פולו
|
לפני 4 שנים •
22 בפבר׳ 2020
הפקר / סיפור קצר בסגנון דוסטויבסקי
הנה אדון קלקסון, כהרגלו מצוי היה בבתי קברות אוסף את שיירי האוכל מן הסעודות שנשתיירו.
"שלום עליך האדון קלקסון", בירכתיו בעת ביצוע זממו. "הו, שלום לך העלמה בת-שבע", נחפז הלה להשיב, בעודו מאלתר עצמו כבא להציע לי מתכולת צלחתו. "וכי מה מעשייך כאן עלמה יפה"? "חיפשתיך" - עניתי קצרות. "הו, וכיצד ידעת עלמה יפה, שהנני שרוי כאן? האם כבר הודיעוך באשר..?" "לא! לא הודיעוני" - חתכתי את דיבורו - "אל תיתמם אדון קלקסון, וכי כל העיר יודעת מה מעשיך כאן." שתיקה. פניו של קלקסון האדימו ביתר שאת. ואחר המשפט הבא: "הו, הן מכך חששתי עלמתי היפה. רואה אני כי צדק אדון פאבלוב באשר לטיבה של האישה.." "שתוק! יקח אותך האופל. הפסק לחיות בפחדים של הבל, בחשות שווא - מה מצפה לנו? אומר לך - מצפה לנו ברוך הוא וברוך שמו! כעת קח לי מעט מן העופות והפשטידיות ובוא אחרי!" "כן גבירתי. מוכן ומזומן לכל פקודותייך." הוציא מכיס חזייתו שקית ניילון ותחת בה ככל שעלה בידו. בעודנו עושים את דרכנו החוצה, פנתה אלינו העלמה רבקה בפנים רגוזות וציינה "האין זו שטות ואיוולת?! טפו, לכל השדים". בטרם פנתה ללכת אחזתי בידה והוספתי "חיי הפקר זקנה בלה, יאים לשכמותינו חולים ונדכאים. ואת, הגברת רבקה - תעדיפי להאביס עדת כלבים וחתולי רחוב מטופשים?" (אדון קלקסון לעצמו: "אח איזה נועם.. איזו ערבות.. שתי נשים מתקוטטות. וכי אין לך מידה יפה מזו") "מממ... ובכן נשים יקרות, זוהי מעלה גדולה הנני חושב.." - "קדימה!" שלחתי לעברו, בעודי אוחזת בשרוול מעילו "חדל לפטפט הבלים! אחריייי!!" "ובכן, העלמה בת שבע התרשי לי לאכול כשנגיע לביתך? אחוז אני בולמוס למן האתמול בערב, כאשר למדן יהודי זקן היה פוגשני, שעה שקבעתי עמך ולא חדל הוא מלפטפט.." ----------------------- "כנס!" ציוויתי אותו בקול רם וברור. "הורד את בגדיך והישאר לך עירום תחת מעילך!" אוי לצחנה שהשתררה ממנו. "האם שוב פקדת את פחי האשפה? - נבלה סרוחה!" "כן העלמה בת.." "רד על ארבע והיוותר במקומך" ציוויתיו, והלכתי להביא גיגית מים רותחין ומעט סבון. "הרם ראשך, קיפוד! אטום נחיריך!" קלקסון מיהר לעשות כן, אינו מניס עיניו ממבטי. יצקתי מלוא תכולת הגיגית על ראשו, עיניו הצטעפו, שיערו התיישר. שרוי היה רועד ודומם שעה בה ישבתי אני למולו והאבסתי עצמי בשני עופות מטובלין ופשטידה שערבה לחיכי. יכולים הייתם לשמוע את קרקורי קיבתו של קלקסון שלי עד לרחוב סטוליארנאיה הסמוך. חייכתי לעברו בעודי מולקת את ראשו של העוף האחרון. מוצצת אותו בפי בתאווה גדולה לאין שיעור. "אמממ. טעים מאוד! וכי אינך חושב כי העופות של הריבה הגרמנייה מאזכרתו של ויינשברג, היו טובים בהרבה מהללו?" "לא ידוע לי גבירתי. וכי לא טעמתי הללו." אמר מיתמם. זה העלה את חמתי. קמתי לעברו מתאמת לצרוח באוזנו "וכי מה עשית בטרם הגעתי לפקוד את בית הקברות?? האם עד כדי כך חשבתני לטיפשה??!!" תפסתי בשערותיו, מנגבת את שאריות הרוטב בראשו. "רעב אתה?" "כן, העלמה בת-שבה. אך יותר מכל רעב אני לגופך. צמא לנשמתך וריח גופך." "או.. מילים דיברת כעת. ובכן המתן.." יצאתי אל חדרי והבאתי עימי את אדון אשרוב שכל אותו זמן המתין בקוצר רוח.. "בוא אדון אשרוב, הגש לי סכין רותחת. הא לך אח בוערת למולך. מהר-נא!" הסכין הוגשה. "הרם את מעילו של אדון קלקסון וגלה לי את ישבנו! קדימה!" או.. ווי ווי ווי.. פלחי ישבנו התפוחים של קלקסון שלי ניבטו אלי. ממאנים לקבל את