זר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
15 באפר׳ 2004
סוס עץסוס עץ העיניים הכחולות מביטות בי, מלטפות את גופי העירום שנמס למבטן. ידי שוב נאספות אל מאחורי גבי, שוב נאזקות שם. השרשרת שוב מחברת את רגלי, שוב תאפשר לי רק צעד קצר. הכדור האדום שוב נתחב אל תוך פי. אין יוצא ואין בא. העיניים הכחולות-אפורות מביטות בי, מלטפות את גופי הלבוש לכבודן. היד נשלחת לעבר ראשי. מחליקה את שערותי לאחור, מלטפת את לחיי. לוהטת לחיי בתוך כף היד. נצמדת, מבקשת להימס. האצבעות חופנות את שערות עורפי. האגודל מלטף מאחורי האוזן. קולר מתכת על צווארי. מתכת לבנה, קרה, כבדה. אזיקי הידים, ושרשרת הרגליים מנעול להם. יינעלו ויפתחו בזמנם. הקולר מרותק במסמרות מתכת. הלמות הפטיש כנגד הלמות ליבי. לעבדות נמכרתי. לעבדות עולם. העיניים הכחולות-אפורות מביטות בי, מהופנטות למראי, מהפנטות אותי במבטן. כיסוי מכסה את עיניי. עלטה. שרשרת הולכה חוברה לקולר שלי. ספק הובלתי ספק נגררתי בעקבותיה. למה האזיקים לידי? למה השרשרת לרגלי? וכי לאן אברח? מנסה לנשום דרך האף, הפה סתום לגמרי בכדור האדמדם. עומדים. המתנה. השרשרת מוסרת מרגלי, אף האזיקים מידי. נותרתי בעמידה. רגלי מפושקות, רגל דוחפת את רגלי מבפנים החוצה, אחר כך את הרגל השניה. אני בעירומי עמדתי, לגופי רק כיסוי העיניים השחור, והכדור האדום. גם קולר המתכת הלבנה, אבל אין הוא לבוש יותר, חלק מגופי הוא. לעד. רצועות עור כורכות את רגלי לרגלי עץ. מרתקות אותן. הפישוק רחב, מכאיב, מצמית למתקן. גופי כפוף על גבי הכרית, ידי כרוכות אף הן ברצועות עור, לרגלי עץ שבצידו השני של המתקן. הכיסוי הוסר מעיני, אך איני רואה מאומה. עיני פקוחות לרווחה, לא רואות דבר. היד מלטפת את אחורי. מגעה נעים, חמים, רך. לפתע צריבה מתפשטת על לחי ישבני. סטרה לי היד בחוזקה. אין לאן לברוח, אין מנוס, אין מחאה. הכדור האדום בולע את אנקתי. ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. אני שם, קובעתי למתקן. אין לאן לברוח, אין דרך חזרה. היד ממשיכה לסטור על ישבני, מבעירה בו בעירה. הנה היא שוב מלטפת, מפשקת את הלחיים, חופנת את ערוותי בכף ידה. רעד נעים עובר בגופי המרותק, המתמכר למגע. רוצה להביט בעיניים הכחולות-אפורות. רוצה לשקוע לתוכן. רוצה לתת את עצמי, את כולי. להשתייך אליהן בלבד. לחיי מפושקות, משהו לח וקר נמרח בינותן. אצבע נדחפת לי אל פי הטבעת. ועוד אחת. פתח השושן הבתולי מתרחב כפי שלא התרחב מעולם .... זה שורף, זה כואב, כן, עוד, שלא ייפסק לעולם .... האצבעות נסוגות. ישבני מפושקים לרווחה. משהו חלקלק, נוקשה חודר אלי. ממממממ, הכאב בלתי נסבל .... הנשימה חוזרת אלי, החלק העבה, הרחב, עבר פנימה. הסוגר מתכווץ סביב החלק היותר צר. היד מלטפת את ישבני, מלטפת את חלצי. משהו רך, עדין, מלטף את רגלי. חסר משקל, חסר צורה, רך ... "יפה, פוני שלי. יפה מאוד. נאה למדי." אני פוני. ויש לי זנב. מה עושים בפוני? רוכבים על הגב? שריקה חדה באוויר. כאב מצמית, צורב, חד. זעקתי נבלמת במחסום אשר בפי. עוד שריקה, עוד צריבה, עוד זעקה, עוד בלימה. איבדתי את החשבון, אין לי מושג כמה שריקות היו שם, כמה צריבות, הזעקות פסקו מזמן. אני רק שם, הפוני. ואיתי היד. היד המלקה, היד המלטפת. היד שלה כל יישותי שייכת. נוזל קריר נמרח על ישבני, מכבה במעט את הבעירה. היד מלטפת