שירה מהעבודה 3

שירה מהעבודה 3

slave2b • 6 באוק׳ 2018

שירה מסתובבת ומתרחקת לכיוון הסלון משאירה אותי ואת מיכל בפרטיות יחסית
“טוב, קום, אתה צריך לחזור לעבוד" אני שומע את מיכל
אני מבולבל. לא מצליח לחשוב, לא מצליח לקום..
"מיכל, אני רוצה ללכת." אני פולט, מיכל מסתכלת עלי במבט בוחן.
"נלחצת? אם תחליט שהולכים, אז הולכים, אבל למה? אתה זה מי שמדבר כל הזמן על למתוח את הגבולות. אתה זה שמרצה לי על כמה שהוא רוצה להתנסות בלהרגיש עבד באמת. ועכשיו שזה קורה אתה נלחץ?"
"מיכל, יש לה תמונות שלי, וסרטים. ו.." מיכל קוטעת אותי, "הדגש על יש לה, בלשון עבר, יש לה כבר את התמונות ואת הסרטים, אז למה ללכת עכשיו? זה כבר לא משנה לא? זה מזמן בענן" והיא מחייכת..
"כן, אבל.. " מיכל מחכה בסבלנות שאשלים את המשפט. "אבל אני לא יודע, זה נראה כאילו היא ממש נהנית להחזיר לי על מה שזה לא יהיה שנראה לה שעשיתי לה לפני שנים.. " מיכל שוב משסעת אותי, "אז מה? זה רק מוסיף קצת עניין, ואותנטיות לא? תראה, דיברתי איתה, היא לא איזו פסיכית, ואני פה, היא לא תפגע בך והיא תכבד את הגבולות שלך ואת שלי, היא אמרה את זה כשהיינו בחוץ, אז מה העניין?" המוח שלי רץ שוב מנסה לחשוב, מיכל מנצלת את ההפוגה, ונוגעת בקצה הנעל שלה בזין שלי. גל של התרגשות שוטף אותי, מערער את המחשבה. "דווקא מפה זה נראה שאתה מאוד בעניין" היא מגחכת.. אני זורק לה מבט נוזף.
היא מזדעפת, "טוב אין לי סבלנות לזה, ואני לא מתכוונת לשכנע אותך, תחליט."
"אני לא יודע, איך שדיברתן עלי כאילו אני לא שם בכלל, ואפילו את אמרת שלא האמנת שאני באמת אסכים ללקק את האצבע מהתחת, אני מרגיש שאני מאבד שליטה קצת"
מיכל כורעת לידי, מושיטה את שתי הידיים ומקרבת את הפנים שלי אליה.
"תפנים את המצב שלך, אתה עכשיו ערום לחלוטין, מסתובב ומנקה את הרצפה בבית שמסתובבות בו שתי נשים לבושות, ששותות קפה בזמן שאתה יושב מחכה להן בפיסוק תחת כדי לשמח אותן כמו איזה אידיוט, יש פה מישהי זרה אם נתעלם מיחסי עבודה לפני 10 שנים או כמה שזה לא יהיה, שמשפילה אותך, ואפילו מכאיבה לך, איפשרת לה להפשיט אותך, לגרום לך לפסק את התחת, הרשית לה לצלם אותך, להסריט אותך. ובוא לא נשכח שמראש ניכנסת לזה כדי להרוויח כסף שילך לבזבוזים שלי." היא מביטה בי עמוק לתוך העיניים, " חמוד שלי, אתה מזמן מזמן לא בשליטה. למעשה אתה היום, הכי קרוב לחלום שלך של להיות עבד. ומאחר שאני לא מובילה את היום הזה, אז גם חוסר השליטה שלך הרבה יותר גדול, כי אותי אתה מכיר ויודע למה לצפות, ושירה היא חידה גדולה. כרגע ההחלטה היחידה שאתה יכול לקחת היא לקום וללכת. אבל כל עוד אתה פה, אל תנסה, או תצפה לקבל החלטות או להיות בשליטה."
משתרר שקט כמה שניות.. המח שלי רץ מעכל את מה ששירה אמרה. עוד כמה שניות עוברות ושירה מביטה בי לתוך הנשמה מנסה לפענח מה עובר בי.