הסכין. החילותי בליטוף פי הטבעת באצבע המורה. ליטוף עדין ומעורר. בעדינות רבה החדרתי את אצבעי והוספתי יריקה דשנה. החדרתי אותה לעומקה. צרחה זעירה נשמעה. הוצאתי קמעה. שוב חדרתי, הוצאתי קמעה, חדרתי, סובבתי. סובבתי מהר. מהר יותר. הגברתי החדירה, היציאה, הכניסה, היציאה, כאילו הייתי עוסקת בחרישה וזריעה.. כה נהנית מן הפעולה עד כי נדמה היה שחלפה לה שעה. אחזתי בסכין הטבחים הגדולה, שהייתה כבר פחות רותחת וראויה, ובהנחתה אחת ישירה - סקאחח! היישר לישבנו משמאל. "אוווווווו" צעקה איומה השתחררה מפיו. ושוב, חזרתי על אותה הפעולה בישבן ימין. "אוווו לא. לא גבירתי אינני יכ.." - "שתוק כלב!" צרחתי לעברו, בעודי מוסיפה עוד כהנה וכהנה מכות לכל עבר - ישבן, פי הטבעת (אחת איומה), מפשעות (שתיים לכל אחת) ואחרונה חביבה בעורפו. תפסתי בשערותיו ועליתי לרכיבה על צווארו. אשרוב השיל את תחתוניי בעדינות שובת לב, והותיר אותי רטובה על עורפו של קלקסון שלי. החילותי בדהירה מרשימה. "אשרוב, אני רוצה שתמחץ לו את הביצים ותחדיר לו את הסכין כאילו היית מנגן בכינור." "כן גבירתי. יראה הלה שכל הבלבולים, הנפילות, הירידות וחלישות הדעת שיש לו, זה רק מריבוי מחשבות הבלותיות ומיותרות" - אמר והחל "לנגן" בינות לעכוזו. "אני רוצה אותך משמיע קולות של כינור! שמעת אדון קלקסון??" "ובכן גבירתי. קולות של כינור" קלקסון היה משמיע מיני "מואיי מואיי מייההה מיווו, וגם פיוווו פינואי נוו נוו נוו, מיאאאאהההההההווווייי נוי נוי נוייייי" ואני הייתי רוכבת, ואשרוב היה "מנגן על כינור" בהנאה מרובה, תוך כדי סחיטה, לישה ודישה של ביציו של קלקסון שהיו גדולות כביציה של בת-יענה. גם קלקסון שלי החל נהנה, ובין "מיאווו" ל "ניהוווו" היה גונח קלות וניכר בקולו שהפיק הנאה מרובה. לאחר רכיבה איטית ודמומה, קמתי מעליו, פקדתי לאשרוב שיחדל. עמדתי למולו והייתי סוטרת בכל כוחי לפניו הלבנות. הייתי סוטרת וסוטרת עד כי עיניו נעצמו מחמת הכאב. קרבתי אליו, פסקתי רגליי מעל לראשו.. קילוח דק של שתן החל לזרום במורד ראשו, נשפך לעיניו, נוזל לצווארו. "פתח פיך!".. קלקסון פתח את פיו והחל לגרגר את השתן כמתחכם. סטירה אחת נוספת גרמה לו להפנים את הנוזל הצהוב לבליעה! "ככה טוב" - אמרתי אני, פוקדת עליו לענג את עצמו. קלקסון החל במלאכת ההרפיה. תוך כדי שהוא מענג את עצמו, הסתובבתי אני והפניתי את זוג ישבניי לפרצופו. התכופפתי קמעה והחילותי לסובב את לחמניותיי על לשונו. "אוווו קלקסון שלי, נבל שוטה שכמותך.. אווו כככןןן.. הוצא את מלא לשונך!" קלקסון החל משרבב את לשונו לפי הטבעת שלי, מולל ומוצץ, מלקק ויונק בקדחתנות מזהירה. "אווו כןןן, קרב הנה אשרוב וגלה את השמוק הגדול שלך" אשרוב אץ לקראתי, מגלה בליטה תפוחה ודוחה. "כן גבירתי?" - "קדימה גוש שעיר ומגודל, התחל לעסות את שרביטך! אני רוצה שנגמור בשלושה. שמעתתתת?????" .... וכך, בין יניקה למציצה של קלקסון שלי עמוק בפי הטבעת, ותוך כדי עיסוי זיינו בפראות מלהיבה, הצליף בי אשרוב מקדימה וגמר, על פי בקשתי, בפניי הצמאים ותאווי הזימה.... אחר כך היינו ישובים שלושתנו ומגלגלים שיחה נאה על עסקיו של מר נגלוויץ מפולטאבה, וכל אותם דיבורים שוממים/קובלנות ממושכות היאות מן הסתם, לנדכאי העולם הזה. קלקסון הביט בעיניי וביקש "העלמה בת שבע, וכי יורשה לי לשנות את נושא השיחה קמעה?" "וכי למה תחכה?" "חיי הפקר איתך.. כי הרי אני כבר לא אותו אדם שהייתי לפני שניה, מכל שכן לפני שעה, מכל שכן לפני יום, אני אדם חדש." |
|
|
|
|
|