על לחי שמאל עשר, והיא לא מבקשת כלום, רק עוד תודה ועוד תודה, עם כל מכה , עם כל האדמה נוספת, אני שומע אותה עולה, את הנשמה שלה. אדון שלי, תודה, אדון שלי, אני שלך .
חודר אליה פנימה. האצבעות שלי ממוללות את פיטמותיה ואני בתוכה. כמו שהיא אוהבת וכמו שרק רצתה אותי, מרגישה את כל זכרותי פנימה בתוכה. דופק אותה בכל הכח, לא משאיר נימה אחת לא מכוסה, פרקי ידיה אוחזים את העץ בכל כוחה והיא נאנקת אלי .. אני שלך , אני שלך .

חזרנו יחד בצהריים אל העיר. החזרתי אותה אל ביתה ונסעתי למשרד . הגעה מאוחרת . ארוחת צהריים שחיכתה לי בשעות של אחר הצהריים, ונשארתי שם שוב עד מאוחר. כמו שאני לפעמים רגיל. עבודה שאני מרגיש שחייבת להיגמר לפני שאני עוזב ויוצא. מכין את מה שנחוץ לי ליום שלמחרת .
למחרת צלצלתי אליה .

אדון טיפות הגשם​(שולט) • 6 באפר׳ 2004

פרק ה : דקירה


היא נשמעה לי לא טוב . משהו קרה היא אומרת לי. בעלי חזר אני חייבת לספר לך .
אבל לא כאן, לא בטלפון. תן לי יום להתארגן ונדבר .
מה קרה אני שואל, מודאג . לא, כלום שקשור למה שהיה בינינו. לא זה העניין. הוא לא יודע.
הכל בסדר. אבל יש בעיה. אני בהלם, לא יודעת מה לעשות. מין מציאות חדשה .
מה ? תאמרי לי רק מילה, אני לא אשאר עם חוסר הידיעה הזו אפילו לא לדקה אחת נוספת, אני אומר לה .
אני בא עכשו אלייך ורוצה לדעת. אני לא יכול לנשום סדיר אם את לא שלי, את לא מבינה ?
אני חושב שאני לא מסוגל להמשיך בלעדייך . מה קרה ?

בעלי, היא אומרת לי בלחש , בוכיה , יש פרוייקט חדש בחו"ל. הוא עוזב לפרק זמן ארוך ואני איתו צריכה לנסוע . אנחנו עוזבים את הארץ, אתה מבין ? זהו , זה נגמר, אני לא יודעת איפה מה, אבל ככה הוא אמר לי, שצריך להתכונן . לנסיעה .

נדבר על קפה עוד יום יומיים . מנסה להרגיע אותה. וגם אני כבר לא נמצא שם. הגוף שלי גם הוא הולם, היא נאבדה לי, האכזבה, ההחמצה, המכה כל כך קשה .
הקפה הבא היה מריר במיוחד. לא שאני חובב קפה מושבע כי דווקא ספל התה המתאים עושה לי
יותר על הנשמה אבל האווירה שאליה נכנסנו שנינו היתה של מורד שעומד לפנינו.
מורד שאנו עומדים בפיסגתו והוא מושך את שנינו בכוחות אדירים שעליהם אין לנו שליטה.
מורד שיביא אותי וגם אותה אל תחתית כואבת, אל מקום שבו השמש לא תאיר עלינו יותר עלינו,
מקום אפל שיבוא בסופה של נפילה שרק החלה.
ההחלצות ממצבים היא בדמי. אבל מול המצב שעמד עתה אל מול פני לא היה לי פתרון.
השליטה ניטלה מידי והדבר רק הוסיף רובד אחד נוסף לתחושה הקשה שליוותה אותי.
אל החיבוקים, הנשיקות, הליטופים, הרצון שלנו להיות יחד, החדירה לנשמה התלוותה מעתה
עננה קודרת. עננה שלא משה מאיתנו בכל רגע. כמו הפכה להיות בת לוויה בהלוויה שרק החלה.
היחסים שלנו עומדים למות, ויחד עימם התחושה המרה של החמצה. של האינ-כלום שיבוא אחרי.

היחסים האירוטיים היפים שהיו הפכו להיות מונוטוניים משהו. אווירה מכנית של
כן, אפשר אבל מה זה כבר שווה. והסוף קרב.
וכל שנייה, כל דקה, כל שעה וכל יום מביאים אותנו אל הנקודה של סוף הדרך.
נזכרתי בשלושים הדקות הראשונות שלנו. ההמתנה, הציפייה שהביאה לשיא ששנינו חיכינו לו.
כמו לעג אכזרי הטילה המציאות המתנה מסוג אחר עלינו. המתנה לשיא לעומת המתנה לשפל.
בלתי נמנע. ואין מרפא.

