צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

על הברכיים

זר​(שולט)
לפני 20 שנים • 21 באפר׳ 2004

על הברכיים

זר​(שולט) • 21 באפר׳ 2004


על הברכיים



היא ישבה על ברכיה וישבנה המוצק והעגלגל נח על עקביה. כפות רגליה העדינות היו מתוחות לאחור וגווה היה זקוף. ראיתי אותה והיא לא ראתה אותי. עיניה היו פקוחות ומבטה היה נעוץ ממנה והלאה. כך ישבה בגבה אל הדלת, וידיה מונחות על ירכיה, כפותיהן כלפי מעלה.

סגרתי חרישית את הדלת מאחורי גבי.

שערותיה הכהות, הארוכות, גלשו אל מעבר גבה, מגיעות כמעט עד לקעקוע המאוייר על גבה התחתון. דימיתי לראותה נרעדת מעט בעת שצעדתי פנימה אל תוך החדר. מה היא חושבת עכשיו? מה היא מרגישה?

פרץ של אדרנלין פעם בגופי ורעד נעים התפשט בכל אבריי. הנה היא יושבת כאן לפני, נתונה לי. מדוע מסרה את עצמה בידי? במה זכיתי לרכוש את אמונה? מלאכית קטנה שלי, יושבת ולי ממתינה. למה את ממתינה מלאכית שלי? למה את מצפה? למה את משתוקקת? מה את רוצה?

רציתי לאחוז בה בחיבוק אמיץ בין זרועותי. רציתי לטעום את שפתיה המתוקות. רציתי לראותה צוחקת. רציתי לחפון את צמד עופריה המושלמים. רציתי לצבוט את פטמותיה הזקורות. רציתי לחדור לתוכה, לבעול אותה, להזריע זרע. רציתי לראותה מאושרת. רציתי להעמיד אותה בתנוחה קשה. רציתי לקשור את אבריה. רציתי להצליף בבשרה. רציתי לראותה בוכה. רציתי ללוש את ערוותה. רציתי למתוח את שפתיה. רציתי לעסות את דגדגנה. רציתי לראותה נאנקת. רציתי להעמידה על ארבע. רציתי לדבר אליה בגסות. רציתי לקרוא לה בשמות. רציתי לראות אותה מושפלת.

אך מאומה מכל אלה לא עשיתי. הלכתי וישבתי מולה, ואך הבטתי בה. דומה היה כי עיני הסוקרות את גופה כוח משלהן ניתן בן. כל איבר מאבריה שעליו נח מבטן היה נרעד קמעה ואז חוזר ונרגע ושקט ונח. על קרסוליה ענדה את אצעדות העור השחור אשר טבעת מתכת מקובעת בהן. אף על פרקי ידיה נח צמד תואם. כל ארבע רצועות העור היו מאובטחות ע"י מנעולי תליה קטנים. הסבתי לרגע את עיני, המפתח נח על השולחן.

שבתי והבטתי בירכיה החטובות, בשסע שביניהן, בערוותה החלקה. דימיתי לראות לחלוחית קלה נובעת ממנה. מה היא חושבת עכשיו? מה היא מרגישה?

עיני טפסו במעלה בטנה. אבן החן המקובעת בטבורה נצצה בנועה עם נשימותיה הקלות. צלעותיה נשקפו מעט מבעד לעורה המתוח. שדיה עמדו מאליהם, מעולם לא נזקקה ללבוש חזיה. פטמותיה היו עתה עומדות, זקורות, מזמינות. זנחתי אותן ומבטי שב וטיפס מעלה. על צווארה היתה עוד רצועת עור שחור, חמישית. שלוש טבעות מתכת היו מחוברות אליה, מלפנים ומשני צידיה. אף כי שערה הגולש על עורפה הסתיר מעיני, ידעתי כי הקולר אף הוא מאובטח במנעול תליה.