היא מסירה את הידיים שלה מהפנים שלי, הקור שמחליף את החום שזרם מהידיים שלה גורם לי באופן מוזר להרגיש יותר פגיע.
היא מתרוממת ומביטה בי מלמעלה. אני מסתכל עליה מלמטה עם מבט מבולבל שאני חושד שמאוד מזכיר מבט של גור כלבים אבוד. אני כל כך צריך שהיא תגיד לי מה להחליט.
"כמו שאמרתי, אין לי סבלנות לזה. תחליט. אני זזה לסלון. הבגדים שלך ליד הכניסה. אם בכל זאת תחליט להגיע לסלון, אני מציעה לך הצעה ידידותית. תעשה את זה מהר." היא מסתובבת ומתקדמת לסלון נעלמת אחרי הפנייה.
אני חושב, למען האמת, לא באמת חושב, המוח מנסה לחשוב, אבל כל פעם שאני קרוב לגבש איזו מחשבה, מחשבה חדשה ואחרת צצה ודוחקת אותה. השניות נוקפות. אחרי דקותיים אני נכנע. אני לא מסוגל לגבש מחשבה, לא מסוגל להגיע להחלטה. בלי לחשוב יותר אני מתחיל להתקדם לכיוון הסלון, מרגיש הקלה של החלטה שנלקחה.
כשאני נכנס, אני יכול לראות הקלה על הפנים של מיכל, שירה לעומת זאת נראית ממש משועשעת.
"בוס, מה קורה? מיכל אמרה לי שיש לך מחשבות שניות על המשרה המדהימה שאתה מחזיק כרגע, חשבה שאולי תרצה אפילו להתפטר, שאולי חלק מדרישות התפקיד היו תובעניות מידי בשבילך, אמרתי לה שאני לא חושבת. ידעתי שאתה מאוד מעריך את המשרה המצויינת ואת ההזדמנות שאני נותנת לך, חסר נסיון שכמוך, לפתח קריירה מבטיחה. תמיד היית מאוד ריאלי בהחלטות שלקחת, לפחות זה מה שאמרת לי כשפיטרת אותי.. שאתה לא עובד עם רגש, רק רציונל, אז הרציונל שלך אומר לך להישאר?"
אני עומד שם ערום לפניהן, מודע פתאום מאוד לעירום שלי, אל מול הלבוש המאוד יומיומי שלהן, דווקא הלבוש היומיומי שלהן הגביר את ההשפלה. הדברים שמיכל אמרה מחלחלים בי. בלי לחשוב הרבה אני כורע על ארבע. שירה מזכה אותי במבט מרוצה.
"כן שירה, אני מאוד רוצה להישאר" שירה מחייכת חיוך של ניצחון למיכל. "אמרתי לך שהוא עובד מסור ואסיר תודה על ההזדמנות שאת נותנת לו" אני מביט במיכל, יכול לראות שהיא מתרגזת על הגישה הפטרונית של שירה.
"כן, אמרת, כל הכבוד צדקת." היא פולטת "אולי באמת כדאי שתודה לשירה על ההבעת אמון שלה בך"
"כן, " אני מגמגם "שירה באמת תודה שאת נותנת לחסר ניסיון כמוני הזדמנות להתחיל קריירה בבית שלך. זה מאוד חשוב לעתיד שלי."
שירה קמה ומתקרבת אליי, היא מתכופפת ומושיטה את היד לכיוון הפנים שלי, אני נרתע מעט.
היא צובטת לי בלחי כמו שעושים לילד בן שלוש.
"בוס, אתה חמוד כשאתה רוצה. בטח שאני אתן לך הזדמנות." היא משחררת לי את הלחי.
לא יודע למה, אבל המחווה הזו כשהיא עומדת מעלי וצובטת לי בלחי גורמת לי להרגיש מושפל עד עפר.
היא מתרוממת. מביטה אל מיכל. "מה את אומרת? נשאיר אותו פה לסיים לשטוף את הסלון. אחר כך יש מכונת כביסה שסיימה. שיגש לתלות. אנחנו נחכה למטה? לא רוצה להיות תקועה פה."