נפגשנו עוד מספר פעמים לפני הנסיעה.
הם עזבו אחרי כחודש וחצי את הארץ ויותר לא שמעתי ממנה .

הפרידה בפגישה האחרונה היתה קשה. לא שכבתי איתה, רק מלטף, אוהב, רק מחבק, העיניים של שנינו דומעות, הנר שנדלק, האש שכה חיכיתי לה , שהיא כל כך רצתה, האם נידונה לכלייה ?

משכתי מהכיס שטר של 100 דולר שאני תמיד שומר אצלי. קרעתי אותו לשניים. מסרתי לה חצי שטר וביקשתי ממנה לשמור עליו. חצי השטר השני אצלי . אם תרצי למסור לי משהו, אם משהו תרצי לומר לי, תשלחי לי את החצי שלך, אני אבין אדע שאת רוצה לזכור אותי . זה הסימן שלנו . ונישקתי שם אותה . חיבוק אחרון, ליקוקים של העור הנהדר שלה, מנשק אותה עוד ועוד ולא שבע ממנה, אלפי מילים לא יכסו את מה ששם הרגשתי, והלכתי.

יצאתי החוצה ושוב לא ראיתי אותה מאז .
ושוב מביט אל השמיים, למה ככה זה קרה .. אני לא מבין, ולא רוצה. ורק הראש הולם, כמו סערה של גשם עם אינסוף שלא רואים. כמו לטבוע באוקיאנוס של האין תקווה .

ושוב נזכרתי בשיגרה. ושוב ימים של חוסר תקנה. לא יכולתי מזה לצאת במשך חודשים ארוכים. התמונה שלה, ביקשתי שתשאיר אצלי, הבטתי בה כמו בחלום שהיה והלך. כמו בבוקר שאותו חיפשתי , כמו איש עיוור באפילה .

אדון טיפות הגשם​(שולט) • 6 באפר׳ 2004

פרק ו : לא זקוקה


השנים עברו. אני תהפוכות עברתי. היא לא חזרה. הם השתקעו בחו"ל. שם, בארץ הזרה. חיים אחרים, עולמות אחרים, מציאות אחרת שהשתלטה עלי ועליה . חשבתי שאשכח אותה, אבל זה לא קרה .

היא היתה תמיד במחשבה. תמיד רציתי רק אותה בחזרה. וכמה שהזמן חלף אהבתי רק אותה.
אהבה של מה שאין היא קשה יותר מאהבה של מה שיש. כל כך רוצה לגעת בה שוב,
לטעום ממעיין מי העדן שהביאה אל נשמתי החסרה, להרגיש איך צווארה מתפתל אל מול
שפתי העולות ויורדות עליה. ישבנה הרך, הטעים, הנעים אליו החדרתי את אצבעותי מבעד
לעטיפת מכנסיה גם כשהיינו בראש חוצות. מחבק אותה אלי ונושק לה, אוהב אותך שפחתי.
נשמתך שלי היא, וגם אני רק לך אתן את כל דמי. לבבות שפועמים יחדו.

לפעמים הייתי מתעורר בלילה, יוצא מהמיטה ומביט ברחוב.
לפעמים הייתי יוצא מהמשרד ומביט אל העוברים ושבים,
פעמים הייתי חוזר כמו גנב אל מקום הפשע. כמו שם גנבתי את ליבה
ונשמטה עם בוא הסערה. כמו השדים רדפו אותי, מביט לאחור. רק צל שחור,
שמלווה, שלא עוזב. דקירה שלא עזבה, בנשמה.
הולך אל המקום בו נאספה אל הרכב שלי באותו בוקר,
המקום בו הורדתי אותה, פינת הסופר בה הרימה את גופה ופנתה אלי.
מקומות כל כך רגילים, אבל אחרי מה שקרה, מעוררי תחושה.
האדמה עליה דרכנו שנינו באותה חורשה עלומה, נסתרה. כמו סומא חיפשתי את הענף
שהרגיש את גופה.
הכל צהוב, הכל קמל. כמו מעיין של מים שיבש, שאין חיים בו. זרימה שנפסקה.
עולם שלם, בועה שמתפוצצת, נעים להיות שם, בתוכה. אבל בחוץ, דופקת הקרה.