אותי. נוגעת. נוגעת בי כפי שלא נגעו בי מעולם .... זה נעים, זה טוב, כן, עוד, שלא ייפסק לעולם .... אני מגורה מאוד. יכולתי לגמור עכשיו. האם מותר לי לגמור? פי חסום, אין דרך לברר, אין מקום לשאול. מוטב להתאפק בדממה. קשה להתאפק, אי-אפשר. היד לשה אותי, עוד יד מלטפת אותי, צובטת את פטמותי. גופי מתפתל על הכרית הרכה המצפה את קורת העץ הנוקשה, מבקש לברוח מהידיים הרכות והנוקשות, מאילו שמאיתן אין מנוס, אין פתח לבריחה. גמרתי. "יפה פוני שלי, גמרת. " - היד מלטפת את לחיי, מחליקה עליה ברכות. נשימתי חוזרת אט אט לסדרה. משקל מצמית אותי לקורה. שתי רגליים לוחצות את מותני. ישבן חשוף רוכב על החלק התחתון של גבי. שתי ידיים לשות את כתפי. "קדימה פוני שלי ... דיו, דיו, אל המחר ..." הידיים מלטפות את כתפי, את זרועותי, את החזה שלי. הגוף העירום הרוכב עלי צמוד אל הגב שלי. גוף חם, נעים, ניחוח לו משכר בנחירי. מנסה לפתל מעט את גופי, לחכך את גבי אל מול החזה והבטן הנצמדים אליו. האגן שלי נע מלמטה, האגן החם נע מעלי. מתפתל, דש, מצמית, מתחרמן עלי. יד אחת על החזה שלי, השניה חופנת פלח אחוריים, ישבן. לאן נדהר? האם נדהר יחדיו? שוב היד מלטפת אותי, אותה יד שלה שייכת כל יישותי. כל כולי בתוכה, ברצותה תסגור, ברצותה תפתח. שם אני, אין לי מקום אחר, אין לי מי ומה. שפתיים מנשקות את צווארי, לשון מלקקת שם. היד האחת צובטת את פטמותי, השניה דשה בערוותי, בחלצי. יחדיו נדהר .... יחדיו .... לחלוחית של תשוקה על גבי התחתון, מעט ממנה נוטף בין עגבותי, מתערבבת בלחלוחית שבין רגלי. דהרתי, דהרת, דהרנו. יחדיו. |
|
|
| en1 |
לפני 20 שנים •
15 באפר׳ 2004
כבוד הוא לי להיות המפרגנת הראשונה.
מציאות חלופית מדהימה. מה שמגרה הוא שהגוף השולט מפורק - יש עיניים ויש יד, אבל אין גוף שלם. זה מוסיף למיסתורין, לבלבול ולהיסחפות שלך. כמו התגלות אלוהית. גם החיבור לקולר היה מהמרגשים שקראתי. |
|
|
|
nerissa(אחרת)
|
לפני 20 שנים •
15 באפר׳ 2004
אוף
אני..מממ.. 
כן.מאוד |
|
|
מוש(נשלט){k}
|
לפני 20 שנים •
15 באפר׳ 2004
לפני הכל אכן סיפור מדהים, מצמרר ומרגש בעומק שלו.
עכשיו אני חייב לשאול (חיכיתי 2 סיפורים וכיוון שזה השלישי אז...) כתוב ליד הפרופיל שלך שולט. אתה מפרסם אותו בפורום שליטה גברית ובכל זאת אתה שוב ושוב כותב מרגיש וחושב מהצד הנשלט של היחסים. הצד הזה ברור לי, מוכר לי ואהוב עלי אך אני מתקשה להבין מדוע אתה כותב דווקא ממנו? אההה בעצם, אתה לא חייב לענות, מה אני מציק. יופי של כתיבה. אני אשמח לקרוא עוד... |
|
|
loren
|
לפני 20 שנים •
15 באפר׳ 2004
אכן- כתיבה חזקה מאוד.
גם אני תהיתי ביני לביני כמו מוש. אבל אני מניחה שסיבותיו עימו. |
|
|
creamy
|
לפני 20 שנים •
15 באפר׳ 2004
נהניתי מאוד מהסיפור.
רגשותיך חזקים, והערפול לגבי השולטת, כפי שכתבה על הברכיים, מוסיף ומפתה. גם אני תהיתי לגבי המיקום של הסיפור ומיקומך שלך במערכת, אבל זה מתגמד לנוכח הנאתי מסיפורך. תודה. |
|
|
|
זר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
16 באפר׳ 2004
לא תהית - לא חווית
שמחתי לקרוא שהסיפורים מצאו חן בעיניכם. תודה על המחמאות.
מאחר ואלה שהגיבו כאן, לרובם אני זר לגמרי מוחלט (כפי שמשתמע מתהיותיכם), הוספתי בפרופיל שלי קישורית לסיפורים אחרים שפרסמתי בעבר. אולי זה יפזר מעט מהערפל. ואולי לא 
|
|
|