"בטח בטח," מיכל מהנהנת " שמעת את שירה, אנחנו נדהים אותה עם העבודה המעולה שלך. נכון?"
"כמובן." אני עונה. ושתיהן נעלמות.
אני ממהר לקום כמעט רץ לאמבטיה לחפש את הדלי והמגב.. עובר כמה ארונות עד שמאתר אותם. שועט חזרה לסלון ומתחיל לשטוף אותו. מוודא שאני עובר על כל פינה ברצפה. ושהסלון מבריק.
עשרים דקות אחרי זה הסלון גמור, אחרי שעברתי פעמיים.
נזכר בכביסה וממהר לחדר הכביסה שנמצא ליד האמבטיה. ניגש למכונה ואכן היא סיימה. מתסכל מסביב ומוצא גיגית כביסה. פותח את המכונה ומתחיל להעביר את הכביסה לגיגית. המכונה הזו עצומה, נראית כמכונה תעשייתית. מסיים להעביר את הכל לגיגית. ערימה עצומה.
מרגיש על הגל, עכשיו אני רק אתקתק את הקטע של התלייה והן יהיו מרוצות. מסתכל ימינה ושמאלה.
שיט. איפה לעזאזל החוטי כביסה? מחפש מרפסת..לא מוצא. רואה מימיני מייבש.. מחשבה מהירה עוברת לי בראש. ומייד אני מגרש אותה. שירה אמרה בפירוש לתלות. עושה סיור קצר מסביב מנסה למצוא חבל או סימן למרפסת. אין.
עכשיו אני נלחץ, לא רוצה להיות שוב מואשם בעצלנות. עוד דקה או שתיים של חיפוש. ואני מחליט להודות בתבוסה.
אני יורד למטה מגיע לקומה התחתונה. יש חלונות הזזה גדולים שמשקיפים על הגינה מאחור. שירה ומיכל יושבות במרכז הגינה תחת גזיבו מרשים. אני נתקע ליד החלונות. מכאן לא ברור לי כמה הגינה חשופה לשכנים. מה אני עושה? לקרוא להן מכאן זה לא בא בחשבון. ומצד שני חסר לי שאני יוצא ככה החוצה ויראו אותי, או יותר גרוע שירה תתפוצץ כי השכנים שיראו אותי יחשבו שהיא סוטה..
חישוב מהיר ואני רץ במדרגות. חוטף מגבת מהאמבט. כורך אותה סביבי ויוצא החוצה. מתקרב לשירה ומיכל.
"כן?" שירה מרימה מבט ומסתכלת עלי.
"אני לא מוצא את החבלי כביסה"
"אז לא מצאת את החבלי כביסה, שנמצאים פה מאחוריך" היא מחווה בידה לכיון הכללי, אני מסובב את הראש ואכן בצד הגינה ליד הבית יש חבלים ארוכים. מרגיש הקלה.. אבל אז שירה ממשיכה "ואז חשבת שאולי תלך ותיקח אחת מהמגבות שלי מצרפת שעלו 100 יורו כל אחת, תכרוך אותה על הזין והתחת המטונפים שלך, ותבוא לנהל איתי שיחה נעימה על איפה החבלי כביסה." אני מרגיש גל קור.
"לא ידעתי אם יראו אותי ערום פה" אני מגמגם. שירה מרימה גבה.
"תטיס כבר את המגבת, אידיוט" אני שומע את מיכל מסננת. בלי לחשוב שנייה אני מסיר את המגבת בכמה תנועות ומניח אותה על הכסא לידי. נשאר ערום. מודע בטירוף לזה שאני בגינה של בית שאין לי מושג מי יכול לצפות בי, אבל לא מעיז להסיט את המבט מהפנים של שירה להסתכל מסביב.
"אל תכעסי עליו כל כך" שירה מפתיעה "הוא חדש כמו שהוא אמר. אנחנו היינו צריכות לחשוב על זה." שירה מביטה בי, "אחרי הכל זה התפקיד שלנו לעזור לו להכנס לעבודה"