שפחתי. התלבשה לכבודי. המתינה לי. מוסרת את עצמה בידי.

הבטתי בפניה השלווים. הסער המתחולל בקרבה לא ניכר בהם. עיניה היו רגועות, שקטות, כנועות, אך ניצוץ של שמחה ניבט מהן. ידעתי שעתה, כשהיא יושבת כך על ברכיה לפני, אין מאושרת ממנה.

קמתי ממקומי, והלכתי אצלה. סבתי ובאתי בגבה, ושם ירדתי ועמדתי על ברכי, מאחוריה. רעד חלף בכל גופה, בעת שאצבעותי נגעו בצווארה ובכתפיה בעודי מסלק את שערותיה מלחייה. מלאכית קטנה שלי. שפחה.

נשקתי קלות על ראשה, ממלא את ריאותי בניחוחה. החלקתי את גב כף היד שלי על לחייה, וליטפתי את שפתיה באגודלי. ללא ניע ישבה, ממקומה לא זזה. אך לשונה פסעה מעט לפגוש את קצה בוהן היד שלי. ניכרה בה תשוקתה. תשוקה אלי, תשוקה להיות שלי.

"איך את מרגישה עכשיו, פרח קטן שלי?"
"טוב, מאסטר" - לחשה.
"מה את רוצה?"
"להיות שלך."

להיות שלי היא רוצה. שלי, בכל מובן של המלה. להיות נערתי, להיות שפחתי, להיות רכושי. שלי, כך שאוכל לעשות בה כרצוני. ככל העולה על רוחי. לעיתים הייתי חוקר אותה. שואל, בודק, נובר. מה זה להיות שלי? מה זה אומר? שתעשה בי כרצונך, היתה עונה לי, שאהיה שלך.

החדרתי את אצבעי אל בין שפתיה. היא פישקה אותן וינקה אותה אל פיה. פיה הרך, החמים, הלח, הנעים. הנחתי לה למצוץ את אצבעי, בעודי מחליק קלות את אצבעות ידי השניה על זרועה. הגעתי עד לידה, ואחזתי אותה בכף ידי. כף יד קטנה, עדינות אצבעותיה. ציפורניה עשויות, ולק לבנבן שקוף משוח עליהן. משכתי והבאתי את כף ידי מעלה אל שפתי, ונגסתי בהן נשיקות תאווה עדינות. נשימתה הלכה וכבדה. מה היא חושבת עכשיו? מה היא מרגישה?

קמתי מאצלה, והלכתי ופשטתי את כל בגדי. חפרתי בתיקי ושליתי ממנו שתי טבעות אבטחה, אותן הנחתי על שולחן הלילה. עליתי ונשכבתי על המיטה על גבי.

"בואי לכאן, אוצר קטן שלי."

קמה ממקומה ונעמדה, ומיד שבה וטיפסה על המיטה ועמדה על ברכיה. התקרבה מעט והתמקמה לצידי. ואז ישבה לאחור, ושוב הניחה את ידיה על ירכיה.

"לצידי הגוף, ילדונת שלי."

השמיטה את ידיה לצידי גופה. אזיקי הידיים באה ונחו לצד אזיקי הרגליים. לקחתי את הטבעות וחיברתי לולאה ללולאה, יד לרגל, יד לרגל, בהתאמה. נשכבתי חזרה על גבי. הבטתי בה, וזווית של חיוך על שפתי. ידעתי מה היא חושבת. ידעתי מה היא מרגישה.

"כן, שפחונת שלי"

הרימה את עיניה אלי, וחייכה. ידעה שקראה את מחשבותי, ושאני קראתי את מחשבותיה. התכופפה קדימה, וקרבה את ראשה אל אזור חלצי. ככל שהתכופפה קדימה, כן היה לה קשה יותר ויותר לשמור על שיווי משקלה. לבסוף הביאה את שפתיה ולכדה את איברי בינותן. דחקתי את אגני כלפי מעלה, דוחק את עצמי עמוק יותר אל תוך גרונה. היא הצמידה את שפתיה לבטני, עוטפת את הזקפה, מכילה את כולה בפיה ובגרונה. משקל גופה נטה קדימה ולחץ את ראשה אל חלצי. בלשונה החלה מלקקת את כל אורכו של זה הנתון בפיה.