היה לי מנהג שזנחתי. ללכת במשך שעות. לבד. לשקוע בהרהורים. אלפי מראות עולים אלי.
חזרה אלי אותה תחושה. הזמן איבד קיום. יוצא פתאום בערב וחוזר בליל.
מכלה שעותי, אלפי צעדים צועד. אל אן ? אל כלום, חוזר בחזרה אל המסלול שלא החל.

לפעמים הייתי מביט אל השמיים. ביום גשם, ביום סגריר. מתבונן ומבקש.
רק בקשה אחת אמסור לכם. אני רוצה אותה, בחזרה אלי. זהו. לא יותר.

פעם אחת שלחתי אליה מייל. מכתב געגועים אל הכתובת ששלחה אלי בימים הראשונים אחרי עזיבתה .
רציתי שוב לחוש את החום, אפילו מרחוק . אבל קיבלתי תשובה קרה .

שכחתי אותך, שכח ממני. אני לא רוצה שנמשיך את הקשר שהיה בינינו. אל תכתוב לי, אני לא אענה לך, הכל היה וגם נגמר.
אני לא רוצה להזכר ולא רוצה לדעת כלום. שלום.
גם מייל נוסף ששלחתי אליה אחרי כן, נדהם מעוצמת המילים שלה, חזר אלי עם תשובה דומה.
זהו, שכח. הכל נגמר. אני לא אוהבת אותך, אני לא רוצה אותך, אני לא זקוקה לך.
אני לא זקוקה לאף אחד.
אני חיה את החיים שלי וזה מספיק לי. לא רוצה אף אחד שיכנס לי שמה. לתוך העולמות שלי.
הדלת שלי סגורה. היא לא תפתח. אני לא רוצה. לא זקוקה לך. עזוב אותי במנוחה.

המילים שלה הלמו בי. אבל שמרתי את כל מה שהיה. לא יכולתי אחרת.
אולי זו היא, אולי מישהי אחרת מדברת מתוכה.
עזבתי והמשכתי בחיי .

אדון טיפות הגשם​(שולט) • 6 באפר׳ 2004

פרק ז : הפתעה


הטלפון שלי צלצל יום אחד . סליחה אני לא יודעת אם זה אתה, אבל זה מה שקיבלתי. יש לי מעטפה בשבילך. אני חייבת למסור לך אותה. רק לך, אישית. אני חייבת לראות אותך אמר לי הקול בצד השני .
יש רק סימן אחד שאתה חייב להביא איתך. יש לך משהו שאני מחזיקה את החצי השני שלו .
הגוף שלי רעד. נאלמתי דום. הסרתי את הטלפון מהפנים ולא ידעתי אם מה ששמעתי היה אמת או הזייה.
על מה את מדברת אני שואל אותה ?
אתה תאמר לי, ואם התשובה שלך מספיק טובה, אני אצלך היום, עם המעטפה. היא מחכה רק לך.
אבל אני חייבת להיות בטוחה. שזה אתה. יש רק סימן אחד. אני חייבת לוודא,אין כל סימן אחר, זה רק אתה, אם זה אתה. אמרה .
חצי שטר של 100 דולר, אני ממלמל אליה, תוציאי את השטר אני רוצה לשמוע את המספר של השטר,
אני רוצה להיות בטוח שזו את באמת .. אני כמעט נופל . הרגליים לא מחזיקות אותי .
זו לא אני, היא אומרת לי. אני הבת שלה. זו המעטפה. אתה תקרא תראה, היא שלחה אותי בשליחות אלייך. אני רק השליחה. אני הבת שלה .
וקוראת את המספר. וכל סיפרה מרטיטה לי את הלב, ואני בוכה, ולא יודע למה . וזוכר אותה כאילו שאתמול היתה פה לידי, והחיבוקים, העור שלה, הנשיקות, הכוס שלה, פיטמות האלוהים שלה, אני לא רואה כבר כלום. העיניים שלי עייפות. אני אומר לה כן. הכל נכון. כל סיפרה , הכל זה כאן. מתי את באה. איפה, אני רוצה לקבל את המעטפה .

היא הגיעה לקניון הקרוב בבוקר שלמחרת. דומה לאמא הנהדרת שלה. אולי שכחתי מעט, אבל תווי הפנים, השפתיים, הגוף, כל כך קרוב.
בידיים רועדות פתחתי את המעטפה וקראתי .