"תודה שירה, אני מצטער, פשוט רציתי שלא תחשבי שאני מתעצל ואני חשבתי לבוא מיד לומר לך וא.." שיר מרימה יד במחווה של די הבנתי. אני ממהר לסתום.
"כמו שאמרתי, אני אעזור לך. עוד דבר שלא ידעת זה שהאטבי כביסה הם פה. ולא למעלה אז אין טעם שתעלה ותחפש אותן שוב ואז תרד.. הם ליד החבל בדלי מתכת, גש תביא אותם."
אני ניגש לחבלים ומזהה את דלי המתכת וממהר לחזור איתו לשירה. "תניח את הדלי פה על השולחן. עכשיו מה שאני מציעה זה שנתחיל מדורג - מאחר שאתה ג'וניור, וכדי להמנע ממצב שבו תתגלגל עם הגיגית של הכביסה היקרה שלי במדרגות. אני מציעה שתביא את הכביסה שלי בזהירות לאט לאט כמה כבסים כל פעם. מה אתה אומר?"
חושב על הדרך הארוכה הלוך וחזור, אבל מבין שאין ברירה "רעיון מצוין".
מתחיל להסתובב כדי ללכת להביא את הנגלה הראשונה.
"שנייה לא סיימתי, מאחר שאתה כזה מבולבל, אני לא רוצה שתלך ותחזור ותתבלבל שוב. אז הנה מה שאני חושבת שיעזור.. כל סיבוב תיקח איתך כמה אטבים. כשתגיע לגיגית תסתכל כמה אטבים יש לך ולפי זה תיקח חזרה פריטי כביסה. תבוא לפה תראה לי יש לך מספיק אטבים לפריטים ואז תלך לתלות וחוזר חלילה.."
אני מתחיל לחשב את הסיבוב הארוך כולל ההשפלה של להרגיש אידיוט שמצליח לחשב מספר פריטים לפי מספר אטבים. אבל מבין שזה קרב אבוד. "רעיון מצוין שירה, תודה. אני אשמח לעשות אותו"
מזוית העין אני קולט את מיכל, המבט שלה משועשע, כמעט לועג. ואני מבין שאני מפספס משהו.
"אחלה אני שמחה שאתה מסכים שזה רעיון טוב. עכשיו תתקרב אלי. ותפסק רגליים" המבט שלי בעיניים הוא מבט של איילה שנלכדה בפנסי המכונית כשאני מבין לאן זה הולך.
אני מתקרב לאט, ומפסק את הרגליים. "שנתחיל עם ארבע אטבים? מה את אומרת?" היא פנה למיכל שמהנהנת חזרה.
שירה מושיטה את היד ואוספת ארבע אטבים מהדלי. היא מושיטה את היד ואוחזת באשכים שלי ומתחילה להצמיד אליהם את האטבים. אחד אחרי השני.
"ככה, " היא אומרת ומביטה למעלה לעבר הפנים שלי שמתעותות בכאב כל פעם שעוד אטב מוצמד לעור הרגיש "ככה, ישארו לך ידיים חופשיות להחזיק את הכביסה והיא לא תיפול, ואני חושדת שזה גם יוסיף למוטיבציה שלך למהר.." היא מגחכת. "נתחיל עם ארבעה ונתקדם"
אני זורק מבט מיואש למיכל שמחייכת ומהנהנת בראש מצד לצד כאילו אומרת - אדיוט איך לא ראית את זה בא.
שירה משחררת את האטב האחרון. מסתכלת עלי שוב, ואז בטון שונה, מאיים, קפוא "שלא תעיז לשחרר אותם בדרך או להזיז אותם." משחררת חיוך קטן של שביעות רצון "זוז".
אני כמעט רץ לעבר הבית, שומע אותן מאחור צוחקות "זה לא יקח לו עכשיו הרבה זמן אני מבטיחה לך"
אני ממהר במדרגות, עם כל צעד האטבים מתנדנדים, וכל נידנוד שלהם מוציא ממני אנקת כאב. כל פעם שבטעות הרגל נתקלת באטב יש פיצוץ של כאב חד. מגיע לגיגית. 4 אטבים. מחליט ללכת על בטוח, שתי חולצות - כי מי לעזאזל יודע עם כמה אטבים תולים תחתון.. תופס שתי חולצות וטס למטה. הדרך למטה לא יותר נעימה. ממהר להתייצב מול שירה שעכשיו כבר חמושה במצלמה שלופה.
