לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ריק

↑ ↓
Inner Silence
לפני שבוע • שני, 11 במאי 2020, בשעה 14:24

ריק

Inner Silence • שני, 11 במאי 2020, בשעה 14:24
התקשרתי אליך באמצע יום עבודה, התעכבת עם המענה מאחר ונאלצת לצאת מהישיבה שבה נכחת. כבר מראש הובהר וידוע בינינו שאין שיחה שלי שלא תענה לה, אלא אם כן אתה מנוע לעשות כן מתוך מגבלה פיזית.המשתמע הוא בדיוק זה, הטלפון צמוד אליו בכל מקום שבו הוא נוכח.
השיחה נותקה עוד לפני שהספקת לענות, ואני המשכתי בעיסוקיי כשהטלפון שלי על שקט, לא הבחנתי בשיחות החוזרות, ואם לדייק, גם לא עניינו אותי.
ארזתי טרולי עם כל מה שנחוץ לי והשארתי פתק על השולחן בסלון "אחזור בעוד יומיים".

מאוחר יותר באותו היום חזרת לדירה והבחנת בפתק, עשרות הניסיונות לאתר אותי עלו בתוהו, הודעות טקסט על גבי הודעות טקסט, בחלקן דואגות ואחרות בכייניות ומתקרבנות, וגם מאיימות.

"אני לא יודע מה עשיתי שאת נעלמת ככה, לא מגיבה להודעות ושיחות, אני רואה שחסרים פריטים שלך, מה אני אמור לחשוב או לעשות? לקום וללכת גם? זה ניסיון אחרון, אם לא תעני אני הולך"

זו אכן היתה ההודעה האחרונה שלו, ומאז עברו כשעתיים, השעה כבר תשע בערב.

"תלך" שלחתי לו בחזרה.

שניות בודדות עברו ומטר הטלפונים החל, לצדם הודעות בדמות "תעני", ואני לא עונה.

"את מגעילה אותי! את דוחה!
את לא אנושית ואין לך טיפת יכולת להרגיש משהו אנושי!
מעולם לא שנאתי אותך כמו עכשיו! 
את רקובה, הנפש שלך רקובה! לא מגיע לך אותי!" 

ההודעה האחרונה שהתקבלה ממנו לאותו ערב.

מאוחר יותר בלילה חזרתי לדירה, נרדמת על הספה ללא חולצה והג'ינס מיום העבודה עדיין עליך מחולץ כפתורים, הטלויזיה דולקת והיד שלך שמוטה מחוץ למסגרת הספה, אין כלים בכיור ולא take away, הסקתי שלא אכלת, רק שתית בירות לפי הבקבוקים הריקים שעמדו על השולחן.
רכנתי מעליך ונשכתי אותך בשפתיים, התעוררת מהכאב וניסית להדוף אותי, שניות ספורות חלפו עד שהבנת שזו אני, ניסית לאסוף את עצמך והרצנת באחת.

"מה את עושה פה?"
"בודקת שאתה עדיין בחיים" 
"היהירות הזאת שלך.."
"מה איתה? רוצה לספר לי דברים מרעישים שאני לא יודעת?"
"מה חשבת שתראי? אותי מתבוסס בדם כי לא יכולתי לשאת את העדרך או את ההתעלמויות הגסות שלך?"
"בין היתר.."
"מה הסיפור שלך? למה את כל כך מרוחקת? למה את לא מאפשרת שיתקרבו אלייך, שיחדרו את השריון המזוין הזה שאת לוקחת איתך לכל מקום, גם אלינו! זה יוצר בך תחושות התעלות כשאת מתעללת? כי את מתעללת אם לא הבנת את זה. מה עשיתי לך שמגיע לי (!).."

 הסטירה שהונחתה עליך לפני שסיימת את ההשתפכות זעזעה לך את הלחי, אך יצרה בך אגרסיביות שלא הכרתי.
שעטת לכיווני, בזמן שאתה אוחז ביד שסטרה לך והדפת אותי לקיר כשהפנים שלך צמודות לשלי כמאיים.

"אתה חונק אותי"
"גם את, כבר הרבה זמן, עכשיו תרגישי איך זה מרגיש כאן"
"אמרתי.. שאתה.. חונק אותי"
"נהנית? נעים לך? אולי אני אהדק יותר חזק, מה את אומרת?"
"שאם זה מה שאתה רוצה.. תהדק, קדימה. נו, קדימה. למה אתה לא מהדק אחיזה? רוצה לחנוק אותי? לחלץ ממני תגובות שלא הצלחת עד עכשיו? אתה יותר מרשאי"

הבעות הפנים שלך תופסות צורות של עיוותים כמו מי שנאבק עם עצמו.

"לעזור לך או שאתה מסוגל בכוחות עצמך?" התרסתי.
שיחררת אחיזה באחת וחזרת להתיישב על הספה כשאתה שפוף והפנים שלך קבורות בתוך הידיים.

נגשתי אליך ושאלתי אם אתה רוצה לדעת מה הרגשתי, הנהנת עם הראש שכן ועדיין לא מסוגל להיישיר מבט.

הורדתי את התחתונים ממני והרמתי את השמלה, הוריתי לך לרדת לישיבה על הרצפה כשהראש שלך מוטה לאחור על הספה שעליתי עליה בישיבת ברכיים בזמן שהפנים שלך מתחתיי.
התיישבתי לך על הפנים בזמן שכפות הרגליים שלי נכרכו סביב הצוואר שלך והישבן שלי נח על קצות העקבים.

"ככה בדיוק הרגשתי..
שאני נשאבת לתוך ריק מוחלט שרק חיכה שימלאו ויציפו אותו בכל מה שחסר בו"

 
    התגובה האהובה בשרשור