אדון טיפות הגשם​(שולט) • 6 באפר׳ 2004

פרק ח : המכתב


"אהובי,
אני על ערש דווי. מחלה תקפה אותי כאן. לא יודעת עוד כמה זמן נותר לי לחיות. אבל אני לא שכחתי אותך.
כל מה שכתבתי לך במיילים שלי היה כדי שלא תסבול מהחוסר הנורא של האהבה שאיננה לידך.
לא רציתי שתכאב, לא רציתי להכאיב לך, רציתי שתשכח אותי כדי שתהיה לך אחרת, אני יודעת כמה זה כאב לך. עם דמעות כתבתי את המילים ההן,
דמעות כאב שלא נגמר לי עד היום, כל כך רציתי אותך אהובי, אבל ידעתי שאין מוצא. רציתי לשחרר אותך. אנא, סלח לי. אני עדיין רק אותך רוצה .
כל השנים שעברו מאז, כל הימים כל השעות חלמתי רק עליך. אהבתי אותך ואני רק שלך, אפילו שלא ידעת.
דחיתי אותך אהובי, אבל אני רוצה אותך בחזרה. עכשו, כאשר אני קרובה את השמיים שעליהם סיפרת לי יותר מכל, אני מבקשת רק דבר אחד.
אני רוצה לראות אותך. פעם אחת לפני שאלך. שתגע בי באצבעות שלך. שתנשק אותי על שפתי היבשות.
היבשות מאז. אני מחכה. רק לך.
שלך. לנצח. שפחתך אהובתך "

איפה היא נמצאת ? שאלתי .
היא מסרה לי כתובת . יום טיסה. אני אגיע אליה. אני חייב .
ארגנתי את עצמי. נסיעת עסקים היה הסיפור. כמה ימים של ישיבות ואני חוזר. ויצאתי אליה.

המחשבות שלי נדדו אליה, אל הימים ההם. אל הפגישות שהיו לנו. אל המגע שלא שכחתי . המכתב שלה היה בכיסי. מוציא אותו וקורא שוב. עשרות פעמים, מאות פעמים קראתי כל מילה שבו. יכולתי לצטט את המשפטים שלה בעל פה. והנפש שלי עדיין בכתה. כל פעם מחדש עם המכתב.

אדון טיפות הגשם​(שולט) • 6 באפר׳ 2004

פרק ט : בחזרה


לא הרגשתי אבל היא פתאום פקחה עיניים. הביטה בי . הגוף שלה לא זז, ללא תנועה היא הביטה בי עם העיניים העמוקות שלה. והאישונים התכווצו פתאום.
זה בטח חלום, שמעתי אותה לוחשת.
זה אני, לחשתי לה, הדמעות כמעט חנקו אותי. אני איתך כאן, אני לא רוצה כלום עכשו,
רק שתהיי איתי.

היא הרימה יד ומשכה את אצבעותי אליה. אל פיה.
הפה, השפתיים היבשות שלה הרטיבו אותי, היא משכה אל פיה אצבע אחר אצבע, כמו שאהבה לעשות לי פעם, ובמשך דקות שנידמו כנצח נישקה וליקקה ומצצה .
העיניים שלה הוארו פתאום, השפתיים היו רטובות. נצמדנו יחד ונישקתי אותה על פיה. מחבק אותה ושוכב שם דומם. אולי שעה אולי יותר ללא תנועה.

בימים שעברו סעדתי אותה שוב ושוב. היא סיפרה שאני ידיד רחוק שבא לבקר.
רק בדלתיים סגורות דיברנו קצת יותר, וחלמנו שוב את הימים שהיו.
אחרי כשבוע היא הרגישה טוב יותר. החלה להתהלך בחדר, רצתה לצאת אל השמש שבחוץ.

הרופא שבדק אותה לא האמין. המצב שלה היה כל כך קשה, הוא סיפר. קרוב לסופני. אני לא יכול להגדיר את זה אחרת, זה פשוט נס. משהו משמיים.
אין לי מילים. אני מכיר מקרים אבל זה משהו יוצא דופן. רשם, שירבט משהו בתיק, עוד גלולות והלך.

בימים הבאים ישבנו יחד וחשבנו. החלטתי להרחיב את עסקי. פתחתי משרד בעיר שלה. היא היתה מי שעשתה את העבודה. סניף בעיר רחוקה.
דיברנו מדי יום. לפעמים כמה פעמים ביום. אחת לכמה שבועות היא באה לבקר אותי,
ואחת למספר שבועות אני הייתי נוסע אליה. נסיעת עסקים היה הסיפור.
אבל לא היה שם שום דבר אחר מחוץ למה שעוד מזמן ביקשתי. בזמנים אחרים.
רק אותה, כל כך פשוט – בחזרה.

loren • 6 באפר׳ 2004

וואווו........... איזה סיפור. איזו כתיבה רגישה. כתיבה מדהימה יש לך דורון.
הסיפור כל כך כתוב נפלא וכל כך עצוב........