"תגיד בוס, כמה אטבים יש לך? ארבעה אני רואה, תראה למצלמה. פיסוק גדול.. הנה אחד שתיים שלוש ארבע" היא מונה אותם בקול תוך שהיא מורה עם האצבע על כל אחד מהם.
"בוס, מי שם לך את זה שם כדי לעזור לך לא להתבלבל?" המצלמה מזנק לפרצוף שלי "את שירה, תודה שאת עוזרת לי" אני משחק את חלקי במשחק המשפיל הזה. "בוס, אתה בטוח ששמתי אותם כמו שצריך? לא נפלו בדרך?" "שמת אותם מעולה שירה. הם החזיקו מצוין"
"אני רוצה להיות בטוחה, פשוט לפעם הבאה.. אתה יכול לעשות לי טובה בוס? אתה יכול בבקשה לפסק את הרגליים ואז לנדנד אותם חזק.." אני מפסק את הרגליים ומתחיל לנדנד את האטבים בעזרת תנועות האגן שלי כשכל הזמן הזה אני מחזיק את החולצות של שירה בחרדת קודש..
"בוס אתה יכול בבקשה יותר חזק, אני ממש ממש רוצה להיות בטוחה. אני רוצה לשמוע אותם נוקשים"
אני מגביר קצב. האטבים נוקשים ואני פולט קריאת כאב כשהם מתנגשים בריקוד המוזר..
שירה מצלמת עוד כמה שניות, והכאב הולך וגובר, אבל אני לא מעיז להפסיק. היא מסיטה את המצלמה מהביצים המרקדות שלי לפרצוף שלי, מקליטה את קריאות הכאב שלי.
"בוס, תודה חמוד, שאתה עוזר לי ככה לבדוק שהכל בסדר. אתה בטח יודע שאתה נראה ממש טיפשי עם הריקוד ביצים הזה, ואני בטוחה שזה גם לא כל כך נעים שם למטה, אבל בכל זאת עשית את זה בשבילי."
היא סוגרת את המצלמה.
"אתה יכול להפסיק וללכת לתלות את החולצות"
אני הולך לחבל שלא רחוק משתיהן.
"מיכל זוזי שנייה עם הכסא לאחור אני רוצה לראות את זה" אני שומע את שירה אומרת מאחורי.
אני קרוב לחבל תוהה על מה היא מדברת, אני מושיט יד ומשחרר את האטב הראשון. הכאב מתפוצץ לי באשך, תחושה של שריפה שלא הייתי מוכן לה, גדולה פי אלף מהכאב המונוטוני שגרם האטב כשהיה שם.
אני פולט צעקה ואינסטקטיבית מנסה לשפשף את האיזור, השפשוף מביא לתוצאה הפוכה, והכאב מתגבר.
"ענק, פשוט גדול.." אני שומע את שירה נקרעת מצחוק מאחורי
"בוס, עוד שלוש לדרך. ושהחולצה שלי לא תיגע ברצפה בטעות"
"רגע אני רוצה לראות את זה מקרוב" אני שומע את מיכל שממהרת להתקרב אלי. "נו תמשיך."
אני מסיר עוד אחד והכאב מתפוצץ שוב. הפעם מיכל מושיטה יד ומעסה לא בעדינות את האיזור. אני מתחנן "מיכל תעזבי זה כואב" מיכל לא מרפה, מביטה לי בעיניים, "חמוד, חייבים להחזיר את הדם למקום" אחרי מספר שניות אני שומע את עצמי מילל רק "בבקשה, בבקשה" מחכה שהכאב יעבור, מיכל מחייכת "שנייה ומסיימים, יש לך רק עוד שניים" עונה מיכל.
שני האחרים כואבים באותה המידה. אבל לפחות סיימתי, ועכשיו ישנן שתי חולצות על החבל.
שירה לא מפסיקה לצחוק כמעט לאורך כל התהליך, היא מעודדת את מיכל, מחליפה איתה רשמים על מידת הבכיינות שלי וצוחקת.