ליטפתי בכף ידי את לחי העכוז שלה, חפנתי אותה, הנחתי את אגודתי בשסע שבין לחייה. לשתי מעט, מערכתי, כיווצתי את בשרה. כה חלק ונעים למגע היה עורה. איוויתי לחדור אליה כל כולי, ודחקתי שוב את אגני כלפי מעלה. חיככתי את כף ידי אל מול בשרה, עגבותיה, לחיי אחוריה, שפתיה, והגיאיות שבינותן. גופה נענה לי ונע איתי בתנועות המעגליות שיצרתי.

התאוותי לשמוע את קולה של כף ידי הסוטרת על בשרה. דמיינתי שאני מניף את ידי, ומנחית מהלומה על הישבן המזומן לפני. דימיתי, והמשכתי ללוש אותה. לבסוף, נתתי דרור לדמיוני, הרחקתי את ידי ממנה, ושוב קירבתי אותה במהירות שיא, בהשמיעי קול פצפוץ בעת שהיד הסוטרת פגשה את הבשר הרך. היא נרתעה מעט קדימה, ואיברי חדר עוד מעט עמוק יותר אל גרונה. שבתי וסטרתי לה עוד ועוד, מלווה כל אחת מהחבטות בליטוף או עיסוי קל. אחר כך החדרתי את האגודל שלי לתוך המעיין הרותח שלה, וכמעט גמרתי בפיה.

הוצאתי את ידי מתוכה, ועזרתי לה להתרומם חזרה לישיבה. היא שלחה אלי מבט קצר ומיד שבה והשפילה את ראשה.

"רצית לומר לי משהו, שפחה?"
"רק תודה, מאסטר."
"אה ..."

המשכתי ללטף את הירך הקרובה אלי. כה כנועה, כה צייתנית, כה מזמינה. מה היא חושבת עכשיו? מה היא מרגישה?

פתחתי את הטבעות, והתרתי את ידיה מרגליה.
"שבי עלי, נערה שלי."

היא העבירה רגל אחת אל מעבר לגופי, והתמקמה לרכב על האגן שלי. בעודה מנמיכה את עצמה כלפי, אחזה בזקפתי, ודחקה אותה פנימה אל תוכה. אזי התיישבה עד הסוף, משפדת את עצמה על התורן הזקור שלי.

"התכופפי אלי, מתוקה שלי."
התכופפה.

לקחתי את ידיה, והנחתי אותן על ערפה. חיברתי את אזיקי פרקי הידיים אל הטבעות הצידיות של הקולר שלצווארה. היא מתחה את מרפקיה לאחור, ואני לכדתי וחפנתי בשתי ידי את החזה התמים שלה. אחזתי בשתי הגבעות הרכות, ומחצתי אותן בכפות ידי. עווית של כאב חלפה בפניה, אך היא לא הוציאה הגה בפיה. אחזתי בין אצבעותי את פטמותיה וצבטתי.

הרקדתי את האגן שלי, דחקתי אותו כלפי מעלה, הנעתיו ימינה ושמאלה, סובבתי אותו קדימה ואחורה. היא החלה לנוע יחד איתי, תשוקתה ותאוותה גוברות מרגע לרגע. לא הנחתי לה אף זער של פסק זמן, והמשכתי לדוש בבשרה חזק יותר ויותר. אף היא נענתה לי, ותיאמה את תנועות גופה לתנועות גופי. ידעתי מה היא מרגישה עכשיו. ידעתי מה היא רוצה.

"תגמרי עכשיו, חרמנית שלי."