"גש אליי" שירה אומרת כשהיא מצליחה להרגע קצת. "תראה לי, אני רוצה לראות מקרוב"
אני מפסק את הרגליים ומגיש את הביצים, הן אדומות, ובמקום שבהם האטבים נשכו ניתן לראות סימנים ברורים. שירה מושיטה יד ומתחילה למולל את העור באיזורים האדומים..
"ואאו זה ממש השאיר סימן, תסתכלי, זה הראשון וכבר עברו איזה חמש דקות מאז שהורדנו אותו ועדיין זה אדום בטירוף" היא אומרת למיכל בטון רך חולמני
"בוס" היא שואלת אותי בטון רך "זה כואב כמו שזה נראה? כי הסימנים ממש חזקים"
"כן שירה זה כואב, מאוד" אני עונה.
"ממש, אבל ממש בלתי נסבל?" היא תולה בי מבט שואל, אני מסתער על הפרצה "כן שירה זה בלתי נסבל אני לא יודע אם אני יכול שוב לעמוד בזה" שירה מהרהרת שנייה
"טוב בוס, אז נשים 7 ולא 8 כמו שרציתי. נלך איתך קצת יותר לאט" ושירה מחייכת אלי בניצחון ומושיטה יד לדלי.
אני בוהה בה לא מאמין, מתקשה לעכל שעכשיו היא מתכוונת למצוא מקום ל 7 אטבים על הביצים שלי שלפני שנייה אמרתי לה שארבע היו יותר מידי. מיכל מסתכלת עלי במבט סקרני לראות מה אעשה.
"אז תתקרב, ותפסק,אני לא יכולה לשים אותם כשאתה רחוק."שירה אומרת
מיכל נועלת איתי מבטים, מנסה לראות מה אחליט.
אני עושה עוד שני צעדים קדימה, ומפסק את הרגליים. המבט שלי בעיניים מובס לחלוטין, מה שמגביר את ההשפלה שלי זה שאני שם לב שאני עוד מתאמץ להבליט את האגן לתת לשירה גישה נוחה לאשכים שלי..
חיוך ענק מזלזל נפרש על הפנים של מיכל. "עבד" השפתיים שלה משרטטות בלי קול..
שירה מושיטה יד לביצים שלי, המגע החם של האצבעות שלה מרגש אותי. אבל אני יודע שהוא יוחלף עד
שניות בכאב.
"אתה יודע, קראתי שזה ממש ממש כואב שמחזירים אותם, אז, תהיה חזק בוס."
ועם זה היא משחררת את האטב הראשון על הביצים שלי בדיוק איפה שהיה אטב אחר. העולם שלי מתפוצץ בכאב חד.
אני מושיט יד לביצים, שירה סוטרת לי על היד, "ידיים אחורה מאחורי הגב."
"שירה, בבקשה בבקשה, לא על אותו מקום, בבקשה"
"אני מנסה בוס, אבל הביצים קטנות ויש מלא אטבים, והיא משחררת עוד אטב בדיוק על הסימנים של קודמו"
אני מילל. "בוס, עוד חמש. זה לא נורא." עוד אטב סוחט ממני יללה.
"שירה בבקשה,בבקשה בבקשה." שירה מביטה בי, מבעד לעיניים החצי עמומות בכאב אני רואה שהיא בוחנת אותי. ומשחררת עוד אטב. אני מילל שוב.
"עוד קצת, עוד קצת" והיא משחררת את האטב הבא ששולח אותי ליללה ארוכה. אני מנסה אינסטקטיבית לנוע לאחור. אבל שירה מהיר ממני היא אוחזת לי בזין ומושכת אותי בחדות אליה.
"בוס, בלי שטויות. עוד שניים וסיימנו." אני כבר בקושי מקשיב לה, כל מה שיוצא לי מהפה זה "בבקשה, בבקשה בבקשה"
שני האטבים האחרונים מוצאים את דרכם לביצים שלי.
לאט לאט אני נרגע. הכאב שוכך.
"אני חושבת שכדאי שתזוז. כל שנייה שאתה מבזבז פה זה עוד שנייה עם האטבים עליך, זו גיגית גדולה"

ההכרה שזה רק ההתחלה ומצפים לי עוד חזרות רבות מכה בי פתאום. אני מתחיל לרוץ למעלה. הכאב והיאוש עוטפים אותי, אני בחיים לא אצליח. כל צעד אני שומע את האטבים נוקשים. אני חושב שאני שומע עוד משהו ברקע, כשאני מתרכז מבעד לכאב, אני מבין שאני שומע את עצמי מילל חרישית.



היי.
בינתיים זה ממשיך
אני יודע שזה קצת איטי, אבל אני אישית יותר מתחבר לאיטיות ולמה שעובר בראש.
הסיפור מתכתב עם דברים שמדליקים אותי והוא מן הסתם סובייקטיבי לגמרי.
הנשים בסיפור שולטות ממקום של עוצמה, רוגע, הן לא מרימות את הקול, מאוד אינטלקטואליות (עשו אקזיט, לא?), הן אמפטיות לעבד ולסיטואציה, לפעמים גם לכאב שלו, אבל זה לא מונע מהן להנות אולי להיפך. הן מרבות לתמרן את העבד, להשתעשע בו ומשחקות עם הראש שלו. שולטת יצירתית, חכמה, ורגישה, היא המתנה האולטימטיבית של האלוהות לאדם (אולי קצת הגזמתי בהתפייטות - אבל כבר שלוש בלילה - הסליחה אתכם).
העבד לעומת זאת נמצא במקום של נתינה (ולא של אין ברירה) ושל תהליך קבלה של מי שהוא, והוא כל הזמן מותח את הגבולות של עצמו..
בשל כך, אני לא מתכוון לשים אותו במקום של סחיטה (אז לכל מי שמחכה ששירה תסחוט אותו עם התמונות -זה לא יקרה. המצלמה שם ככלי שמגביר את ההשפלה שלו ולא לסחיטה.)
אני מעדיף שהוא יקבל החלטות מ"רצון חופשי".
הסיטואציה שבה אין לכאורה מלכות עם שוטים ובגדי עור אלא נשים "רגילות" בסיטואציה "רגילה" ויומיומית מגבירה בשבילי את ההשפלה, אז מי שמחכה שהשלשיה השמחה תרד לקומה מינוס ארבע למרתף המצוייד - שלא יחכה