תנועותיה נעשו חזקות יותר ויותר אלימות יותר ויותר מהירות יותר ויותר. לעיתים חשבתי שהיא עתידה לתלוש את איברי מעלי. נדחקתי כלפיה ככל שיכולתי, וכבשתי את ייצרי על מנת שלא לגמור לפניה. הנחתי לשדיה, וליטפתי את צידי גופה, את בטנה, את ירכיה. כשהבאתי את אצבעי אל בין רגליה, ודחקתי אותה לעבר העוגן המשוקע בגופה, עברה טלטלה על כל גופה, ורק לאחר שניות ארוכות ארוכות נרגעה.

הוריתי לה לקום ממני, והיתרתי את ידיה מערפה. בעודה עומדת על ברכיה, הוריתי לה להשחיל את ידיה אחורה לעבר קרסוליה. הפעם ריתקתי יד לרגל נגדית, כשזרועותיה מוצלבות. בעודה עומדת על ברכיה, ישבנה זקוף אל על, והיא נתמכת על ידי כתפיה וראשה, נעמדתי בפישוק רגליים מאחוריה. מרחתי שכבה של רוק בין לחייה, לאורך התלם ומסביב לפתח השושן הנסתר שלה. אחזתי את תשוקתי בידי, ונדחקתי אל המבוא האחורי שלה.

כך, ללא הכנה מוקדם, ללא סיכה מלבד מיצי הגוף הטבעיים שלנו, באתי באחוריה, ואיברי בוער בקרבה. היא לא השמיעה קול מחאה, לא הוציאה הגה מפיה, אף שידעתי את גודל הכאב שהיה חשה.

"לצאת, אהובה שלי?"
"לא, מאסטר."

דחקתי את עצמי פנימה עוד ועוד. לחצתי את אגני אל מול אגנה. דשתי את אגנה באיברי, ובידי לשתי את מתניה. נצמדתי אליה הצמד היטב, ופרקתי את שפכתי בתוכה. המתנתי דחוק בתוכה עד שגם היא סיימה, ואז נשלפתי החוצה. פתחתי את הטבעות שאזקו את ידיה לרגליה, ושחררתי אותה. שבתי ושכבתי על גבי לפניה.

היא שבה וישבה על ברכיה, ישבנה המוצק והעגלגל נח על עקביה. כפות רגליה העדינות היו מתוחות לאחור וגווה היה זקוף. ראיתי אותה והיא ראתה אותי. עיניה היו פקוחות ומבטה היה עלי. כך ישבה על המיטה בגבה אל הדלת, וידיה מונחות על ירכיה, כפותיהן כלפי מעלה.
שולמית​(לא בעסק)
לפני 20 שנים • 21 באפר׳ 2004
שולמית​(לא בעסק) • 21 באפר׳ 2004
אפשר ממש להיות שם, לראות ולהרגיש יחד...

כתיבה מדהימה זר אבל זה לא חדש icon_smile.gif

היכולת שלך להכנס לראש ולתחושות של הנשלטת זה פשוט וואו...
והשיתוף מהצד השולט עוד יותר.

תודה
הוא​(שולט)
לפני 20 שנים • 21 באפר׳ 2004

יפה מאד

הוא​(שולט) • 21 באפר׳ 2004
אהבתי
creamy
לפני 20 שנים • 21 באפר׳ 2004
creamy • 21 באפר׳ 2004
גמני אהבתי... icon_redface.gif
loren
לפני 20 שנים • 21 באפר׳ 2004
loren • 21 באפר׳ 2004
אני מוקסמת מכתיבתך.
RopeMaster​(שולט)
לפני 20 שנים • 21 באפר׳ 2004
RopeMaster​(שולט) • 21 באפר׳ 2004
1) כתיבתך ממש תענוג, תודה.
2) אין ספק שתמונת שפחה הממתינה על ברכייה לאדונה הינה תמצית השליטה.