מעבר לזה - שיהיה לכולם שבוע קסום. מקווה שנמצא זמן להמשיך את קורות השלישיה..

Lady Guinevere​(שולטת) • 7 באוק׳ 2018

מהמם. נותן לי רעיונות...

באקט{F.L} • 7 באוק׳ 2018

אתה משקיען, כל הכבוד, וקצת פידבק.

נתחיל בחיובי,
אתה כותב מעולה, אתה רהוט מאד, מפוקס מאד, יודע לאן אתה לוקח את הסיפור שלך
ולא הולך לאיבוד בדרך.
אתה מצליח להימנע מקלישאות, שזה קצת נדיר במקומותנו,
והשיח שאתה מנהל בין הדמויות שלך מצויין, וגם נדיר.
אתה מצליח להעביר את הרגשות של הדמויות שלך, או לפחות את הרגשות של הדמות של הנשלט בסיפור.
השפה שלך עשירה קולחת וזורמת, ומבלי לגלוש לקלישאות זולות צפויות ונדושות, אמרתי את זה כבר, לא נורא.

מה לא ? או מה פחות מוצלח ?
הסיפור איטי, הסיפור צריך לזרום מהר יותר, אני מבין שקשה לך וככה אתה אוהב,
ועדיין, תמצא דרך לא לעייף אותנו בדרך, והפרקים ארוכים מידי, זה גם חלק מהעייפות.
בסיפור חסר קצת חיות, הכתיבה הרהוטה והמדויקת מפצה על זה, אבל רק במידה,
חסר חיות בסיפור, חסר זיקוקים ברקים רעמים שמש יוקדת וסופות גשמים, ותזהר לגלוש עם זה לקלישאות,
הכי קל והכי משמים זה קלישאות.
תן עומק לדמויות שלך, אם אני זוכר נכון, קודם עליתם לשירה במעלית, ואחרי זה ירדתם אליה במדרגות לחצר ?
איפה היא חיה ? באיזה ארמון ? פתאם עשתה אקזיט שירה ? העובדת הכושלת שלך ?
אל תמרח את הפרטים האלו, גם אם הסיפור דמיוני, תעשה אותו עשיר ומדוייק בפרטים.

בסיכום אבל,
כל הכבוד, אתה כותב טוב, אתה כותב עשיר, אתה כותב מדוייק ובפוקוס, אתה נטול קלישאות.
באופן כללי, מצויין, אל תפסיק אל תתייאש, ותן לנו יותר אקשן יותר חזק יותר קיצוני יותר עמוק ויותר טוטאלי.

Netrunner​(נשלט) • 7 באוק׳ 2018

רק אני מנסה למצוא טפטופי חיבה משירה אל הבוס?

הוא כתב ששירה עשתה אקזיט

טלי35​(שולטת) • 7 באוק׳ 2018

אני נהנית.
(קצת כמו תאונת דרכים שאתה לא יכול להסתכל ולא יכול להביא את המבט)

תמשיך

slave2b • 7 באוק׳ 2018

תודה לכל המגיבים.
מסכים שנפלו בסיפור כמה אי דיוקים, וגם אני כשאני קורא סיפור שהעלילה בו מלאת חורים אני קצת מאבד את היכולת להתחבר ולצלול לעלילה. מקווה שאנחנו לא שם עדיין.
מטבעם של דברים, זה אינו ספר שאחרי שנכתב עובר עריכה וקריאה מחדש והפרטים נבחנים, מותאמים.
אני מודה שכשהתחלתי את הסיפור שירה הייתה אמורה להיות בדירה "רגילה" אבל אחר כך ככל שהתקדמתי, שניתי מעט את הארכיטקטורה של הבית על מנת לאפשר לדמויות ללכת ולחזור כדי לאפשר דיאלוגים בין מיכל לעבד - מה שקשה קצת בדירת שלושה חדרים, גם רעיון האטבים הצריך קצת יותר ספייס והיינו חייבים להרחיב את הנכס. (אגב, לכל קיבלנו אישורים בעירייה, והמיסים שולמו כדין) .

מעבר לזה אני מבין שיש שימצאו את הסיפור קצת איטי, אין בו אקשן בכל סצנה והדמויות מתחבטות.
זה נובע מכמה סיבות, אחת, כמו שציינתי ככה אני אוהב לכתוב חלק מהסיפורים שלי. (חלק אחר הרבה יותר מפוקס באקשן.)
והסיבה השניה, אולי נובעת ממה שבאמת "עושה" לי את זה בעולם השליטה באופן אישי, אותי הרבה יותר מרגש המשחק המקדים, הבנייה של מאזן הכוחות, ההשפלה ורק לבסוף הכאב עצמו.
בהשאלה, אם אני אשב בחדר ותיכנס אלילה לבושת עור ותסטור לי, סביר להניח שהרגש שיציף אותי יהיה כעס נטו. שום דבר שקשור לסקס או לשליטה. כי מבחינתי זה מנותק מקונטקסט.לגמרי מבין שיש כאלו שדווקא התיאור הזה מרגש אותם.
שוב, הכאב משחק חלק חשוב בסצנה, אבל יותר כאמצעי שליטה והכנעה, ולא כמטרה. המלכה שלי סדיסטית, היא נהנית מהכאב של העבד אבל בעיקר כביטוי לשליטה שלה, ולא הנאה טהורה מגרימת כאב לאחר.

ואחרי שאמרנו את כל זה נתמצת.
תודה לכל מי שמגיב!
מצטער שנפלו אי דיוקים, מניח שיהיו כאלו גם בעתיד, מקווה שלא ברמה שתעקר את הסיפור.
אני איטי, אבל מבטיח להגיע רחוק.